שלום לכולם

אנו ניצבים בסוף השבוע השמיני למלחמת הקיום על ארצנו הקדושה על עם ישראל ועל תורת ישראל. השבוע כולו היה מוקדש לחזרת חלק ניכר מהשבויים/ות והחטופים/ות הביתה בהתרגשות שיא עצומה של בני ובנות משפחותיהם ושל עם ישראל כולו.

אך לצד זאת התבשרנו בבוקרו של יום שישי על הפרת הסכם הפסקת האש על ידי ארגון הטרור חמאס ועל השיבה למלחמה עד שכנראה נשוב ונתבשר שוב על מאמצים גוברים להפסקת אש נוספת וחוזר חלילה לצערנו עד שה' יתברך יחוס וירחם עלינו ויגאל אותנו גאולה שלימה ונצחית מהגולה הארורה הזו…

הסיבה למצב המתמשך הזה החוזר על עצמו בכל פעם מחדש לאורך שנים רבות לצערנו נעוץ בעובדה  שזהו טבעו ומהותו של ארגון טרור רצחני וסאדיסטי, שאישיות אנשיו, חיות האדם שבו המעורערת מהיסוד לא מניחה לו לרגע והוא איננו מסוגל או יכול לעצור לרגע את התוקפנות הרצחנית, תאוות הדם שבלבו ומבט הרצח שבעיניו לא מאפשרות לו לחשוב על מצב בו יצטרך להניח את נשקו ולחיות לצד שכניו בשקט בשלום ובבטחה!

אין אצלם מושג כזה העונה על המושג שלום, הם חיים את חייהם במטרה אחת 'לקדש' את המוות בתפיסה מעוותת שלכך הם נוצרו, החינוך ושטיפת המח המעוותת אותה הם מעבירים לאזרחיהם ועוברים בעצמם מנחה אותם שזו דרך חיים לגיטימית!

זהו טיבם של רוצחים וחיות אדם סאדיסטים שיוצאים לתהלוכות ומפגני ראווה בחוצות העיר החרבה לצד תשואות של תושבים מקומיים שהתחנכו וגדלו על ברכי ההרג והרצח, המבהירה לעולם כולו אנחנו כאן רק למשימה אחת ויחידה השמדת עם ישראל היה לא תהיה!

אין אצלם חשיבה הגיונית, רגע הגענו להפסקת אש, הם יוצאים לרחובות ורואים את החורבן וההרס המוחלט הבלתי נסבל, הם רואים את הסבל העצום של תושבי הרצועה זועק לשמיים, החיים באוהלים ועל חורבות צפון רצועת עזה, לצד אלפי הרוגים אבל זה לא מזיז להם כלל. הם בשלהם, אנחנו כאן כדי לספר את הסיפור שלנו אנחנו רוצחים ותו לא! 

מה בעצם עומד מאחורי סיפור ארגוני הטרור הרצחניים השונים בעולם כולו, הגדלים למציאות חיים מעוותת מגיל אפס, ומתפתחים לחיות אדם צמאי דם שכל מטרתה היא רצח לשם רצח?

לא אין ולא יהיה שום הגיון מאחורי השיגעון של התנהלות והתנהגות תת אנושית. גם הניסיון להסביר לעולם כולו את סיפורי ומעשי הזוועות שהם מבצעים, אין בהם בכדי להניח את דעת האדם הבריא בנפשו ולהשלות את עצמם שהג'יהאד ('מלחמת דת' של האסלאם על 'הכופרים' מבית העוברים על חוקי האסלם, שתורגמה בעיוות למלחמת דת על 'האויב הציוני') אליו הם קוראים כביכול נועד בכדי להשיב אליהם את 'אדמתם שנגזלה'!

כל בר דעת מבין שחיות אדם וצמאי דם הנכנסים לביתם של אנשים תמימים ורוצחים אנשים נשים וטף ולהבדיל בעלי חיים, בצורה זוועתית וסאדיסטית כל כך לא 'מקדשים' שום רעיון אנושי מעוות כל כך עליו הם מנסים לבסס את התנהלותם והתנהגותם הברברית!

אז מה בעצם הסיפור שלא סופר בתולדות הרוע לשם רוע בדמות אותם ארגוני טרור שנולדו וצמחו להם 'כפטריות אחר הגשם', שאנחנו (ממשלות ישראל לדורותיה) טפחנו אותם בטיפשות רבה באשליה ותקווה שאלו אינם פטריות רעילות ואפשר לחיות לצדם בשלווה מבלי שיתקפו אותנו וירצו בחיסולנו היה לא תהיה. המטילים את חתתם ואימתם על העולם כולו ועל העם היהודי בפרט במעשיהם הברברים, החפצים ותאבים במותם של אנשים תמימים איתם הם לא מצליח למצוא שפה משותפת, המערערים בעצם קיומם על אישיותם ומזמינים התנהגות חייתית וברברית מצדם כלפיהם?

השבוע נקרא בפרשת וישלח

הסיפור של רוצחי החמס החיים על חרבם מחזיר אותי ישר לפרשת תולדות כאשר יצחק מברך את יעקב מברכות השמים ומשמני הארץ, הוא נאלץ לברך גם עשו בברכת משנה 'על חרבך תחיה'!

יצחק מגלה וחושף לעשו לראשונה בצורה ישירה וגלויה לפני מותו מה משמעותה של תחושת וחוויית הקרבנות והתקיעות בנפש המגלה את מהותך ואת סיפור חייך.

 החיים על החרב, הנם בסיס לקיום הרסני המושתת על תחושת הקרבנות הראשונית אותה חווה עשו החל ממכירת בכורתו ליעקב, הוא מאשים אותו בגניבת הבכורה במקום לקחת אחריות על מעשיו ולנסות להשתנות ואף שומר לו טינה על כך, וכלה בברכות להם זוכה יעקב המתפרשות על ידי עשו כגניבה, במקם להתבונן על כך שלכולם יש מקום וכולם יכולים לזכות לברכות, עשו בוחר להתמרמר לבסס ולהתבוסס בתחושת הקרבנות עליה גדל, ובמקום להתבונן על המציאות ולראות אותה באור שונה הוא בוחר להטיל שוב את האחריות על יעקב דבר המוביל לכך כאמור שבאותו רגע גמלה בלבו החלטה לרצוח את אחיו!

החלטה זו גורמות ליעקב לברוח ל-22 שנה לחרן שם הוא מקים את משפחתו המפוארת והענפה 12 השבטים ובנימין שנולד בדרך אפרתה בחזרה הביתה.

למרות הזמן הרב שעבר מאז עזיבתו של יעקב את בית הוריו, עשו בשלו הוא רק שומע שיעקב בדרכו הביתה, ומבחינתו זה הזמן, זו ההזדמנות לנקום ביעקב אחיו, הוא מתארגן לקרב מול יעקב בייחס של 400 מול אחד! הוא עדיין לא מודע לכך שליעקב אחיו ישנה משפחה ענפה.

עשו  לא מסוגל לקיים אורח חיים בריא, הוא חי חיי ראוותנות שכולם מתבססים על כח ותוקפנות, הוא יוצר סביבו ואוסף את החמולה העבריינית, את הכנופיה השכונתית, שצועדת אתו בתהלוכה ובמפגן ראווה של 400 שכירי חרב היוצאים לקראת יעקב אחיו במטרה לרוצחו נפש!

יעקב אבינו מצדו שב מחרן לביתו בארץ כנען בתום, בתקווה ובמחשבה שה-22 שנה בהם לא ראה את אחיו עשיו עשו את שלהם רככו את הלב ואת תאוות הנקם והרצח בה היה נתון לפני שעזב את בית הוריו.

 יעקב מתבדה מהר מאוד, הוא שולח שליחים – 'מלאכים' ממש (על פי פירוש רש"י) בכדי לבדוק את הלך הרוח במחנה של עשו ומה בלבו עליו, האם לשלום הולך לקראתו או שמא או להצר לו. המלאכים שבים אליו עם בשורות מאוד לא פשוטות לעיכול, עשיו אחיך הולך לקראתך ועומד לפגוש אותך עם צבא של 400 שכירי חרב במטרה לנקום בך ולרצוח אותך. הידיעות הללו גורמות ליעקב להיכנס למצב של חרדה, פחד, לחץ ומורא מחד כפי שמתאר הכתוב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ".

 אך יחד עם זאת הוא פועל בקור רוח, על בסיס תכונת הנפש עליה גדל וחונך 'מח שליט על הלב'. ראשית הוא נערך אסטרטגית כפי שממשיך לתאר הכתוב: "וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה".

 יעקב חושב כיצד נכון להיערך ולהתכונן למפגש עם עשו, שמסתבר כלל לא השתנה, להיפך הזמן שעבר רק החמיר את שנאתו כלפי יעקב והגביר את תאוות הנקם והרצח אשר בלבו על יעקב אחיו!

אך יחד עם ההערכות האסטרטגית הזו יעקב אוחז באמונתו ובביטחונו מתפלל לה' יתברך ומבקש את עזרתו לעבור את האירוע הזה בשלום: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים". 

וטורח להזכיר ל-ה' יתברך את הבטחתו לו: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב".

 מה בין חסד לאמת?

אבל רגע לפני כל זה, מתרחש לו כאמור אירוע אחד משמעותי, עליו מספרת לנו התורה..

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

ורש"י על אתר מפרש: וַיִּירָא, וַיֵּצֶר – "וַיִּירָא" שֶׁמָּא יֵהָרֵג, "וַיֵּצֶר לוֹ" אִם יַהֲרוֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים! (בראשית רבה ע"ו ,ב).

לפני שיעקב בכלל מבקש מ-ה' יתברך לבא לעזרתו, למרות כל החרדה מהמפגש הצפוי עם עשיו שמא חלילה מישהו יפגע ממפגש זה, ואולי דווקא בשל החרדה הזו, יעקב מביע את רחשי לבו בשפלות, בהודאה וברגישות אנושית מתוך הכרת הטוב על כל הטוב, החסד והאמת לה זכה מ-ה' יתברך עד כה:

"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

ורש"י על אתר מפרש: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים – נִתְמַעֲטוּ זְכֻיּוֹתַי עַל יְדֵי הַחֲסָדִים וְהָאֱמֶת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי.

רבי יוסף יצחק שניאורסון (האדמו"ר השיש לשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) במאמרו (משנת תרח"צ, 1937) "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" , מבאר את משמעות המילים חסד-ואמת. (הציטוט נעשה בעיבוד קל של הדברים מכפי שבאו במקורם).

"חסד ואמת הן כפל לשון, משום שחסד היא פעולה כלפי מי שאינו מחויב לו. שאם חייב לו בעד שכרו או מכבר במעות, או חליפין, מתנה או ירושה, אינו נופל בזה הלשון חסד, כי חסד הוא רק בדבר שאין לעושה דבר הטוב שום מחויבות כלפי מי שנעשה עמו החסד. ומעשה הטובה הזו נקראת חסד".

 "ואמת הוא קיום החסד, כי החסד הנה לפעמים יכול להיות גם בדבר שאינו בא בפועל דבר והוא רק בהבטחה בלבד. ונקרא גם כן בשם חסד ודומה כאלו בא בפועל, לדוגמא: כאשר אדם נמצא במצב של דוחק כלכלי או נפשי, כלשון הכתוב: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", והוא שפל בעיני עצמו מרוב הדוחק והלחץ בהם הוא נתון.

לא רק שמצב נפשי זה בו נעשה האדם מר ושפל בעיני עצמו הנה תגובה טבעית ואנושית לכל אדם הסובל מכאובים וייסורים מכך שהוא נתון במצב של הצטרכות או היזקקות לבריות.

הנה מלבד זאת אדם הנתון במצב שכזה הוא גם שפל בעיני עצמו מעצם גודל עניותו, כלומר: המצב בו הוא נתון הוא בלתי אפשרי להכלה עבורו מבחינה נפשית ורגשית. וכאשר חברו מרגיעו, מנחמו ומבטיחו להיות בעזרו הנה בזה הוא מרומם אותו משפלותו ועושה עמו חסד".

כלומר: חסד- הנו תיאור של פעולה המתרחשת במרחב החיים, כלפי אדם הנתון במצב פיזי ו/או נפשי הזקוק לעזרה. פעולת החסד הנה גם בהבטחה לסיוע בלבד, גם אם עדיין מעשה החסד עצמו עדיין לא נתקיים בפועל.

עצם ההבטחה יש בה  בכדי לגמול חסד עם הזולת, ולהיטיב עמו ועם מצבו הן בגוף והן בנפש, משום שעצם ההתגייסות והרצון לסייע פועלת על לב האדם המסתייע בחסדו של הזולת הטבה הניכרת הן במצבו הנפשי המשפיעה בסופו של דבר גם על מצבו הגופני.

אמת- לעומת זאת הנה פעולה המתייחסת לקיום החסד וההבטחה לסייע לזולת בפועל. כאשר החסד מתבצע בפועל וקוימה ההבטחה לעזרה וסיוע על ידי הזולת, נופלת על פעולה זו שם אמת! האמת הנה הביטוי המעשי לקיום ההבטחה.

וזה הביאור בדברי יעקב: "יעקב אבינו הובטח תחילה על ידי ה' יתברך ואחר כך קיים הקב״ה את הבטחתו לכן נאמר 'מכל החסדים' על ההבטחה, 'ומכל האמת' על קיום ההבטחה. וכתוצאה מכך נפעלה בנפשו של יעקב תחושת ה- 'קטונתי', שנתיירא יעקב אשר בשביל זה נתמעטו זכיותיו. משום שבתחילה היה מרובה בזכיות וע״י החסדים וקיומם על ידי ה' יתברך במידת האמת נתמעטו מכמותם".

 הרמב״ן כותב לעומת זאת שמשמעות המילה 'קטונתי' כאן איננה מתייחסת לכמות הזכויות של יעקב אלא לאיכות הזכויות. וכן היא דעת האבן עזרא שפירש 'קטונתי'- פחות אני וקטן בעיני עצמי. ועניינו שפלות האדם בעיני עצמו.

כלומר: תפיסת הרמב״ן והאבן עזרא לעומת רש״י בפירוש המילה 'קטונתי' שונה במהותה ופירושה לדעתם היא 'קטונתי'-מלשון שפלות עצמית, שאינה מעידה על כמות הזכויות כי אם על איכות הזכויות.

מה בין ענווה לשמחה?

במאמר אחר שנאמר על יד על ידי האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון) בחג השבועות, על הפסוק: "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ". (ישעיהו כ"ט, י"ט). מבאר הריי"צ את השייכות שבין ענוה לשמחה, שלא זו בלבד שאינם הפכיים זה מזה, אלא אדרבה, שהם מסייעים זה לזה.

נקודת הביאור בזה הנה- שבעצם מהותו הנה העניו הוא תקיף בדעתו וכל מה שהוא עושה הכל הוא בדעה חזקה ומוצקה, כי שפלות העניו אינה ענין הכנעה וביטול הבאים מעצם היותו חש שפל בעצם. להיפך העניו יודע מעלת ומכיר היטב עצמו, ויודע שמעלותיו ומידותיו נעלות ביותר, אבל בשל הכרתו את האמת אינו חושבן למעלותיו ומדרגותיו, זאת מצד הכרתו שכל ענין הטוב הבא לאדם אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מאבותינו הקדושים, ומשום זה הוא מתנהל ומתנהג בביטול, אבל ביטול זה אינו ענין השפלת עצמו, כי אם הנחת עצמו כלפי מה שלמעלה ממנו ה' יתברך, מעצם ידיעתו והכרתו את האמת, וביטול זה (ענוה) הוא כלי לשמחה פנימית אמיתית.

כאשר האדם נתון במצב של שמחה אמיתית הנובעת מהכרה והודאה פנימית בטוב לו הוא זוכה בחייו, כשמצד אחד יודע הוא ומכיר היטב במעלות עצמו, אך לצד זאת הוא חי בתחושת הכרה שכל הטוב לו הוא זוכה לא נובע מיכולתיו האישיות ומעלותיו לצד כשרונותיו האישיים, אלא זו מתנה לה זכה מ-ה' יתברך כדי שעל ידי כוחות אלו יוכל להוסיף עוד טוב ואור בעולם, כתוצאה מכך נפעלת תוספת של שמחה למעלה אצל ה' יתברך, מן האדם כאן למטה. מה שגורם להמשיך לאדם מלמעלה שפע של טוב בגשמיות וברוחניות.

היכולת לעשות חסד נובעת-מענווה! היכולת לקיים את החסד (אמת) נובעת-משמחה!

 ההתגייסות לעשיית חסד נובעת מענווה שבנפש. כאשר האדם נתון במצב של התרוממות הנפש    (רגע בו האדם מתרומם רגע ממקומו הטבעי אל מקום על טבעי) ומסוגל לראות את הזולת. או אז מתעוררת בו תנועת החסד הנוכחת בכל רגע נתון בנפש האדם, המתגלה כאשר האדם חווה התרוממות הנפש.

ברגע זה חש האדם דחף המעורר בו את הרגש האנושי-מוסרי, הזדהות עם הזולת.                              מצב זה בו האדם חש לרגע את הרגש האנושי ואת החוב המוסרי שלו כאדם לסייע לזולת, מזכיר לו שבקלות גם הוא היה יכול להיות באותו מצב, רק שהוא זה שעומד כעת בצד השני. זיכרון זה יש בו לעורר את האדם לענווה הנובעת מתוכו פנימה, ענווה התופסת לה מקום מתוך תחושת הודאה והכנעה. תודה לך ה' על כך שאני לא נתון במצב זה, תחושה זו מעוררת אותו להתגייס ולסייע לזולת.

קיום החסד, (האמת-שבחסד) נובע משמחה שבנפש. כלומר: אדם החש הכרה והודאה פנימית על הטוב לו הוא זכה בחייו, כדי שיוכל להוסיף עוד טוב בעולם. כאשר הוא זוכה לסייע לזולת הוא חש את הסיפוק העצום בקיום החסד. או אז מתעוררת בו מידת השמחה על כך שזכה להיות מן הנותנים ולא מן המקבלים.

ובמילים אחרות: הבטחה לעשיית חסד- מביאה את האדם למצב של הקלה מחרדה קיומית. הפחד הקיומי להיות במצב של הזולת הנצרך לחסדים. לכן כאן באה לידי ביטוי ההודאה על כך שאני לא במצבו של הזולת בענווה!

לעומת זאת קיום החסד- מביא את האדם למלאות נפשית מתוכו, מעצם הסיפוק שיש ביכולתי לתת ולהעניק לזולת. כאן בא הדבר לידי ביטוי בשמחה!

מתנה מעידה על עומק הקשר עם מקבל המתנה!

השילוב של ענווה לצד שמחה הנם הכלים המניעים את האדם להכרת הטוב ולתפיסה ולפיה כל טוב הבא לפתחי הנו מתנה עבורי.

מתנה ניתנת מאדם לזולתו אך ורק במידה וישנה סיבה טובה לכך, והיא הנחת רוח שגרם לו הזולת.

החילוק בין צדקה למתנה הוא – נתינת צדקה משקפת נתינה חד צדדית. מצדו של נותן הצדקה  לזולת, אף שהוא עצמו אינו צריך לזה, אלא הנתינה כולה היא רק בשביל הזולת!  מה שאין כן מתנה משקפת נתינה דו צדדית. נתינת המתנה נוגעת לנותן המתנה, לא פחות ממה שהיא נוגעת למקבלה! כמאמר רז"ל "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא". כלומר: אילו לא גרם לו הזולת נחת רוח, לא היה נותן לו מתנה. (מגילה כ"ו, עמ' ב'. גיטין נ', עמ' ב. ועוד).

כאשר נתייחס לכל מה שמגיע אלינו אל תוך חיינו כמתנה, ולא כדבר המובן מאליו, או כמשהו שמגיע לנו נתמלא שמחה וענווה מתוכנו. כלומר: היכולת לראות בכל דבר שיש לנו מתנה מאת ה' יתברך שבחר להעניק לנו אותה בגלל שגרמנו לו נחת רוח, דבר המעיד על אופי הקשר המיוחד שלנו עמו. מיד תתעורר בנו תחושת ההודאה והשפלות, במה זכינו שדווקא לנו בחר ה' יתברך להעניק מתנה נפלאה זו? מה שהופך את ההסתכלות והתפיסה שלנו על החיים לשונה במהותה. החיים מקבלים ממד אחר בדרך להתבוננות על מה שיש לנו בחיינו ועל מה שאנו רוצים שיהיה לנו.

אנחנו מקבלים פרופורציה לגבי אירועים שונים שהחיים מזמנים לנו. אנחנו נעשים יותר נינוחים, יותר שלווים, יותר רגועים, יותר שמחים, יותר סבלניים, יותר מכילים, יותר אוהבים. יותר פנויים נפשית ורגשית!

כשיוצאים לקרב יוצאים עם מארש ניצחון:

מארש בתרגום מלולי הוא שיר לכת. הידוע גם בכינויו 'ניגון ניצחון', ניגון זה הנו מסוג הניגונים אותם שרים החיילים בהלכם ובשובם מהמלחמה. שיר של מצעד. בין חסידי חב"ד היו שרים הרבה ניגוני ניצחון אך כיון שמקורם לא היה חב"די הם לא נרשמו כניגוני חב"ד, פרט לניגון  אותו מנגנים בסיום תפילת נעילה ביום הכיפורים המכונה 'מארש-נאפוליון'.

 כיצד אם כן הגיע מארש צבאי לאוצר הניגונים החסידי?

את ההסבר אודות מקומו של המארש בעבודת ה' מוצאים בחסידות: בני ישראל נקראו בתורה בשם צבאות ה', וכל יהודי הינו חייל של מלך מלכי המלכים הקב"ה. תפקידו של יהודי הנו לנצח את הצד השלילי שקיים בעולם, ולהאיר את העולם באור יקרות כפי רצון ה' יתברך. כשם שבצבא של מלך בשר ודם, יוצאים החיילים למלחמה במאַרש, מלאי תקווה ובטחון בניצחונם, כן צריך היהודי לצאת למלחמת ה' מתוך מאַרש, והרגשת ביטחון בניצחונו.

בנוסף על המשל מחיילים שיוצאים לקרב מתוך מארש, בנמשל בעבודת ה' יש סיבה הרבה יותר גדולה לצאת למלחמה בכדי להאיר את העולם מתוך מארש. במשל לא יודעים למי יהיה הניצחון ויש מקום למורא ופחד, אולם בנמשל – אומר הרבי :"כאשר יודעים מראש שיש כוח לנצח ושינצחו בוודאות אז היציאה למלחמה היא מלכתחילה באופן אחר לגמרי, בניגון של ניצחון.

שמחה על ההבטחה לצד פחד מקיום ההבטחה והאושר מהזכות שבקבלת המתנה:

יעקב יוצא לקרב מתוך שמחה ובטחון אך גם מתוך חשש ופחד.                                                               שמחה מצד בטחונו ב-ה' על החסד שהבטיחו להיות עמו ולשמרו בדרך עד שובו בשלום אל ביתו. ופחד מחשש שאינו ראוי לקיום החסד מאת ה' יתברך שמה נתמעטו זכויותיו. מצד שפלותו וענוותנותו יעקב חש שאיננו ראוי לדרוש מ-ה' יתברך מאומה. יעקב רואה בכל מה שבא אל פתחו כמתנה מאת ה' יתברך, ולכן הוא שמח מחד על מה שנפל בחלקו. אך איננו מעז לדרוש עבור עצמו משהו מאת ה' יתברך מאידך.

יעקב מלמדנו שבטחון ב-ה' זה לא עניין של שאלה, זאת עובדה! השאלה היא על האדם האם ראוי אני לקיום החסד מאת ה' יתברך?

גישה זו יש בה בכדי לטעת באדם יסודות איתנים להתבונן על החיים כעל מתנה אחת גדולה לה זכה. ובכל פעם בה הוא זוכה להכניס דבר נוסף אל תוך חייו הוא שב ומקבל מתנה.

הסתכלות זו מובילה את האדם לאושר פנימי ועילאי על כך שהזכות שנפלה בחלקו לקבל מאת ה' יתברך הנה בשל הנחת רוח שגרם לו במעשיו והתנהגותו בעולם. על כך שהצליח להאיר את העולם בעוד מעשה טוב. ידיעה זו כשלעצמה יש בה בכדי למלא את האדם מתוכו ולגרום לו לחוש סיפוק אדיר. המתנה מזכירה לו כאמור את הקשר המיוחד שלו עם ה' יתברך, בכל פעם כשהוא מקבל מתנה הוא יודע שזה בגין הנחת רוח שהסב לה' יתברך, ומה יותר נעלה מאשר לחוש אושר על כך שגרמת נחת לאבינו שבשמיים!

כאשר החוויה הראשונית של האדם בעולם הנה חוסר אמון וחוסר ביטחון קיומי והעולם בו ואליו נולד נחווה כלא בטוח ומוגן והוא רואה בו וחווה אותו כמרחב הישרדותי, הוא עלול בסופו של דבר להפוך את ההרג והרצח לדרך חיים לגיטימית עבורו כדי לנסות ולהשיב את תחושת המוגנות והמקום הבטוח שאבד לו בעולמו!

כאן טמון ההבדל העצום בין יעקב לעשו, ובין עם ישראל ולהבדיל ארגוני הטרור.                           יעקב נשען כאמור על כל הטוב והחסד לו זכה לאורך כל ימי חייו החל מילדותו הנפלאה לצד הוריו המופלאים, ורואה בו את הזכות הקיומית שלו ושל בני ביתו ומיד נולדת במוחו ולבו תכונת ומידת  הענווה והשפלות המאפיינת את אישיותו בהכרת הטוב על כל החסד והאמת לה זכה!

עשו לעומתו עסוק בשאלת הקרבנות הראשונית עליה גדל והתפתח נפשית ורגשית ובחיפוש אחרי אשמים במצבו. הוא איננו מסוגל לראות את הטוב לו זכה ואת הטוב המקיף את חייו בזוג הורים נפלאים ואוהבים ובוחר את דרכו במלאכת הציד שהופכת לאומנתו ולימים לחרבו עליה חי כל ימי חייו (על פי פירוש הרשב"ם).

 מבנה אישיותו המעורער מוביל אותו לדבוק בדרך הרוע, דרכה הוא חש 'בטוח ומוגן' בעולם אותו הוא חווה ככזה המאיים לטרפו ולהשמידו. לתפיסתו העולם איננו עוגן עבורו בעשיה של טוב וחסד ואמת, ולכן יש למצוא את הדרך להתגונן בפני אותו רוע השוחר לפתחו כדי להשיב את תחושת הביטחון והמוגנות מפני העולם שערער על תחושה זו .

מנגנון הגנה פרימיטיבי זה, ולפיו העולם הנו בסיס הישרדותי המאיים על קיומי, נשען על התבוננות וחשיבה מעוותת ולפיה 'העולם נגדי', 'כולם מחפשים אותי', אין לי מקום בטוח ומוגן בעולם, אין על מי לסמוך אין במי לבטוח. העולם לא יגן עלי, כפי שאמא שלי לא הגנה עלי, לא שמרה עליי ולא הקיפה אותי באהבתה בילדותי!

 תחושת האמון נשחקה אצלו כאשר בפעם הראשונה בה חווה עשו יחס מועדף מצד אביו לטובה, וייחס מפלה מצד אמו לרעה שהובילו אותו לתפיסה וחשיבה מעוותת ולפיה אמא שלי שונאת אותי! אמא שלי מעדיפה את יעקב על פני, מה שהיה שגוי בהחלט.

 רבקה אמנם אהבה את יעקב ואת אישיותו וההזדהות השלכתית שעשתה כלפיו ייצגה ושקפה את דרכה בעולם בהתמודדות עם בית אביה שחינך והתנהל על שקרים ומניפולציות (בתואל אביה ולבן אחיה). היא שנאה את הייצוג המניפולטיבי ששב והשתקף בהתנהגותו של עשו כאשר היה מוליך את אביו שולל במתק שפתיים ובא לידי ביטוי בשקריו כדרך חיים! אך היא לא שנאה את עשו כבן! להיפך היא הרעיפה עליו אהבה אין סופית דווקא בשל המורכבות האישיותית אתה התמודד בחייו, בכדי לסייע לו להתמודד עם קשייו ולצלוח אותם.

אמנם עשו בחר לפרש זאת כאמור בתחושת קרבנות סובייקטיבית של ייחס מפלה, ההעדפה של יעקב על פניו ושנאה כלפיו מצד אמו.

תפיסה וחשיבה שגויה זו, סללה את הדרך לעיוות בתפיסה ובחשיבה של עשו עם התפתחותו כנער ומתבגר שהובילה בסופו של דבר לכך שבחר את דרכו ומתחביב שהייתה עבורו מלאכת הציד, הפכה היא אצלו לדרך חיים מעוותת עליה הושתתה דרכו בעולם בהרג וברצח בני אדם כפי שבאה לידי ביטוי בשיקוף למצבו של עשו בברכת יצחק אביו 'על חרבך תחיה'!

זו הדרך הסלולה להולדתם של ארגוני טרור רצחניים שונים בעולם, אנשים הגדלים על תחושת קיפוח וקרבנות כדרך חיים כשאינם מוצאים ביטוי ומקום בסיסי לצרכיהם הבסיסיים האנושיים הראשוניים, כילדים בעולם!

הם מתפתחים ומפתחים תפיסה וחשיבה מעוותת ולפיה העולם נגדנו, כולם מחפשים אותנו, אין לנו מקום בטוח בעולם ולכן הדרך לחיים בעולם הופכת אצלם להישרדות קיומית המולידה ומצמיחה תפיסת עולם הנשענת על מנגנון הגנה 'הרציונליזציה' הנעשית על ידם וההופכת לתפיסה ועמדה קיומית מעוותת ולדרך חיים, לפיה יש להרוג ולהשמיד ולאבד מן העולם את כל מי שמפריע  ומאיים על קיומם!

תחושת הכרת הטוב כלל לא קיימת ולא נמצאת בלקסיקון שלו! הוא כלל לא בעמדה בה הוא חש את הטוב, כך שאין לו על מה להודות.

הסיפוק היחיד הנחווה אצלו באופן אשלייתי הנו המקום 'המקודש' בעיניו אליו בחר לברוח ולהתקיים ממנו, כוחי ועוצם ידי, תחושת העליונות התוקפנית שלי על בני האדם סביבי, התחושה שאין בעולם ולא יהיה בעולם משהו שיערער שוב על תחושת הקיום שלו, כפי שנחוותה בילדותו ונעקרה ממנו!

כעת הוא יעשה הכל על מנת להחזיר ולשמר את תחושת המוגנות והביטחון הקיומי שלו בעולם בכל מחיר ובכל דרך אפשרית, מה שמכשיר את הקרקע עבורו כאמור להיאחז בהרג, בהשמדה ובאיבודם של כל מי שעומדים בדרכו ומאיימים על קיומו כחלק מדרך חיים בטוחה וקיומית עבורו!

זוהי דרך מעוותת ואשליה תפיסתית לפיה הם יוכלו לפצות על תחושת האמון והביטחון הקיומי שאבדה מהם על ידי חיפוש מרחב קיומי בטוח ומוגן אותו הם מוצאים בהרג בהשמדה ובאובדן של כל מי שעומד בדרכם וגורם להם לחוש את תחושת החוסר מוגנות והביטחון הקיומי!

אנשים החיים לצדם בתחושת ביטחון וקיום בשלווה, ברוגע, בנועם ובערבות הדדית מפרים את האיזון הנפשי שלהם, בעצם מעשה הטוב והחסד שהם עושים בעולם ועם העולם, הם מערערים על תחושת הביטחון הקיומית שלהם כאמור. ובכך הם מהווים זרז למעשה התוקפנות של ארגוני הטרור באיום ובהשמדת כל מי שמערער על ביטחונם הקיומי!

 הם לא מסוגלים לשאת ולסבול את קיום הטוב בעולם המלווה בתחושת ענווה ושפלות זה מוציא אותם מדעתם, שכן השפל והעניו נתפס כחלש בעיני שכלם המעוות, כתוצאה מילדות מעורערת לצד דמויות משמעותיות בחייהם שערערו על תחושת הטוב והביטחון הקיומי והמוגנות בעולם.

 מה שנחווה כטוב בעולם ובא לידי ביטוי בטוב, באהבה ובחום לבבי המורעף על בני האדם, נחווה בעיניהם כחולשה אנושית, בשל תחושת דחיה ושנאה עמוקה מאותם דמויות מפתח משמעותיות בחייהם.

 מה שמוביל למעשיהם האלימים ולהתנהגויות הברבריות כלפי ילדיהם, תלמידיהם, וכלל האזרחים החיים לצדם באותו מרחב קיומי רצועת עזה, ובייצוג האלים אותו הם הנכיחו והביאו לכל מקום בו הם נמצאים, החל בתחושת חוסר המוגנות של כלל האזרחים שחוו את נחת זרועם המתעללת והסאדיסטית, בחינוך המעוות לכל אורך ילדותם ובגרותם בתפיסה המעוותת של 'על חרבך תחיה' לצד מעשה זוועה של הוצאה להורג של משתפי פעולה, או כל מי שנחשד ונתפס בעיניהם כאויב פנימי מבית, שערער בצורה זו או אחרת על שלטונם, מיד נידון למוות בצורה אכזרית וסאדיסטית. גניבת כספם של האזרחים לטובת חמדנות אנטי אנושית ושימוש בכספי המחיה הבסיסיים של התושבים לטובת צרכיהם האישיים בתענוגות ומותרות בדמות רכבי פאר, ווילות, ועוד תענוגות של שחיתות והרס המבנה האנושי הכללי הובילו להתפתחות של אישיות סאדיסטיות ואנטי סוציאליות (פסיכופתיה) המופיעה לה בדמות דיסוציאציה (ניתוק רגשי) מעצמם ומהסובבים אותם, המולידה כאמור התנהגות אנטי סוציאלית!

כאשר דרכם בעולם נשענת על זריעת הרס וחורבן ומעשי זוועות המהווים דרך חיים, המהווה פיצוי נפשי ורגשי עמוק בצורה מעוותת לתחושת חוסר המוגנות והביטחון הקיומי אותה חוו לכל אורך ילדותם ובגרותם כאמור!

כל מה שנותר לנו הוא להודות לה' יתברך על כל הטוב החסד והאמת שגמלנו עד עתה, לשאת תפילה לה' יתברך שיחיש כבר את גאולת עם ישראל ויאמר די לצרותינו ואת רוח הטומאה המעוותת יעביר מן הארץ בגאולה האמתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

 שבת שלום ומבורכת לכולם

נכתב ע"י מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה