בשעות בהן כוחותינו מוסרים את נפשם בחזית ומכים באויב הערבי ימ"ש, יצאנו לשיח פורה ומחזק עם הלוחמות בחזית הנשית–פנימית: הגב' שפרה אופנר – מטפלת בשיטת אית"ן מכפר חב"ד, הגב' מרים כהן ממרכז הארץ – נשות מגויסים, והגב' יפה שפינר – אשת חינוך ומחנכת בסמינר 'בית רבקה' ואמא למגויס.

שמחת תורה תשפ"ד. עם ישראל כולו הוכה הלם קרב. איפה זה פוגש אותך?

שפרה: את מאורעות שמחת תורה חווינו די מקרוב. אנחנו גרים בכפר חב"ד, בשמחת תורה התארחנו אצל אחותי באשקלון. בשש וחצי בבוקר כמו את כולם העירה אותנו האזעקה הראשונה, ומאז כמה שעות בהן יוצאים וחוזרים לממ"ד ללא הפסקה. אחותי גרה כבר שנים באשקלון ואמרה שלא זוכרת שהיה פעם מטח כזה ארוך.

באחת האזעקות היה ׳בום׳ כזה גדול שהדלת של הממ"ד נפתחה מההדף. גיסי הסתכל למטה מהחלון לראות מה קורה, הוא רואה את כל החניה למטה מלאה ברסיסים, והאוטו שלו הרוס לגמרי. בין אזעקה לאזעקה הוא ירד למטה לברר מה קרה, ומבין שזה פגע בבניין שלנו… 2 טילים נפלו בקומה 10, אחד בסלון, אחד בחדר השינה. באופן ניסי, המשפחה הזו, מכל שאר החגים דווקא לחג הזה נסעה מביתה. היה נס עצום שהפגיעה הייתה בקומה הזו ושם זה נעצר, שאר הקומות לא נפגעו!

כשכל השכנים יצאו למרפסות לראות מה קרה, שמענו מהם שמסתובבים מחבלים וכו'… היה חשש למחבלים גם באשקלון. בסביבות השעה שתיים בצהריים בעלי מקבל טלפון מהמפקד להתייצב והוא יוצא לדרך. במבט לאחור הבנו את גודל הנס, זה היה שיא זמן הסכנה… הוא נסע דרך אופקים, דרך נתיבות, כל המקומות שבאותו זמן היו בהם מחבלים… ה' שמר עליו.

מאז נשארנו אני ושלושת ילדיי אצל אחותי. די חששנו לצאת. שני בניי הגדולים היו אצל הרבי. ביום שני חזרנו הביתה, אחותי ומשפחתה הצטרפו אלינו כדי שלא נהיה לבד. כך גם שבת בראשית, כשבעלי לא חזר הביתה, הם נשארו אצלי.

בהשגחה–פרטית שיחררו אותו לראשונה ל–24 שעות בדיוק כשהבנים נחתו, כך שיכול היה לעזור לי בנסיעה אליהם לשדה.

בעלי ביחידה של הרבנות הצבאית, לזיהוי וטיפול בחללים ה׳ ירחם, כמו זק"א של הצבא. הם ממש עושים עבודת קודש. מסתובבים בכל יישובי העוטף ועובדים שם עם ארכיאולוגים. בתחילה חלק מהעבודה הייתה לחפש בין החללים האם ישנם יהודים. זו הייתה עבודה סיוטית לגמרי… ואכן הצליחו לאתר שם יהודים! זו עבודה לא פשוטה, פיזית ונפשית, אבל בהחלט ממלאה בסיפוק.

מרים: כשבעלי קיבל שיחת טלפון, שהוא מגויס בצו 8 הופתענו לגמרי, לפי מספר הילדים שיש לנו הוא לא אמור להגיע למילואים, כך שאפילו לא חשבנו על זה. אמרו לנו שמדובר במלחמה ולכן כולם מגויסים…

בעלי ברבנות בפיקוד העורף, תפקידם לעזור מאחור עם החללים, וכן מידי פעם נשלחים למלונות בהם מאוכלסים תושבי העוטף לייצג את הצבא בשטח ולעזור במה שצריך.

יפה: כבר בחג שמענו כל מיני שמועות על המצב, בני וכלתי התארחו אצלינו בחג, ועם צאת השבת קיבל הוראה להתייצב בצו שמונה. הוא מגוייס ביחידה קרבית, בתחילה נשלח לדרום ומאוחר יותר הועבר לצפון.

מתמודדת בגבורה 

ספרי על ההתמודדות שלך מול המצב.

שפרה: בהחלט מצב מורכב, עבורי ועבור הילדים. יש לנו שני בנים גדולים בישיבות, אחריהם בני אחת עשרה, שבע והקטן בן ארבע. גם להם לא קל, אבל אני חושבת שהכל מתחיל אצלינו – איך שאנחנו בתור אמהות מתמודדות עם המציאות הזו, ומה שאנחנו משדרות לילדים. ה'פוקוס' שלי הוא להיות ברוגע עם הילדים ובשמחה, להיות שם באמת. אני חושבת שזה מה שנכון עבורם, ובעצם גם עבורי.

בכלל, משתדלת לחיות את הרגע. לא לחשוב על מה שהולך להיות. למשל בשבועות האחרונים, לעיתים תכופות עלו לי מחשבות על 'מה יהיה בחנוכה?'. השתדלתי כל הזמן להחזיר את עצמי להווה. זה מה שממקד ומעודד.

לדעת שהקב"ה איתי ברגע הזה, והוא יהיה איתי גם ברגע הבא. זה לא קל לי, אני אישה מאוד מתוכננת, ומשתדלת למסור את עצמי לקב"ה בצורה מוחלטת. העתיד הוא בידיים שלו.

כל שבוע מחדש אני לא יודעת אם בעלי חוזר לשבת או לא… הוא אומר לי 'ברביעי אני אדע' ואז מגיע רביעי והוא אומר 'מחר אני אדע'… בדרך–כלל רק בחמישי יש תשובה. אכן היו כמה שבתות שהוא לא היה. הם ממש עבדו בשבת בשטח. שבת אחת אחותי הייתה אצלי, כמו שסיפרתי. שבת אחת הבנים הגדולים שלי היו, כך שלפחות לא הייתי צריכה לעשות קידוש וכו'…

מרים: מאותו רגע נכנסנו אל הבלתי נודע – לא יודעים מתי המצב הזה יגמר, לא יודעים מתי בעלי יורשה להגיע הביתה, לא יודעים איפה הוא נמצא וכו', וזו המציאות שצריך לחיות איתה…

הילדים בהחלט חששו בהתחלה, הסברתי להם שאבא לא במקום מסוכן ונסע להיות לעזר. כמובן שמתגעגעים לאבא, מאוד עוזר לי וגם להם להמשיך בשגרה. מטבע הדברים כשנמצאים בבית יותר מרגישים את החסר.

מבחינה טכנית – אני לא טיפוס שמבקשת עזרה, מעדיפה להתמודד לבד, אבל יש מצבים שבהחלט צריך להעזר. יש בקהילה שלנו חמ"ל שמסייע רבות למשפחות המגויסים למשל בבייביסיטר לילדים, מקשר בינם למשפחה מארחת לסעודת שבת, ועוד. ב"ה יש לי משפחה חמה שגרה לידי, אני מתארחת אצלה בשבתות כשבעלי לא נמצא ואחיות שלי באות לעזור בשעות הערב.

הסיוע החיוני יותר הוא בצד הנפשי. האמת שאני עוד בשלב שמנסה לעזור לעצמי… לברר איפה הקושי יושב, מה יכול לעזור, וכו'. כשזה יתבהר, אוכל להשיג סיוע מתאים. בעצם, כשבעלי גויס הפרטים עוד לא היו ברורים מספיק. מאז, לאט לאט מתבהרת התמונה. בהתחלה זה היה נשמע 'הולך לשבועיים וחוזר', עם הזמן מתברר שזה קצת יותר זמן והוא לא חוזר כל יום הביתה…

יפה: הימים הראשונים היו לא פשוטים עבורי. הרגשות הציפו. הבטן התהפכה… עד כדי כך שפיזית, הרגשתי רע, לא הייתי מסוגלת לתפקד. אפילו להתפלל לא הצלחתי. מבחינתי לא היה חיבור. כל כולי התמלאתי בדאגה. לשלום הבן, ובכלל.

מה שחיזק אותי ופשוט רומם אותי במצב מורכב כזה היו התוועדויות ושיעורי ׳זום׳ שהשתתפתי בהם. אחד מהם, זה שהיווה עבורי אבן דרך משמעותית היה הקלטה שהתגלגלה לנייד שלי משיעורה של הגב' חנה רות אברהם.

בשיעור היא מסבירה שיש מצבים שהרגשות מתעצמים ברמה כזו שאי אפשר לעשות עם עצמנו עבודה פנימית בה נבחן כל רגש ורגש ונחווה אותו לעומקו. במקרה כזה העבודה היא לשמור על הלבושים.

דבריה התבססו על מאמר של הרבי בו מוסבר כי כוחם של לבושי הנפש כה גדול עד שביכולתם להשפיע על עצם הנפש. במקום 'לטפל' בנפש עצמה, אפשר 'לכתר' אותה מסביב על ידי הרובד המעשי שלנו – מחשבות, דיבורים ומעשים.

כשם שבגד גשמי ניתן להחליף בהתאם למאורע, למזג האוויר וכו' כך לבושי הנפש. במקום להיכנס ללחץ ולתת לפחד להתעצם, אני יכולה להשקיע ולמלא את עצמי במחשבות חיוביות, דיבורים טובים, ועשייה חיובית. אם זה להאזין לשיעור חסידות, אם זה ללמוד על המצב לאור דברי הרבי. אם זה במחשבות טובות ומשמחות, וכו'. ומצד שני – להישמר מלחשוב, לראות, לשמוע, או לדבר דברים שליליים. לא לתת למחשבות סתם לשוטט, לא לראות כל סרטון שרץ ברשת… לשמור על הלבושים שלי.

משתדלת להשתתף בהתוועדויות ושיעורים ב׳זום׳ שמחזקים אותי.

משתדלת כמה שפחות לראות תקשורת. למשל יש קבוצה שפתחו ב׳ווצאפ׳ ששולחים שם בשורות טובות, אז אני כן מרשה לעצמי להתעדכן שם מידי פעם.

וגם אם נפלתי לקרוא חדשות, לא ליפול מהנפילה.

אלו היו רגעים שאם הייתי מתבוננת במציאות הזו שהבן שלי הולך להגן על עם ישראל, בגופו… אם הייתי חשה את הפחד העצום שחלחל בי, לא הייתי מסוגלת להכיל את המצב. הבנתי שכדי לשמור על הבריאות הנפשית שלי, מחובתי למלא את עצמי בטוב. זה בידיים שלי. פשוט להחליט מה מתאים לי, מה עושה לי טוב, ומה 'זולל' לי את האנרגיות.

התוכן הזה נתן לי המון כוחות, ומיקד אותי. כל רגע שאלתי את עצמי: ׳מה ה' עכשיו מבקש ממני? איזה ״כתר״ השם שם לי על הראש? מהו תפקידי?׳

למשל להתעדכן בחדשות – לא רלוונטי עבורי, אני לא שרת הביטחון… מה אני כן? אני אמא לבן שגוייס, ואני יכולה לתת לו כח מפה, ולעודד אותו. אני מורה במכללה – תפקידי לעודד את התלמידות. אני עכשיו בתפקיד מארגנת התוועדות? עליי לעשות את זה הכי טוב.

רגע של קושי

וכשהמחשבות והרגשות מציפים…

מה את אומרת לעצמך?

שפרה: באחת השבתות בעלי הגיע ביום חמישי בערב והיה אמור לחזור בראשון בבוקר. שמחתי ותכננו לצאת במוצאי שבת סוף סוף לזמן שקט לעצמנו. ואז במוצאי שבת המפקד מתקשר ומודיע לו שהוא צריך להתייצב הלילה, תוך שעה עליו לצאת לדרך. זה היה עבורי הקש ששבר את גב הגמל… לא היה לי קל בכלל.

מה עשיתי? קודם כל נתתי לעצמי להרגיש את הקושי. זה מה שעושים לפני שרצים לפתרונות… שיתפתי את בעלי בקושי. ואחרי זה? מתרוממים, כי זה מה שצריך.

בעלי רואה את הזוועות הכי גדולות, וכל הזמן אומר לי 'אנחנו בגן עדן!'

צריך לזכור להודות לקב"ה על מה שיש…

אפיזודה קטנה – לפני שבעלי נסע באותו מוצ"ש, בני בן ה–11 לא וויתר לו, ואחרי שחיכה כל–כך הרבה זמן, ישב ולמד עם אבא גמרא. גם הרגעים הקטנים האלו, נראים אחרת כשהם לא ברורים מאליהם…

מצד שני, זו אכן התמודדות. וזה שאנשים מתמודדים עם קשיים גדולים יותר, זה לא אומר שלי אין התמודדות. קודם כל, צריך לקבל את הקושי, זה בסדר שקשה, וזה עובר… קושי של מישהו אחר הוא לא אינדיקציה לקושי שלי כי לכל אחד עבודת השם שלו, ולכל אחד ה' נתן סל של כוחות להתמודד עם האתגרים שלו. זה בסדר להיות חלשים לפעמים, זה בסדר ליפול, זה בסדר לא תמיד להיות החזק… הנטייה שלי היא מיד לחזק, בין אם את עצמי ובין אם את הסביבה, מעצם תפקידי כמטפלת רגשית. לכאורה אני צריכה תמיד להיות החזקה… משתדלת לקבל את זה שאני לא תמיד הגיבורה, וזה בסדר… ה' אוהב אותי גם ככה!

איך זה בא לידי ביטוי מול הילדים? למשל כשבעלי קיבל את הטלפון מהמפקד במוצ"ש, כאמור היה לי מאוד קשה, וכן הראתי להם את ההרגשה הקשה שלי. הם יכולים לראות שגם לאמא זה לא קל שאבא פתאום יוצא בהתראה קצרה במקום להישאר עד מחר… מאידך לא התפרקתי לידם ב"ה, אני כן ממקום של לאסוף את עצמי, וגם כשאני נותנת לעצמי לבכות ולהיות החלשה אני עושה זאת כי אני חושבת שזה נכון וזה בסדר.

אכן כולנו מתמודדים עם סיטואציה לא פשוטה, אבל דורשים מהקב"ה שזה יהיה הסוף המוחלט, לא מתפשרים על פחות מגאולה שלימה.

מרים: מבחינתי, הקושי הכי גדול הוא חוסר הידיעה. כמה זמן זה יימשך, עוד כמה זמן זה יקח… הכל לא צפוי. לפעמים בעלי חוזר בהפתעה, לפעמים גם לשבת הוא לא חוזר…

מה שמנחם אותי קודם כל זו העובדה שאני לא היחידה, יש עוד הרבה שמתמודדות כמוני, ומתמודדות בכלל. שנית, משתדלת לראות את הטוב, ולהודות על מה שיש! תודה לה' שיש לי משפחה, שיש לי אפשרות להיות איתם, ועוד ועוד. יש אנשים שלא נמצאים בבית שלהם, יש שאיבדו את קרוביהם, וכו'. אז אם זה התפקיד שלי במלחמה, אשתדל לעשות אותו בשמחה…

יפה: באחד השיעורים ששמעתי ב'זום', דיברה גב' רוחי מיכאלשווילי וציטטה מפרק כ"ז בתניא, האדמו"ר הזקן מדבר שם על ניצחון היצר במחשבות טובות: "ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא סטרא אחרא לתתא… ואתכפיא סטרא אחרא דלעילא…".

כלומר, ברגע שיהודי למטה עושה ׳אתכפיא׳ ומקפיד על מחשבות טובות, נגרמת שמחה בכל העולמות ואז ה' שופך שפע מלמעלה. בעצם, כל הארץ חזית, וכולנו לוחמות כל רגע ורגע בקרב. כשאני עושה ׳אתכפיא׳, כמו – במקום לפתוח חדשות אני אומרת פרק תהילים, זה גורר ישועות גדולות. ובעז״ה נזכה בזכות כל המעשים ה'קטנים' הללו לישועות גדולות בחזית.

לסיום – מה תרצי לומר לנשים שמתמודדות כמוך?

שפרה: אצלינו בשיטת אית"ן, אחד העקרונות החזקים הוא לא לתת עצות, פשוט בגלל שלכל אחת יש את הכוחות שלה, את הנסיבות שלה, יש לה ילדים אחרים, בית אחר, וכו' וכו'. הנפש שלנו כל כך שונה, לכן אני ממש מרגישה שזה לא נכון לתת עצה למישהי אחרת, אפילו אם היא מתמודדת לכאורה עם אותה התמודדות.

מה שאני כן יכולה לומר זה איך אני מתמודדת עם זה, מה אני עושה, מה עוזר לי, וכו'.

לדוגמא, ביום החופשי שלי רציתי לצאת להליכה, התלבטתי אם כדאי. ואז אמרתי לעצמי: 'תעשי משהו טוב לעצמך! הליכה עושה לך טוב? תפרגני את זה לעצמך.׳ וכו' כל אחת ומה שעושה לה טוב.

כמו כן, חזרתי לשיעורים שאני מוסרת, לטיפולים. חשוב לא להתנתק, לא לתת לעצמי לשבות כי עכשיו בעלי לא בבית… להיות בעשייה, ובפרט בנתינה, להיות שם בשביל האחר. כשאני נותנת למישהו אחר זה מוציא אותי מהקושי האישי שלי.

חזרתי לקביעות שלי במבצע ״אות בספר התורה״ בבית רפואה, אמרתי לעצמי: 'זמן מלחמה? זה הזמן שהכי צריך לצאת ל״מבצעים״!'.

כל הדברים הללו עושים לי מאוד טוב, נותנים לי המון כח! גם אם לפעמים קשה לצאת, אני חוזרת עם סיפוק עצום ועם הידיעה שעשיתי מה שהרבי רוצה ממני, ושזה מה שמחזק את עם ישראל.

מרים: מנסיוני, הסחת הדעת מסייעת לצאת מהקושי. אני שמחה שחזרתי לעבודה. זה אכן דורש, אבל הרבה יותר טוב מלהיות בבית ולהרגיש את החיסרון. חשוב להעסיק את הראש. זה מרענן. לצאת, לפגוש אנשים, וכו'. כמובן לא להגזים, כדי לא לקרוס… כי העבודה בבית היא אכן סביב לשעון.

וגם – אל תזניחי את הנפש… תזכרי שעם כל המטלות בבית, הנפש שלך חשובה לא פחות והיא דורשת את שלה, בפרט במצב שכזה.

יפה: המחשבות שלי הן לא פח אשפה… צריך לזכור שהמחשבה, דיבור ומעשה שלנו הם משאבים מאוד גדולים. לא לבזבז אותם, לא לזלזל בהם.

כתוב "את העולם נתן בליבם". המלחמה באויבים מתרחשת בלב של כל אחת מאיתנו! יש מחבלים גם פנימה בנפש… הנקודה היא לדעת לזהות אותם ולטפל בהם, לכתר אותם במחשבות, דיבורים ומעשים טובים. ברגע שעולות לי מחשבות לא טובות – זה ניסיון של הקליפה לשבות אותי לצד שלה.

כשאני מנצחת במלחמה של העולם הקטן שלי – אני בהחלט משפיעה על העולם הגדול.

באדיבות מגזין עטרת חיה