"ושרה מגיירת הנשים"

שמי שושנה, וקודם כל אקדים ואומר שאני לא חב"דניקית. יש לי כמה חברות חב"דניקיות ואני מאוד מעריכה אותן, הרבי הוא צדיק הדור האמיתי וכשאני צריכה, אני יודעת לפנות אליו. מה שבאמת הפריע לי בחב"ד זה שהנשים יוצאות ל׳מבצעים׳. זה היה נראה בעיניי כל כך לא צנוע, כל כך לא מתאים.

אישה שפונה ברחוב לנשים אחרות היא מטבע הדברים מושכת תשומת לב. לפעמים האישה שהיא פנתה אליה לא לבד. לפעמים גבר יכול לפנות אליה כי היא נראית לו כתובת מתאימה. אישה, ככה אני יודעת, צריכה להיות "כל כבודה פנימה". הכי פחות להתבלט שאפשר.

למדתי עם חברה שיחה של הרבי, הגענו לנושא של הפצת המעיינות. היא שאלה, 'מה קורה?' רצתה לדעת מתי אני מתחילה לעשות עם עצמי משהו בנושא הזה. אמרתי לה את דעתי חד וחלק. היא צחקה. ״נראה לך שזה בא מהיצר הטוב שלך? זה בסך הכל יצר הרע בלבוש חרדי״… אחר כך היא הזכירה לי: גם שרה הייתה מגיירת את הנשים. נראה לך לא צנוע לפנות ברחוב או בקניון? תמצאי לך את הדרך שמרגישה לך צנועה, אבל תעשי ׳מבצעים׳!".

נשארתי בלי תשובה. חשבתי על זה הרבה. ביום חמישי שאחריו הכנתי לי עשרים ערכות נש"ק, יצאתי למחלקת נשים. אפילו ליולדות לא העזתי להיכנס, כל הבעלים והאורחים שם… פניתי לנשים, דיברנו. היו להן שאלות, חיזקתי אותן. שעתיים חלפו כמו חמש דקות! מאז אני לא מפסיקה לעשות ׳מבצעים׳… ובסך הכל, לא כל כך נורא לפנות לאישה ברחוב. לא הייתי פונה אליה אם הייתי צריכה לברר כתובת?

"כי לא יירש בן האמה הזו עם בני"

שמי יהודית. אני לא יודעת כמה תאהבו את הסיפור שלי, הצעירות בינינו בטוח לא… אבל זה הסיפור ובעיניי זה היה הרגע בו פסעתי בדרכה של שרה אמנו. חני, אחת הבנות שלי, טהורה במיוחד, התחילה את בית הספר העל יסודי בהתרגשות עצומה. אתן בטח שואלות מה זה טהורה במיוחד? בדיוק כמו שזה נשמע. ילדה שחושבת על הרבי מיד כשהיא קמה ועד שהיא הולכת לישון, לומדת חת״ת ו׳דבר מלכות׳ בהתרגשות. מדברת איתי לילה לפני תחילת כיתה ט' על חיילי בית דוד, הרבי הרש"ב שבחר אותה והתפקיד שלה. על גט כריתות לעולם הזה.

טהורה. רוחנית. חסרת יצר הרע.

התחילה השנה. הכיתה מורכבת כמו כל כיתה, מהמון סוגים של בנות. כאלו שהאור האלוקי מאיר בהן בגילוי וכאלו שבינתיים פחות. המורה בטוחה שהבת שלי הכי מתאימה כדי להשפיע על בנות אחרות, כמו כל מורה. היא מושיבה אותה ליד אביגיל. חני מתמסרת לשליחות שלה עם כל הלב.

כבר בימים הראשונים הסיפור לא נראה לי. המקום שבו נמצאת אביגיל שעוד לא הכרתי הוא כנראה רחוק מדי, וגם צורת החברות שלה עם חני שלי הדוקה מדי ושואבת. חני מכינה שיחות של הרבי כדי לענות על טענות שלה, אבל היא לא מעוניינת להקשיב. מנסה לשכנע אותה לצאת ל׳מבצעים׳, אבל אביגיל אוהבת דווקא להסתובב בין החנויות בקניון ולשכנע את חני שלי לטעום משקאות אנרגיה שמעולם לא פגשה.

אני מוטרדת. לא רוצה את הידידות הזו מצד אחד, מחונכת על ברכי השליחות מצד שני.

אביגיל מגיעה לבקר. היא צינית. מעקמת פרצוף על התנהלות חסידית אצלנו בבית, מגחכת כשאחד הילדים אומר משהו מענייני גאולה בארוחת צהריים. מסתגרת עם חני יותר מדי בחדר. אני יושבת בסלון, אומרת חת"ת.

שרה אמנו מודיעה לאברהם ש'בן האמה הזו' לא יירש עם יצחק. שרה היא אלופת הקירוב, מגיירת את הנשים, מקימת בית חב"ד הראשון בעולם, אבל יש רגע בו היא מבינה שצריך להרחיק מיצחק את ישמעאל. עד החינוך הטהור של הילד שלה!

זה לא קל, מדובר בנערה יהודיה, לא בישמעאל. אבל מהרגע שהחלטתי שאני שרה, אני נחושה. לא אומרת לחני כלום. בשביל מה? שתקרב אותה במסירות נפש? אני מדברת עם המורה וממש מבקשת העברת מקום. אחר כך מבטלת לחני את המנוי של הטלפון בלי לספר לה, מספרת שיש בעיה עם הסים, נבדוק. כשאביגיל מתקשרת לטלפון של הבית אני מסננת. תמיד חני בדיוק לא יכולה. גם ביקורים לא מתאימים משום מה. פעם אחת בדיוק אנחנו יוצאות לקניות, בפעם אחרת אני צריכה שקט. כל פעם חיוך גדול ותירוץ מדהים.

לאט לאט החברות הצמודה נחלשת ואני מתחילה לנשום. חני קצת בלחץ כי אביגיל פתאום מתחברת לבנות פחות טובות. אני מרגיעה אותה, מסבירה לה על השפעה במקיף, מציעה לה לומר את הפרק האישי שלה. שנה אחר כך אביגיל עוזבת את בית הספר, עוזבת בכללי. מדי פעם חני שומעת עליה, כאובה. תוהה אם יכולה היתה לעשות יותר. אני מתפללת עליה בכל ליבי שתפגוש את השליחה המתאימה ברגע המתאים, יודעת שעשיתי מה שאני יכולה כדי להגן על הבת שלי.

"ואבימלך לא קרב אליה"

שמי חנה, כשאני קוראת על שרה אצל אבימלך, אני חושבת על סבתא שלי, עליה השלום, שאני קרויה על שמה. היא חיה בירושלים בתקופה שאנחנו לומדות עליה בהיסטוריה, גידלה שלושה עשר ילדים תוך כדי שהתחלפו כאן בריטים, יהודים וארגוני מחתרת בצה"ל. בתוך כל הבלאגן הזה, עם עוצר, צנע ומלחמות, היא היתה צריכה להאכיל משפחה ענקית. אף פעם לא לקחה חלק, לא בוויכוחים פוליטיים ולא בהתארגנויות חשאיות. הקרב על החיים היה לה מספיק. בחדר אחד גדול, כשבבוקר מערימים את המזרונים אחד על השני, דאגה לכל אחד מגוזליה לאוכל, בגדים ושכר לימוד.

כשכולם יצאו ללימודים היא הלכה לנקות בתים של עשירים.

עוד בתקופת הבריטים היה קיצוב על אוכל ועל נפט בתקופות מסוימות. חיפושים נערכו וסחורות הוחרמו. את סבתא לא עניין כלום. היה רק חוק אחד שעמד מול עינייה. הילדים שלה צריכים לאכול. היא הייתה יוצאת למושבים בסמוך לירושלים, קונה מה שהיא צריכה וחוזרת באוטומובילים המזעזעים שהיו אז. כמעט בכל נסיעה עצר את הרכב פקח בריטי, מחטט בשקים ומחרים סחורה. היחידה שתמיד עברה את כל הביקורות בשלום הייתה סבתא שלי. כמו שרה אמנו, ה' לא נתן לאף בריטי לראות אפילו את מה שהיא מביאה. באחד מהסיפורים היא הביאה איתה אפילו תרנגול חי. כשהוא התחיל לקרקר תוך כדי הביקורת היו בטוחים כולם שהפעם הכל יהיה שונה. סבתא עטפה אותו בצעיף, התחילה לנענע אותו כאילו הוא תינוק והיא מנסה להרדים אותו. ליבו של החייל נכמר פתאום, הוא הפסיק את הבדיקה ושלח את האוטומוביל לדרכו…

בפעם אחרת הייתה העין שלה נפוחה מאוד. למה? ככה זה כשיותר ממניין ילדים משתוללים בחדר אחד. נעל שהייתה אמורה לפגוע במישהו אחר פגעה בה. היא המתינה לתורה לקבל פח נפט כשלפתע זיהה אותה חיל שעמד לשמור על התור. הוא היה בטוח שהיא נפגעה באותו רגע מתיגרה שפרצה במקום וכדי לפצות אותה, העביר אותה לראש התור. אחרי שפח הנפט שלה מולא, נגמר הנפט במיכלית.

הבריטים, קבעו חוקים ואכפו אותם באכזריות. בסוף הם הלכו. אך סבתא נשארה עד יומה האחרון פה, מאכילה את כל צאצאיה. אף אחד לא יפריע לה בתפקיד שלה.

"ותצחק שרה בקרבה"

שמי עינת. נולדתי בשכונה פשוטה מאוד להורים שבקושי קוראים, מתאמצים מאוד להאכיל אותנו ולדאוג לנו לכל מה שאנחנו צריכים. בלילה מנקים את הבית הקטן, רואים קצת טלוויזיה עד שהעיניים נעצמות מרוב עייפות.

אני תמיד התעניינתי בתורה ומצוות. ההורים שלי שמחו. לא היינו דתיים והם לא ביקרו בבית כנסת, אבל היה להם המון כבוד לדת ולרבנים. הייתי הולכת לאמירת תהילים בשבת, מתקרבת אל הנערות והנשים שארגנו אותם. מדי פעם הזמינו אותי לסעודה שלישית או לשיעור. הגעתי תמיד, מסתכלת בהערצה על הנשים הצדיקות האלה שזכו להתחתן עם רבנים שלומדים תורה כל היום. בבית הכנסת הייתי מתפללת שאמצא בעל שאוהב דת, שירשה לי ללכת לשיעורים, שלא יצחק עליי.

באחת הפעמים, הייתי אז בת שמונה, שיתפתי את האישה הנעימה שארגנה את התהילים בתפילה שלי. היא חייכה. "למה שלא תתפללי שתהיי רבנית בעצמך? תמסרי שיעורים לנשים ותארגני תהילים לילדים?" צחקתי, לא האמנתי. כמו שרה…

הצדיקה הזו פנתה לאמא שלי, ביקשה להעביר אותי לחינוך דתי. אמא שלי לא ממש הבינה מה היא רוצה ממנה, אבל הסכימה. בית הספר הכי דתי באיזור שלנו היה כמובן בית ספר של ה׳רשת׳. התחלתי ללמוד בחב"ד.

ההתחלה הייתה לא קלה. מתברר שלהיות דתיה זה די מחייב, לא רק תהילים בשבת. אבל הייתי חיילת רצינית. לאט לאט ובסבלנות נכנסתי לזה. כל פעם התברר לי עניין חדש כמו כשרות בבית, מזוזות, צפייה בטלוויזיה… לקחתי על עצמי ובדרך ממילא גם על ההורים שלי, עוד מצווה ועוד הידור. כשסיימתי ח' היה ברור לי שאני ממשיכה בחב"ד ומשם, השמיים אפילו לא היו גבול.

זכיתי להתחתן עם בעל תשובה רציני והקמנו בית חב"ד באחד המושבים בארץ ישראל. היום אני 'רבנית' שמוסרת שיעורים לנשים וגם מארגנת מסיבות שבת, ועוד הרבה יותר מזה. לפעמים אני נזכרת בשבת ההיא בכיתה ג', כשהרבנית הציעה לי להיות רבנית בעצמי וצחקתי, צוחקת שוב, הפעם משמחה והתרגשות.

באדיבות מגזין עטרת חיה