הערב המכונן

התוועדות ו' תשרי לכבודה של הרבנית חנה ע"ה הייתה לי ערב מכונן שאני מאמינה שישמש נקודת ציון בחיי. נשות כרמיאל המקסימות הזמינו אותי להתוועד עימן ובאתי. הייתי אחרי יום גדול של עשייה וסטרואידים (היה טיפול היום) ולא היה דבר יותר טוב ומתאים שהקב"ה היה יכול לזמן לי מאשר ההתוועדות המשובחת הזו.

חשבתי על מה אני רוצה לדבר, והכנתי שלל סיפורים ומסרים. למעשה בפועל, התחלתי בספונטניות עם סיפור התשובה שלי. שנים הייתי מספרת אותו, וכבר שנים שלא סיפרתי – די, פאסה, התקדמנו משם אנחנו כבר במקום אחר. אבל בהתוועדות הזו, ואולי בכוחה של הרבנית – הסיפור יצא ממני והרגיש אחרת לגמרי. פתאום הייתה לי את כל היריעה פרוסה לפניי והצלחתי לראות דברים בפרספקטיבה של תקופה. זה כבר סיפור עם התחלה, אמצע והמשך אינסופי שנרקם במשך קרוב ל–20 שנה.

אני כבר לא נותנת את האנקדוטות המשעשעות מתחילת המפגשים עם ארז ומסיימת בסיפור על תשרי הראשון אצל הרבי. כל אלו היו תופסים את כל המקום והסיפור היה מסתיים שם. היום זוהי רק ההתחלה, והיא התחלה טובה אבל ההמשך – מרתק ומפתיע כאחד. המשכתי ודיברתי וסיפרתי את השנים שאחרי, את הנישואים ואת קשיי הזוגיות המתרקמת, את הילדים ואת אתגרי ההורות המתהווה, את השליחות ואת הכישלונות שחוויתי. סיפרתי על בחירות טובות ורעות, על תודעה שהובילה לבדידות נוראה ועל הכעס שליווה אותי שנים ועדיין מהווה אבן נגף לא פשוטה לעיתים.

אבל החשוב מכל הוא שבכל הסיפור הזה היה משהו חדש, שתמיד היה חסר כל השנים – הייתה שם אהבה עצמית, הייתה שם קבלה, הבנה, הכלה לעצמי ולתהליך ולכל מה שבא עימו. אני זוכרת שבתחילת דרכי הרבנית ברוריה אשכנזי העירה לי בטוב טעם כי יש לי נטיה קלה לרדת על עצמי בשיפוט יתר ולהוריד את עצמי. היום אני נזהרת מזה, לומדת להכיר גם במעלות שלי ולהיות אמיתית בשיפוט, אם כבר לשפוט אז לשפוט בהגינות – לראות את הכל.

המשכתי ועברתי עימן מתל אביב ליקנעם, לרחובות ושוב ליקנעם. עברתי איתן תהליך של הכרה בתודעה מקולקלת שגרמה לבחירות לא נכונות והגבירה לחץ וכעסים. סיפרתי להן על האבחון ועל המתנות שהוא הביא וגם על דיכאון ארוך וקשה שכמעט והכריע את הכף. וסיפרתי על נס ההצלה שלי, על בעלי שלא ויתר עליי ולו לרגע, על כך שאני הצלחתי לא לוותר על עצמי ועל הקב"ה שחס על שנינו ושלח ועדיין שולח את השליחים המדוייקים להראות לנו את הדרך.

לוקחת מתשרי את הסליחה

השנה הזו התחילה בפריצת דרך, פריצה אמיתית – הבנה שהאמת מנצחת את הכל. אם אני רוצה להיות אמיתית עם עצמי, עלי לקבל את כל התמונה כולה, וזו מתנה שקיבלתי בהתוועדות הזו. ראיתי את התמונה בשלמותה עד כה. הבנתי משפט שקראתי בספר של הרב ערד ("לך לך לעצמך האמיתי") שאומר שאם עברת תהליך והבנת בשכל שיש לך איזו מגבלה אמיתית שנובעת מתנאים חיצוניים או מתכונת אופי (נגיד כעס, סתם דוגמא), אז מה שיש לך לעשות עם זה (שמנה לב, הדבר מפתיע) – לקבל את המגבלה הזו בשמחה ולהשלים עם המצב מתוך אמונה שהכל מכוון מלמעלה. (תקראנה בעצמכן, עמוד 189) .

מה זאת אומרת להשלים עם המצב מתוך אמונה?! האם עליי לקבל את זה שאני…לא משנה מה (כועסת, תוקפנית, חסרת סבלנות, מבזבזת זמן, קונה באובססיה, גולשת)? הרי זה פתח להפקרות גמורה ח"ו.

נורא בלבל אותי המשפט הזה וכמה ימים ישבתי עם ארז עד שהתיישב לי. וזה עובד ככה:

אני מתמודדת עם איזו תכונת נפש מקולקלת (אני לא מדברת פה על פסיכוזות או אלימות וכדומה) נאמר כעס. שנים אני מתמודדת עם התכונה הזו ונלחמת בה בכל דרך אפשרית, אני מנסה למגר אותה ומצליחה לעיתים ואז היא שבה וחוזרת. במשך כל השנים האלו מעולם לא העליתי על דעתי לקבל אותה. להפסיק להילחם. הרי כשאני דוחפת ונלחמת עם קיר בכל הכוח שבי, הקיר לא יזוז ורק ישיב מלחמה וידחוף יותר חזק מהצד שלו. אבל אם אני משחררת את המאבק, ובודקת בשכל שיש פה משהו אמיתי, ומקבלת אותו בשמחה מתוך הבנה ברורה שמדובר כאן בהשגחה הפרטית שלי ומשלימה עם זה ש(לעת עתה) זה המצב, אזי התמונה מתחילה להראות אחרת.

ולמה? כי אני יכולה סוף סוף להתחיל לסלוח לעצמי, ומי שיכול לסלוח לעצמו, יכול לסלוח גם לאחרים.

כבר לא נלחמת

אם אני מקבלת את עצמי באהבה ובשמחה אני יכולה לבחור לפעול אחרת בסיטואציה נתונה.

הילדים מתווכחים ביניהם, אני מתחילה להעלות עשן מהאוזניים ככל שהטונים ביניהם עולים. בטבע או בהרגל שלי, הייתי באיזה שהוא שלב מתערבת, מתפוצצת, אומרת מילה לא נכונה ומלבה את הכעס של כולם. היום אני מתאמנת על דרך אחרת. הסיטואציה אותה סיטואציה, אני בוחרת להגיב שונה ולא מתוך מקום שמנסה לשכנע אותי להירגע ולהגיב אחרת כי זה מה שנכון (ניסיתי את זה ולא עבד) אלא להיפך – אני שומעת את הטונים עולים, אצלם וגם אצלי בראש, ואני מזכירה לעצמי שנכון לעכשיו יש בי עדיין מידת כעס לא מתוקנת, זו ההשגחה הפרטית שלי, זה מה יש כרגע.

בתור אחת עם הרגל לכעוס אני עלולה להחמיר את הסיטואציה אם אפתח את פי. אי לכך ובהתאם לזאת הדבר הכי טוב עבורי כרגע הוא ללכת למקום אחר, לשים אוזניות, שיעור, לתלות כביסה (ולא מישהו אחר) להבין שעם התכונה הזאת הכי חכם יהיה לתפוס מרחק ולשתוק. יש פה הכלה של המצב שלי ובחירה אחרת, ולא נסיון להיות אמא טובה ורגועה מבחוץ כאשר מבפנים אני נשרפת. אני מבטלת את אפקט המלחמה ומנטרלת את האויב, שהוא בעצם אני.

היכולת הזו לסלוח הולכת ללוות אותי בעז"ה הלאה לאורך חיי, ההבנה שסליחה זה בעצם להפסיק לכעוס ולשפוט, אם את עצמי ואם אחרים. זה לא אומר בשום פנים ואופן שאני נותנת בכך לגיטימציה למעשים פוגעניים, לא ולא ולא. אני פשוט לא מוכנה להמשיך לחיות בכעס. פניי לשלום.

באדיבות מגזין עטרת חיה.