אלומה שמלי, באדיבות מגזין 'עטרת חיה'

השידוך הלא מתאים

הסיפור של אהובה הוא סיפור מתוק ממש של השגחה פרטית. אהובה, יש להדגיש, לא שדכנית. גם לא רצתה אף פעם להיות. השידוך של גילה ושלומי היה השידוך הראשון והאחרון שלה, וגם הוא, לדעתה לפחות, לא היה אמור לצאת לפועל…

היינו זוג צעיר, אולי חודשיים אחרי החתונה? אומרים שכל הזוגות הצעירים יושבים בבית ומשדכים את החברים והחברות שלהם, אנחנו לא היינו כאלה. כל פעם שחשבתי על שידוך, בעלי אמר לי: "עזבי אותו, תמים מתוק, אל תכבלי אותו בחיי נישואין…" למדתי לא להעלב.

יום אחד התקשרה חברה, שנתיים מעליי. "אולי יש לך חברה שעוד לא התחתנה בשביל אחי שלומי?" היא הייתה ממש מודאגת בשבילו, חמודה. מכיוון שהיא ספרדיה, אוטומטית עלו במוחי כמה שמות של חברות טובות, בנות עדות המזרח, שיכולות לזכות בבחור טוב כמו שלומי. זה היה הרגע שהחברה הוסיפה: "אבל רק ספרדיה, כן?"

לא יודעת למה, המשפט הזה הקפיץ אותי. בדרך כלל אני לא טיפוס לוחם. בטח לא בקטע עדתי. אבל הפעם התרגזתי. "מה הגזענות הזאת?" שאלתי, למרות שאני עצמי כבר הכנתי בראשי רשימה של בנות ספרדיות עבורו בלי להתבלבל.

"אני הגזענית?" היא התרגזה מהצד השני של הקו, "אני בסך הכל רוצה להגן עליו מתסכולים. את יודעת כמה זה מעצבן לברר ולקוות ושוב לגלות שלא מוכנים אפילו לשמוע בגלל שהוא טריפוליטאי? אז מראש אני מחפשת ספרדיות שיראו מעבר לעדה ולמוצא".

זה שיגע אותי, רק אחר כך הבנתי למה. אמרתי לה: "את יודעת מה? על הפרנציפ אני אתן לך שם של אשכנזיה שמוכנה לשמוע על ספרדי!" אמרתי את השם של רחל, חברה מהכיתה שלי, אשכנזיה אמיתית, בלונדינית. היא הגיעה ממשפחה מאוד מיוחדת. התקרבו לחב"ד והיו מאוד חושבים, מתבוננים. שום דבר הם לא הסכימו לקבל כי ככה כולם עושים. 

ידעתי שהם לא מתאימים. הכרתי אותה, אותו. אין קשר. אבל רציתי להוציא אותה מהדיכאון העדתי הזה. היא תפגוש משפחה אשכנזית שמוכנה לשמוע. בסוף יתברר שהם לא מתאימים? אז לא. אבל לפחות תבין שלא כולם גזענים.

היא לקחה שם ומספר, די סקפטית. אני סיימתי את השיחה עם נקיפות מצפון. אז הוא יגלה שיש אשכנזיה שהייתה מוכנה לברר עליו, אז מה? עדיין הוא יתאכזב. מה עשיתי, מה? עם כל הכבוד לעקרונות שלי, צריך שתהיה איזושהי התאמה.

לא שמעתי ממנה יותר. בטח התייאשה, הלכה לחפש חברות אחרות. שבועיים אחר כך קבלתי טלפון דווקא מרחל, החברה האשכנזיה שלא פגשתי כבר שנתיים ואילולא השיחה המוזרה ההיא לא הייתי נזכרת בה בכלל. היא התקשרה לשמח אותי שהיא כלה, עם שלומי. הלם. היא רוצה לברר איך אפשר להעביר דמי שדכנות כי הם ממש מאושרים…

הם העבירו תשלום שלא ציפיתי לו, התחתנו והם באמת שמחים ב"ה. עד היום. מאז לא עשיתי עוד שידוכים, אני צריכה כנראה להיות מאוד עצבנית על מישהו כדי שזה יצליח…

פגישה ללא בירורים

סיפורה של חני הוא סיפור שמיימי ממש, שידוך שמצליח לעקוף גם שמירה קפדנית מאוד… כי כשזה ה׳באשרט׳ של מישהי, אז אין עצה ואין תבונה. מה לעשות?

שמי חני, והסיפור של השידוך שלי ושל בעלי דובי הוא סיפור נדיר, ממש. בעלי מגיע ממשפחה גדולה, יפה ומכובדת. חמותי שתהיה בריאה, מנהלת את המשפחה היפה שלה כמו מלכה אמיתית. גם באצילות המיוחדת, גם בכבוד שכולם רוחשים לה, וגם בהקפדה על כל פרט שיהיה מתאים לפירמה. בירורים בשידוכים אצלה זה מערך מדויק ומחושב. היא לא לוקחת שום סיכונים.

אני הגעתי ממשפחה פשוטה ומסובכת. המבנה המשפחתי שלנו לא רגיל, הבית מתפקד בחלקו. אני עצמי חוויתי ירידה גדולה בתיכון וב"ה הצלחתי לטפס חזרה במאמץ גדול, אבל ברור היה לי ולכולם שירדו לי המון נקודות בשידוכים. מן הסתם, אילו מישהו היה מאבחן אותי היה מגלה גם קושי בקשב וריכוז, לא שהיה מי שטרח לעשות את זה…

בל"ג בעומר הביא השליח ביישוב בו גרנו כמה בחורים לנהל את התהלוכה, דובי בעלי היה אחד מהם. אימא שלי עקבה אחריו והחליטה שהוא מתאים לי בדיוק. היא בררה את שמו ופנתה לשדכניות שהכירה בבקשה שיפנו אל חמותי ויציעו לה. אף שדכנית לא הסכימה. מי מקלקלת יחסים עם אמא כזו שיש לה עוד שבע בעז"ה לחתן? הן מיהרו להוריד אותה מהעץ. נראה לכן שהיא ירדה? אתן לא מכירות את אמא שלי… היא מצאה חברה שהסכימה להתקשר.

חמותי מקבלת טלפון ממישהי שהיא לא מכירה, מציעה לה שידוך נהדר לדובי. היא הודתה מכל הלב ואמרה שדובי עוד צעיר, כרגע הם עסוקים בשידוך של שניאור, שנה וחצי מעליו. והוא באמצע משהו, אז… בבקשה. החברה של אמא שלי לא הרפתה. ניסתה שוב ושוב להסביר למה זה בדיוק השידוך של דובי וחבל לחכות.

כאן הגיע החלק המוזר של הסיפור. חמותי אישה כל כך מחושבת, מדויקת, זהירה. בהחלטה של רגע הסכימה. דובי כל כך ביישן ועדין, גם ככה יצטרך להיפגש מן הסתם עם כמה בחורות עד שיחליט, אז שיתחיל כבר, יקצר תהליכים. כששניאור סוף סוף יסגור בשעה טובה, דובי יהיה כבר קצת יותר משופשף והעניינים ירוצו. 

לראשונה בן במשפחה השמורה הזו יצא לפגישה של שידוך בלי שהאמא ביררה, בכלל. איתי. נפגשנו, הפגישה הייתה מעולה, זרמה על מי מנוחות, הרגשנו מתאימים מהרגע הראשון, והשיחה קלחה. צחקנו, דנו בנושאים רציניים כמו שליחות וחינוך ילדים, הוא חזר על שיחה של הרבי מה״מ ואני התלהבתי מכל מילה. אחרי שלוש שעות חזרנו כל אחד לביתו בעיניים נוצצות.

אמא שלי בכלל לא התפלאה. מהרגע הראשון היה ברור לה שזה הבחור שמתאים לי. אצלו בבית היה בלגן. אמא שלו חיכתה לו כדי לשמוע ש׳לא׳, להרגיע, להסביר. להתחיל להכין אותו לפעם הבאה. וגילתה בחור עם עיניים נוצצות שמחכה כבר לפגישה הבאה. היא נכנסה ללחץ. הטילה וטו, עצרה את הכל, התחילה בבירורים. כל פרט ששמעה, הלחיץ אותה יותר. אין דבר שחשוב לה בבירורים יותר ממשפחה טובה, מבחורה שמורה שלא עשתה שטויות, מעבר נקי מאבחונים… בשידוך איתי היה כל מה שפחדה ממנו, שלא ויתרה מעולם. אבל היה מאוחר מדי. דובי הסכים איתה שלא היה מתאים לגשת לשידוך מלכתחילה, אבל עכשיו הוא רוצה להמשיך. 

בלית ברירה היא הסכימה, לא עוזבת את ספר התהילים לרגע. אחרי ארבע פגישות נוספות החלטנו לסגור. חיכינו בסבלנות עוד שבוע, כדי ששניאור אחיו יסגור לפנינו ואז השתדכנו. היום ב"ה חמותי שמחה בי מאוד, מודה לה' על ההחלטה המוזרה שלה שהייתה בעצם הדרך היחידה שלנו אי פעם להכיר. בלי שום קשר כמובן, בששת האחים שאחריו היא רק הגבירה את רמת הבירורים, היסטרית. לא כל יום קורה נס…

הבלבול הקל

לפעמים עושים את כל הבירורים, בודקים שמדובר במשפחה טובה, נחשבת מספיק. בסוף מתחתנים עם מי שה' קבע, לא עם אף אחד אחר…

וכך מספרת דינה: אחותי התקשרה אליי. בקהילה שלנו ישנה משפחה, רוזן (שם בדוי כמובן). הציעו לבתה את הבן שלהם, היא רוצה לברר על המשפחה. התרגשתי מאוד! רוזן? זו משפחה מדהימה! אני אהיה מאושרת אם אהיה קרובת משפחה שלהם. אמרתי לה את האמת – משפחה מספר אחת. האבא, ר' יוסף, משפיע כאן בקהילה, אדם משכמו ומעלה, אישיות נדירה, עסוק בכל עניין של תורה וחסד. האמא, עדינה, מוסרת שיעורים, מגדלת משפחה לתפארת. רק טוב אפשר להגיד עליהם. על הבחור, מענדי, לא יכולתי לומר כלום. אני לא מכירה את הילדים מספיק. מזהה אותם בבית הכנסת, לא יודעת אפילו מי זה מי.

היא סמכה עליי, למה לא? אני אחותה. הם התחילו להיפגש. אחרי כמה פגישות התברר שהזוג מרוצה מאוד, מעוניין לסגור. בשלב הזה השדכנית הפנתה את אחותי אל האמא, לדבר ישירות, לקבוע מתי ואיך נפגשים ההורים, הזוג. לסגור, לומר ׳לחיים׳.

אחותי המאושרת התקשרה, מבקשת לדבר עם עדינה. מצטערים, אין. זה היה מוזר. אולי לא העתיקה את המספר נכון? היא חזרה אל השדכנית, השוו מספרים, הכל מדויק. "אז איך זה יכול להיות?" היא לא הבינה, "אני מתקשרת ואין שם שום עדינה?"

"עדינה?" תורה של השדכנית להתפלא. "לאמא של הבחור קוראים ברכה, לא עדינה!"

אחותי צחקה על אחותה המבולבלת, סיכמה עניינים באושר עם ברכה ומיד התקשרה אליי. "איזה בושות עשית לי," היא צחקה. "לאמא קוראים ברכה, לא עדינה!"

לא צחקתי. "היא אחת הנשים החשובות בבית הכנסת," התעקשתי. "אני לא סנילית. ללא כל ספק קוראים לה עדינה!"

אחותי נלחצה, חזרה לשדכנית. מתברר שיש עוד רוזן בקהילה שלנו. משפחה שקטה. אמא חד הורית ושלושה ילדים בסדר, לא מוצלחים במיוחד. גם להם, כמה מפתיע, יש מענדי. איתו אחיינית שלי נפגשה. שום משפחה חשובה ושום כלום.

הייתה בהתחלה אכזבה אצל אחותי, אבל מהר מאוד היא הבינה ש׳באשערט זה באשערט׳. היא הרי ראתה את העיניים הנוצצות של הבת שלה, אז מה יש לשאול שאלות? היום, ארבע שנים אחרי, היא מעריכה מאוד את חתנה טוב הלב והרגיש ואת המחותנת הגיבורה, אישה עדינה ושברירית שהחיים הקשו עליה כל כך ואף על פי כן זכתה להעמיד משפחה יפה וחמה.

התפילה שהתקבלה

סיפורה של יעל מגלה לנו על כוחה של תפילה, אפילו על הפרטים הכי קטנים.

שמי יעל, אני נחשבת בחורה טובה מבית טוב. כשהגעתי לגיל של שידוכים היה דבר אחד שהלחיץ אותי ממש. יש לי סוג של הרפס, מתפתח פעם בכמה זמן בצורה של פצע מוגלתי ומכוער על השפה. אני יודעת שאצל הרבה אנשים הוא מגיע כתגובה לחום גוף שעולה, אצלי הוא היה תמיד קשור במתח. מצב של לחץ היה תוך יומיים גורם לי להתפתחות של פצע מציק ומכוער. זה קרה כשהמאמנת בחרה בנות לתפקיד הראשי בכיתה ח', כשנסענו לראיון בתיכון, רגע לפני כל בגרות. מעצבן ממש. 

כשאמא שלי הודיעה לי שבאופן רשמי הם מתחילים לקבל הצעות עבורי, נזכרתי בבהלה בידיד הקבוע שלי. מה יהיה? מהרגע שיודיעו לי על פגישה, מרוב לחץ יתפתח לי פצע כזה, איך בכלל אני אמורה ללכת ככה לפגישה?

התפללתי. ממש התפללתי על זה. היום אני קצת נבוכה. בתקופה כזו עדיף להתפלל על דברים יותר עקרוניים כמו בעל חסיד? שלום בית? התאמה מושלמת? אבל אני התפללתי על זה, שלא יצא לי פצע ברגע האמת…

בשלב מסוים עלתה הצעה של בחור שהיה בדיוק בשליחות אי שם במזרח הרחוק. הכל היה נשמע מעולה, לשני הצדדים, חוץ מפרט שולי ממש – הבחור לא הסכים לשמוע בכלל ובטח לא לחזור לארץ בשביל זה. האמא עוד חשבה שאולי היא תצליח לשכנע אותו להגיע, אבל בינתיים ההצעה עברה לאש נמוכה. אמא שלי התחילה בינתיים לברר על עוד הצעות שעלו, לא מתכוונת לחכות סתם.

ערב, אני לומדת למבחן מסכם של אחד הקורסים במכללה, איתי שתי חברות והמון נישנושים. בשעה אחת עשרה בלילה אמא שלי נכנסת לחדר, מודיעה שכבר מאוחר, היא רוצה לצאת איתי קצת להליכה, אולי נלווה את החברות?

גם ככה סיימנו. התארגנתי בזריזות והייתי מוכנה לצאת. אמא שלי צחקה: ״עם החולצה הזאת? תחליפי לפחות למשובצת״… לא הבנתי למי אכפת עם מה אני הולכת באמצע הלילה, אבל שיהיה. יצאנו לסיבוב. כשסיימנו ללוות את החברות, אמא שלי עצרה אותי לשיחה. מתברר שאמא של הבחור התקשרה. ארגנו לבעלה מסיבת יום הולדת חמישים והבחור הגיע בהפתעה ליומיים. עכשיו הוא בהתוועדות בבית הכנסת לידינו. היא ממש מבקשת שניפגש עכשיו, הלילה. זה הסיכוי היחיד להשאיר אותו בארץ, אם הוא יתלהב…

איפה? מה, עכשיו קרוב לחצות? הייתי המומה, לא מאופרת, בלי בגד חגיגי, מכובד. האמא הקרבית תכננה הכל כמו מבצע צבאי. המשפיע שלו גר ליד, היא תיאמה איתו שהפגישה תתקיים אצלו. רק כשאני אסכים היא פשוט תתקשר אליו, תשלוף אותו מההתוועדות ותשלח אותו. הוא עוד לא יודע כלום.

נכנסתי כולי נבוכה לבית של המשפיע, אישתו קבלה אותי בחיוך,  ישבה איתי בסלון עד שהבחור הגיע. איך שאני נראיתי היה עוד כלום לעומת איך שהוא היה נראה, ישר מהתוועדות סוערת, שיער שלא סופר כבר חודשים, חולצה מקומטת, קצת ׳לחיים׳…

היתה פגישה נהדרת. ישר קלטנו שאנחנו מתאימים. דיברנו עד שתיים בלילה כמעט, ואז נפרדנו. הוא הודיע לי שהוא חייב לחזור מחר למקום השליחות שלו, יש משהו שהוא בתחום אחריותו והוא חייב לסיים, אבל שאני לא אדאג, הוא חוזר תוך גג חודש ונמשיך. "ובכלל," הוא היה עצבני, "אני לא אוהב שעושים לי אמבושים כאלה"…

אמא שלו חגגה את ניצחונה, מאושרת. אמא שלי הייתה די מבוהלת מכך ששיתפה פעולה עם התעלול הזה, ואני הבנתי שה' פשוט שמע לתפילתי. כשמודיעים לי על פגישה שלוש דקות קודם, הפצע לא מספיק לצאת…

ראו כמה כוח יש לתפילות שלנו וכי בשביל להתאים את המדויק לקב"ה דרכים יצירתיות משלו… לזה קוראים 'באשערט'.