שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע התשיעי למלחמת הקיום בארצנו הקדושה על חיינו, על זהותנו, על ארצנו על תורתנו.

אחד הנושאים המעסיקים את אנשי המקצוע ומשפחות החטופים/ות והשבויים/ות, הנו מצב בריאות הנפש של יקיריהם. כיצד הם ישובו משם? איך הם ישובו משם? איך הם יתמודדו עם הצלקות הנפשיות? האם אפשר בכלל לרפא את הנפש העדינה שלהם? 

בכדי להבין את הסבל האדיר בו נתון אדם שעבר חוויה פוסט טראומטית נתאר בכמה מילים את משמעותה של הפרעה פסיכיאטרית זו.

אחד המאבקים המתמשכים בחיי בני האדם בעולם הנו סביב סבל ממושך הנע סביב טראומה זו או אחרת בחיינו. הסבל כרוך בהתמודדות יום יומית סביב הנעה פנימית, תפקוד ועשיה שגרתית ומתמדת בחיי היום יום.

כאשר אדם קשור עם החוויה העמוקה של הטראומה והסבל הנולד ממנה הוא יתקשה להגיע להנעה פנימית המובילה לעשיה ושחרור מחוויית הסבל והטראומה.

פוסט טראומה: או בשמה המקצועי "הפרעת דחק בתר חבלתית: (P.T.S.D ) בהגדרתה עונה על תיאור מצב בו האדם נחשף לאירוע מסכן חיים או שהיה נתון בעצמו לאירוע מסכן חיים כגון: תאונת דרכים, אסון טבע, אלימות, פיגוע, קרב, התעללות פיזית ונפשית מתמשכת, פגיעה ותקיפה מינית, שהייה בשבי.

האדם שחווה חוויה מסעירה שהותירה חותם עמוק בלבו ובנפשו, נתון סביב מועקה והתמודדות יום יומית אל מול שלשה תסמינים עיקריים (עם תת סעיפים) כפי שהוגדרו ב– DSM 5 ספר האבחון הרשמי של אגודת הפסיכיאטריים הבינלאומי.

1. חוויה מחדש של האירוע הפוסט טראומתי שבמרכזן של החוויות נצפה flash back שעולה ומציף את זכרונו של הנפגע, הזכרות לא רצונית של האירוע, סיוטים ליליים, סימני מצוקה פיזיולוגיים: כמו דופק מהיר, הזעת יתר, נמלולים באצבעות וכד'.

2. סימפטומים של הימנעות: הימנעות מלחשוב, לדבר, על האירוע ועל רגשות העולים ממנו, הימנעות מלהגיע לאיזור המזכיר את האירוע הטראומטי, מלהיות בקשר עם אנשים שהיו שותפים לאירוע, איבוד עניין מפעילות שגרתית חברתית, שעות פנאי ובילוי. ירידה בתחושות ובביטוי רגשות ולעיתים אף ניתוק רגשי (דיסוציאציה), תחושות בקשר לסופיות ומוות קרב.

3. סימפטומים של עוררות: התעוררות של הפרעות שינה, הפרעות קשב, קושי בשליטה בדחפים, התפרצויות זעם, חרדת יתר ולעיתים פרנויה.

כך שניתן להבין את גודל המצוקה בה נתון האדם שעבר חוויה כה קשה, ועד כמה קשה להשתחרר ממצב נפשי כה סבוך ומורכב.

אחד החוויות באירוע פוסט טראומתי הנו כאמור התעללות אלימה ותוקפנית פיזית או מילולית.זה יכול להיות ילד בידי הוריו, נער בידי חבריו, או כל אדם העובר התעללות על ידי מכרים או זרים, המותירה חותם עמוק בנפש האדם ופוגעת בתפקודו השגרתי וברבדים עמוקים בחייו.

"ללמוד מיוסף עם אחיו", כיצד יוסף התמודד עם הטראומה של חייו?

השבוע נקרא בפרשת וישב

אחד התיאורים לאירוע מטלטל הגובל עם חוויה פוסט טראומטית הנו סיפורו של יוסף הצדיק שעבר וחווה חוויה פוסט טראומטית עמוקה בחייו ברבדים שונים ובידי אנשים שונים.

האירוע הראשון והמטלטל בחייו של יוסף הצדיק הנו כאשר יוסף מאבד את אמו בלידת אחיו הקטן בנימין, בעודו רך בשנים הוא כבר יתום מאם!

בנערותו עבר יוסף דחייה קשה בידי אחיו, עד שנאה תהומית בה אחיו לא יכלו לשאול לשלומו כפי שמעיד הכתוב : בראשית ל"ז פס' ד') "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום".

לאחר מכן ההתעללות הקשה שעבר יוסף בידי אחיו, כפי שמתואר במדרש רבה (פרשה פ"ד) באריכות כמה התחנן יוסף ובכה לאחיו שלא ישליכו אותו לבור המלא בנחשים ועקרבים, עד שהדמעות פסקו מאליהן, מה שמבטא את האפתיה והניתוק הרגשי מעצמו, מצב בו הנפש חשה חוסר אונים מוחלט ומבינה שאין בשביל מה להילחם, דוגמא לכך: הנה מתינוק הבוכה וממתין למענה לעזרה, אוכל, החלפת טיטול, או סתם כאב, אך לא זוכה למענה עד שהוא נרדם מבכי מחוסר אונים!

לאחר מכן הניסיון עם אשת פוטיפר – נער שעדיין לא בן 20 עובר חוויה טראומטית עם אשה זרה המפתה אותו להתייחד עמה, נסו לדמיין בחור ישיבה בן 17 עובר חוויה כה טראומטית!
ואז שנתיים בכלא מצרי עם 'מיטב' הפושעים של מצרים, על לא עוול בכפו.

שלא לדבר על הגעגועים הרבים והלא פוסקים אל אביו ומשפחתו, והנה כמו ברעם ביום בהיר נוחתים אחיו משום מקום אל מול עניו, זוכרים את האלמנט השני בפוסט טראומה "סימפטומים של הימנעות", בה האדם שחווה את הטראומה נמנע מלפגוש באנשים הקשורים בחוויית הטראומה שעבר!

יוסף נתון בשוק של חייו, פתאום בעל כרחו הוא נאלץ להתמודד עם כל אותם זכרונות טראומטיים המציפים אותו ברגע אחד, ובהפתעה מחלטת! הבכי המציף את האירוע והזכרונות מדבר בעד עצמו, הוא פורץ החוצה מאליו, בכי חסר מעצורים המציף את כל הזכרונות הקשים בבת אחת.

ההתמודדות אל מול כל אותם אירועים שב ונשנה והפעם ביתר שאת בראותו ובשומעו את אחיו מביעים חרטה על מעשיהם, והפעם כנראה חרטה עמוקה מעומק הלב!

עד המפגש הסוער עם היוודעו לאחיו ובהותירו אותם בשוק מוחלט עד שנעתקו המילים מפיהם ובקפאם על מקומם מהבהלה והחרדה שהשתלטה עליהם! ואז ההפתעה גדולה!
יוסף מדבר אל אחיו בלשון רכה, מנחם אותם, תומך בהם רגשית ונפשית.

אך יוסף הצדיק לא מסתפק בכך, ובאצילות נפש מסביר לאחיו ש-"למחיה שלחני אלוקים לפניכם", ולכן: "אל תעצבו ואל יחר בעינכם" (בראשית מ"ה פס' ה'). "ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" לשון הכתוב (בראשית פר' נ', פס' כ').

"לגמול לחייבים טובות", הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם הטראומה!

על מעשה אצילי זה מאריך רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה האדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד בספר היסוד שלו ספר התניא: בתארו את ה-'בינוני' ואת מהותו. הבינוני הוא כינוי לאדם המנהל מלחמה תמידית ובלתי פוסקת עם יצרו מצד אחד, אך מאידך תמיד מנצחו (פרק י"ב).

הרבי בלקוטי שיחות (חלק ה' עמ' 247 הערה 48) מאריך לבאר זאת: כתוב בספר התניא פרק י"ב בסופו: שכאשר עולה לו לאדם מהלב למוח איזו טינה ושנאה חס ושלום או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן על חברו, על האדם להסירן ממוחו, ועליו לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חברו במידת חסד ולסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס חס ושלום, וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמ"ש בזהר ללמוד מיוסף עם אחיו".

שואל הרבי: לכאורה תמוה הדבר, דאף שאפשר להבין שעל האדם להעביר על מידותיו ולא לשלם לחברו כפעלו, אך מדוע עליו "לגמול לחייבים טובות", הרי השני החייב עשה לו רעה, ומדוע עליו לשלם לו על כך בטובה?

ויש לבאר הדברים ע"פ מה שכתב אדמו"ר הזקן (שם) שדבר זה יש "ללמוד מיוסף עם אחיו". שהנה אצל יוסף הצדיק, אף שהאחים חשבו עליו מחשבות זדון וזממו להרגו "חשבתם עלי רעה" בכל זאת ראו כולם ש"אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה, להחיות עם רב" כלשון הכתוב (ויחי פרק נ', פס' כ'). ונמצא, שגם שמתחילה היה נראה שהאחים הזיקו ליוסף, הנה לבסוף נתבררה האמת שפעולתם גרמה לדבר טוב. ומכיוון שהם אלו שגרמו לטובתו של יוסף, לכן שילם להם יוסף על מעשיהם וגמל להם טובות.

ומזה יש ללמוד גם אנו לחיינו, כי כך הן הדברים, וכמבואר בספר התניא (אגרת הקודש פרק כ"ה) שבוודאי בן אדם שהוא בעל בחירה מקלל את האדם או מכהו או מזיק ממונו" על האדם לדעת ש-"על הניזק כבר נגזר מן השמים שיפגע והרבה שלוחים למקום" ו-"מאת ה' הייתה זאת לו".

ומעתה, מכיוון ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" כל מה שעושה ה' יתברך לטובה הוא עושה (מסכת ברכות דף ס', עמ' ב'), ו"אין דבר רע יורד מלמעלה" (בראשית רבה פרק נ"א, ג'. וראה תניא – אגרת הקודש פרק י"א), א"כ, אף אם נראה שחברו הזיק לו, מ"מ מכיוון ש"מאת ה' הייתה זאת לו" ברור שבמעשיו אלו גרם לו חברו דבר טוב ומועיל. ועל הטובה הזאת שגרם לו חברו במעשיו בשליחותו של מקום, יש לגמול ב"טובות" (ע"כ מדברי הרבי בלקוטי שיחות).

 ההתייחסות לטוב היורד מלמעלה ולא לרע הנראה מלמטה איננה התעלמות מהסבל להיפך היא מפגש עם הסבל, אך ממקום שונה וכגישה לחיים של משמעות:

מדברי אדמו"ר הזקן והסברו של הרבי לאצילות נפשו של יוסף הצדיק נוכל לאמץ גישה לחיים.
פוסט טראומה איננה תופעה חולפת, להיפך ככל שעובר הזמן כך מעמיקה הטראומה ולובשת צורות שונות של עיוותים בחיי האדם.

אם כן איך אפשר לדרוש מאדם להתנהג אל הזולת באופן כזה אצילי, לא רק שהזולת הרס את חיי נפשו, אנו מבקשים ממנו לגמול לו טוב?

כאן בעצם טמונה הגישה לחיים:

האדם נדרש לגשת בזהירות וברגישות לטראומה שלו, ישנם שלשה שלבים מרכזיים אותם חייב האדם לעבור כחלק מריפוי הטראומה: 1. אבל, 2. עיבוד אבל, 3. בניית נרטיב (סיפור) חדש.

בשלב הראשוני: האדם נותן ביטוי רגשי לחוויית הטראומה על ידי כך שהוא מתאבל עליה.

בשלב השני: האדם מעבד רגשית את חוויית האבל, על ידי חשיבה (מחשבה), מלל (דיבור), וביטוי פיזיולוגי גופני (מעשה) ומביע על ידם את התחושות העולות ממנו, בכך הוא מכין (זוהי משמעות המילה עיבוד האבל, כמו עיבוד של חומרי גלם) את עצמו לשלב של בנייה מחדש, השלב השלישי הנרטיב החדש.

בשלב השלישי: האדם בונה נרטיב (סיפור) חדש לחוויה הטראומטית, על ידי מפגש מחודש עם החוויה, כאשר הפעם במרכז החוויה הגישה איננה התוקפן והשלכת מעשיו עלי ועל חיי, אלא כיצד אני הנפגע (ולא הקרבן) משקם את חיי באמצעות הפגיעה!
כלומר: ההתייחסות לאירוע הטראומתי כעת איננה ממקום של קרבן לחוויה המטלטלת הזו, וממילא אל תצפו ממני ליותר מידי בחיי, כי החיים נהרסו לי, ואין לי ממש תקווה בתוך הכאוס הזה! מה שמזמין תקיעות בחיים ועלול להוביל לדיכאון.

אלא כעת ההתייחסות אל הטראומה הנה ממקום אמוני, ולפיה משמים זימנו לפתחי אירוע חיים מורכב וקשה, במטרה להפיק ממנו משהו טוב עבורי ועבור העולם!

במילים אחרות: אנחנו לא מתעלמים לרגע מהמורכבות ומהקושי הגדול שזימן לנו האירוע הטראומטי! אבל: אנחנו מביטים עליו ממקום שונה! לא ממקום של קרבן לחיים, אלא ממקום של למידה לחיים!

גישה זו יש בה בכדי להביא אותנו למצב בו במקום לחשוב על נקמה שלילית והרסנית, נחפש "נקמה" חיובית ובונה. אין ספור דוגמאות ניתן למצוא לכך בתולדות עם ישראל:
יהודים יוצאי שואה שבחרו 'לנקום את נקמתם' מידי הנאצים על ידי הקמה מחדש של משפחתם! יהודים שנגזלה מהם אדמתם בחרו להמשיך לבנות, להמשיך וליישב את ארץ ישראל!, ועוד…

 יוסף מבטל את הרע על ידי נתינת מקום במרחב החיים שלו רק לטוב:

זוהי גישתו של יוסף הצדיק למעשיו של אחיו, הוא איננו טיפש, הוא יודע בדיוק מה משמעות מעשיו של אחיו וכיצד השפיעו עליו ועל חייו. אך יוסף בוחר בדרך חיים שונה, יוסף לא נותן מקום לרע של הזולת להשפיע עליו בבחירותיו בחיים, ולא נותן מקום לעיצוב זהותו כקרבן לחיים אפלים וקשים, להיפך יוסף בוחר בחיים ממקום אמוני טהור, כפי שהתבטא כשהתוודע לפני אחיו-"למחיה שלחני אלוקים לפניכם", "ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב".

יוסף בוחר לתת מקום בחייו להשפעה רק ממקור אחד, ה' יתברך הוא זה שאחראי להגעתי הנה למצרים, על ידי תלאות וייסורים כואבים, כך שאם יש לי צורך להביע זעקה וכאב על מה שעברתי אני פונה אליו, אתם אחי לא קשורים לעניין, אין לכם חלק בתהליך שעברתי.

אמנם אתם הייתם שלוחים לעניין, ופעלתם באופן שלילי, אמנם זה כבר חשבונו של מקום…
יוסף מבהיר: לי אין אפשרות וגם אין לי עניין לתת לכם חשיבות ולייחס אליכם את הרוע שבמעשיכם כלפי, משום שזו תהיה הנצחת הקרבנות בחיי! ואני לא מעוניין להיות קרבן של החיים!

מינוף הסבל לטובת עשיה טובה לזולת אצל יוסף הצדיק ואצל הרבי הריי"צ:

בכך יוסף מנצח את הטראומה ולא מנציח אותה! יוסף מתגבר על הטראומה ממקום של השפעה! הוא הופך למשפיע על הזולת ובכך הוא ממנף את הסבל לטובת עשיית טוב לאחרים.

יוסף מפנים את ההשגחה העליונה, בכך שהוא מחליט לנצל עד תום את כח השפעתו, בעשיית טוב למען הזולת, עשיית טובה ליהודי בגשמיות וברוחניות! יוסף לימד אותנו שהיכולת להפוך סבל לכח הוא על ידי השפעה.

דוגמא מקבילה לכך הנה אצל אדמו"ר הריי"צ – רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם: כאשר האדמו"ר הריי"צ עמד בפני הקומוניזם הרוסי הוא בחר את דרכו בכך שהוא לא ייתן מקום לכוחות הרשע, מבחינתו אין להם ולא הייתה להם מציאות אף פעם וכך הוא יתייחס אליהם!

הידיעה שההתייחסות אל כוחות הרשע, תיתן להם אחיזה במציאות ותמשיך להם חיות ויניקה, חיזקה אותו שלא לתת להם מקום ומציאות כלל, עמידתו האיתנה של הרבי אל מול כוחות הרשע היא זו שהובילה בסופו של דבר להכחדת הקומוניזם והעברתם מן העולם!
הרבי בחר ולימד אותנו דרך חיים של נתינת מקום לקדושה שזהו הטוב הנצחי והאמיתי, לעומת שלילה בתכלית של מציאות הרע בעולם, עד כדי התעלמות מוחלטת ממציאות הרע, באופן שאיננו תופס מקום ככל אצלו!

גישה זו סללה כאמור את הדרך להפיכת הרע לטוב בעיני בשר. כיום אין מי שיכול להתעלם מהמהפכה שהתחוללה בכל רחבי ברית המועצות לשעבר!

אף אחד לא יכול להתעלם מהסבל העצום אותו חווה הרבי הריי"צ הן בגשמיות הן ברוחניות. אך יחד עם זאת הסבל מונף לטובת עשיה טובה ליהודים בגשמיות וברוחניות. יהודים שיכולים לשמור תורה ומצוות מתוך הרחבה בגשמיות וברוחניות! וכפי שהתבטא הרבי הריי"צ במכתבו לחג הגאולה: "לא אותי בלבד גאל ה' כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

האבל ועיבודו הוא חלק מהמעבר בין מטופל למטפל! זה מהות ההבדל שבין התערבות מקצועית לבין התערבבות רגשית!

כאמור אצל יוסף הצדיק המעבר היה על ידי מינוף הסבל לעשיית טובה לזולת. אך לשם כך נדרש יוסף לעבור את כל התהליך של האבל ועיבודו.

יוסף היה שרוי באבל על אביו ועל אחיו כל השנים שהיה רחוק מהם, וכן אביו ואחיו על יוסף. וכפי שמתואר באריכות (מדרש רבה) סבלו של יוסף על כך שהוא נאלץ להעלים את דבר קיומו מאביו בשל רצונו לגרום לאחיו לחזור בתשובה! ועל בנימין הקורא ל-10 בניו בשמות המתארים אחד אחד את הקשר העז ליוסף אחיו, ואת הסבל הרב כל השנים שלא זכו לראות האחד את השני.

לאחר מכן יוסף מעבד את האבל: אנו יכולים לראות את ההתייחסות לכך בקריאת שמות בניו מנשה ואפרים, מנשה: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ובמילים אחרות ה' השכיח ממני את סבלי במהלך כל השנים וגם מנע ממני את צער הגעגועים אל בית אבי. אפרים: "כי הפרני אלוקים בארץ עניי"- כלומר: אלוקים העצים אותי בגשמיות וברוחניות בארץ שבה הייתי למוד סבל רב!

עד שיוסף מגיע לשלב השלישי בו הוא כבר הפך למשביר בכל ארץ מצרים, כאן הוא בעצם משפיע שעיבד את אבלו וכעת הוא עסוק בלמנף את הטוב ולשלול את הרע, כך בעצם הוא פוגש את אחיו ממקום יציב וחזק נפשית ורגשית, ומעביר להם את המסר "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם"!

בכדי לגשת למרחב השפעה על הזולת ממקום טראומתי חייבים לעבור את תהליך עיבוד האבל במלואו. כאשר אנו מדלגים על שלב האבל ועיבודו אנו חשופים להתערבבות רגשית!
אדם הפועל ממקום פצוע, כואב וסובל, מונע ממקום רגשי לא פתור, ובכך הוא חשוף להתערבבות רגשית בדמות 'פנטזיית ההצלה'. אני מציל את העולם, אם זה שליח, אם זה מחנך, משפיע, רב, מטפל בנוער בסיכון, ועוד. אי אפשר לגשת למלאכת ההשפעה בכל תחום שהוא, כאשר אני בעצמי פצוע ופגוע פיזית ונפשית!

אדם השואף למלכת הקודש של השפעה על הזולת, חייב להגיע ממקום של פניות נפשית ורגשית, ויציבות נפשית למלאכה זו! כאשר אדם מונע מכוונות טובות מחד, אך עם פצעים נפשיים רגשיים פתוחים מאידך, הסיכוי הוא שהנזק יגבר על התועלת!

לפעמים נוכל לצפות במחנך, משפיע, וכד' המתמסרים מתוך להט ורגש גואה להושיט עזרה, לחלש, לפגוע, לתלמיד 'השקוף' זה שאף אחד לא שם אליו, לזה שכולם מתנכלים לו, במטרה להעצים את המושפע, מחונך, מתוך כוונה טהורה, אך לצידה נוכל להבחין בסערת הרגשות של המשפיע או המחנך המתקשה להכיל את סבלו של המושפע או המחונך שאליו הוא כל כך מתמסר.

מה שישתקף ויתגלה אל מול עיננו, הנו בן אדם המונע ממקום המשקף מקום לא פתור ולא מעובד רגשית פנימה, במרחב החיים שלו! ומתוך עולמו הפנימי הלא פתור והפגוע הוא משליך ומעביר את הכאב הלא פתור אל המרחב בו הוא 'מגן' 'ומציל' לכאורה על תלמידו!

הוא זועק מתוך כנות ואכפתיות אמתית את כאב התלמיד לחלל בכדי לעזור לו, אבל בעצם הוא מנכיח את ההזדהות ההשלכתית אותה הוא חש כלפי מחונכיו, ומשליך את זעמו הפנימי הלא פתור ואת פגיעותו, מתוך תחושה שכך הוא מגן על תלמידו, כל זאת כמובן באופן לא מודע! אך זהו הדפוס המשוחזר באופן לא רצוני, מתוך מרחב אישי לא פתור בחייו האישיים!

פעולה ותחושת 'הצלה' היא לא חלק מהלקסיקון החינוכי! אדם העוסק בשדה החינוך והטיפול חייב לפעול מתוך מרחב נפשי רגשי מקצועי, מתון, שקול, שליו ואחראי ולא מתוך התפרצות נפשית רגשית סוערת גם אם מאחוריה עומדת כוונת עזרה אמיתית, שליחות חינוכית טיפולית כן, פנטזיית הצלה לא!

תהליך האבל ועיבוד האבל הנה הדרך הבטוחה ליציבות נפשית ולפניות נפשית ורגשית עבור הזולת!

כך כאשר נידרש למלאכת הקודש נישאל את עצמנו מאיזו עמדה נפשית רגשית אנו נגשים אליה? זהו המבחן הטוב ביותר לאדם העוסק בהשפעה על הזולת, בטח ובטח בשדה החינוך!

לאחר שהאדם עבר את תהליך עיבוד האבל הוא יחווה את חווית ההשפעה על הזולת ממקום שליו, בטוח, שקול, כאן ההתערבות תהיה מקצועית ולא התערבבות רגשית!

אף החטופים/ות והשבויים/ות, כאשר יעברו בעזרת ה' יתברך את הדרך והמסלול האישי בשלושת השלבים של עיבוד החוויה הטראומטית וימנפו את סבלם למקום של נתינה והעצמת הזולת יזכו לראות את האור בחייהם ואת הטוב הטמון בתוך החושך הגדול והסבל והנורא אותו עברו.

'הפגישה שלי עם הרבי' הרבי שידע, הקשיב, הבין והרגיש אותי בדיוק כפי שאני!

שלוש שנים וחצי היה תת-אלוף (אז סגן-אלוף) מנחם עיני בשבי המצרי ביחד עם ישראלים נוספים, בעיקר טייסים בחיל-האוויר. לאחר מלחמת יום-הכיפורים שוחרר וחזר לבסיסו הצבאי בארץ-ישראל. שהותו בשבי שינתה את הלך-מחשבתו ורבים ממושגיו על החיים. בראיון שנערך עמו, סיפר כיצד פגישה עם הרבי הייתה נקודת מפנה בחייו.

בשבי התוודעתי לתכונות אחדות שלי בצורה ברורה יותר, מאז החזרה מהשבי היה קשה לי מאוד לשאת רעש, ואפילו מוסיקה הפכה בשבילי לרעש לא-נסבל. יותר מכך: מאז השבי אני אדם חסר-מנוחה. אני רואה סביבי אנשים שקל להם יותר עם עצמם… מי יודע, ייתכן שהייתי כך ממילא, גם ללא החוויה של השבי.

במצב זה פגש בי הרב מנחם לרר. הרב לרר הגיע לאחד מבסיסי חיל-האוויר להניח תפילין ולעורר חיילים ליהדות. זה היה מספר חודשים לאחר שחזרתי מהשבי במצרים. לרר הגיע גם לחדר שלי והציע גם לי להניח תפילין. בהתחלה לא הבנתי מה הוא עושה כאן וקצת התרגזתי. אבל מפקדי הישיר שהיה נוכח בפגישה אמר לי 'אתה דווקא צריך אותו'. המפקד ידע שאני אמור לטוס בקרוב בתוקף תפקידי לניו-יורק ואמר: 'מנחם לרר יכול לסדר לך פגישה עם הרבי'.

בלית ברירה, הסכמתי. כמו שאמרתי, הייתי די מעורער מהשבי, וחשבתי שאפילו אם פגישה עם הרבי לא תועיל, אני לא אפסיד שום דבר אם אראה אותו. לקחתי מהרב לרר פרטים, וכשהגעתי לניו-יורק עשיתי כפי שהוא הורה לי והתקשרתי למזכירו של הרבי, הרב בנימין קליין, ונקבעה לי פגישה עם הרבי.

זה היה בערך בחודש אדר. באתי למשכנו של הרבי בבניין ברחוב 770Estren park way  מוקדם בערב. האנשים שם אמרו לי שכעת כולם מתפללים ערבית ושאלו אם אני מוכן להצטרף לתפילה, הצטרפתי. ואז הרבי נכנס וראיתי אותו בפעם הראשונה. ההופעה שלו הרשימה אותי מאוד. אני רוצה להדגיש שלא הגעתי לרבי כחסיד. אפשר לומר שהגעתי אליו כאדם עם קו מחשבה עצמאי, כמו כל הטיפוסים של טייסי חיל-האוויר.

אחר-כך הוליכו אותי לחדר-ההמתנה, ומישהו אמר לי שקוראים לזה 'גן-עדן התחתון'. ישבתי שם והבטתי באנשים שממתינים. הם היו רציניים בצורה לא-רגילה, כאילו התכוננו למשהו מיוחד. אחר-כך שמתי-לב שכל אחד נכנס לכמה רגעים ותיכף יוצא. אני רואה למשל אדם נכנס ויוצא כעבור דקתיים או משפחה שלמה נכנסת ויוצאת מהחדר של הרבי כעבור שלוש דקות. קצת התפלאתי.

שאלתי את עצמי מה כבר אפשר לשוחח עם אדם במשך דקה או שתיים או שלוש. בשביל זה הם כל-כך רציניים, כל-כך מתכוננים. זה היה מין פלא בעיני, כמו חידה, אבל היה לי די זמן לשבת שם ולהסתכל בהם, ובסוף ראיתי שלכולם הבעת פנים אחרת כשהם יוצאים מהפגישה, והבנתי שלמרות שאלה פגישות קצרות מאוד, בכל-זאת נאמרים שם דברים מיוחדים… חשבתי שזה גם מה שיהיה אתי: אני אכנס, אגיד שלום ועוד משהו, ומה שאספיק אספיק ואז אצא".

כשנכנסתי לרבי, הרבי קם והורה לי לשבת… התיישבתי והתחלתי מיד לדבר. אחר-כך סיפרו לי חסידים מחב"ד שבדרך-כלל הרבי לא קם לקראת מי שנכנס. אמרתי לעצמי: איזה ג'נטלמן הרבי. ובכלל, פגישה עם הרבי שאורכת 45 דקות אתה מעכל חודשים ושנים. לאט-לאט אתה מתחיל להבין מה קרה לך בפגישה וקולט יותר עמוק מי האיש שנפגשת אתו.

אמרתי לרבי שהגעתי אליו בזכות זה שהייתי שבוי. ראיתי שהרבי מתעניין. הוא התעניין מאוד איך נפלתי בשבי ורצה לשמוע כל מה שעבר עלי בשבי. מהשאלות שלו הרגשתי תיכף בהתחלת הפגישה, שהרבי מעורה מאוד בכל תחומי החיים בארץ ומעודכן עד לפרטי-פרטים.

הזמן עבר בלי שהרגשתי. אני מציץ בשעון ורואה שעברו כבר יותר מדקתיים ויותר משלוש דקות ומתחיל להבין שהרבי באמת מעוניין לשמוע אותי ובאמת מעודד אותי לספר לו את סיפור הנפילה בשבי ואיך אני חי אחרי השחרור מהשבי. אתה מבין, הרגשתי בהתחלה לא כל-כך נוח עם העובדה שהרבי מקציב לי יותר זמן מאשר לאחרים, אבל הוא שאל, והנחתי שזה בסדר אם אני עונה לו לפי השאלות.

מה סיפרתי לרבי? – בהתחלה סיפרתי לו שהייתי בקבוצה שהקימה את טייסת הפנטום הראשונה, ואחרי חודש בערך שולבנו במלחמת ההתשה. המשכתי לספר לו שבמשך הזמן הועבר כל העומס של מלחמת ההתשה לטייסי הפנטום. המטוס שלנו יכול לשאת הרבה יותר פצצות מהמטוסים האחרים שהיו באותה תקופה בחיל-האוויר, ויש לו יכולת בלתי-רגילה בהפצצות-עומק, מאות קילומטרים בעומק שטח האויב.

אולי הייתי מדלג על כל הפרטים האלה, אבל הרבי גילה הבנה ממש מקצועית, אז פירטתי הכול. זה משונה להגיד את זה על רבי, אבל תענוג לדבר עם אדם 'מבחוץ' שמגלה הבנה מקצועית ומסוגל לרדת אתך לפרטים טכניים. סיפרתי לו שבאותה תקופה חיסלנו כל יום טילים או מחפורות טילים לכל אורך התעלה, ואחר-כך, לפעמים אפילו באותו יום, היינו יוצאים לגיחות נוספות ותוקפים מטרות שונות בעומק מצרים, בדרך-כלל בסיסי צבא. מבחינתם של המצרים, זו הייתה מלחמה איומה. היו אז שמועות וסיפורים שהצבא המצרי כבר לא מתגורר במחנות-הקבע שלו, בגלל הפחד מהתקיפות שלנו.

באותו זמן – זה היה ביוני 1970 – המצרים השלימו בעזרת הרוסים מערך טילים ענק ליד קהיר. מערך כזה המורכב ממספר סוללות, מגן על עצמו בצורה מסוכנת לכל מטוס. כשאתה תוקף סוללה אחת, אתה חושף את עצמך לזיהוי והתקפה מצד הסוללה סמוכה. סיפרתי לרבי שרצינו בכל לבנו להשמיד את כל סוללות הטילים. היינו אז צעירים וחשבנו שהכול אפשרי. היינו מדמיינים לעצמנו שהחיל מוציא להתקפה בו-זמנית את כל המטוסים מכל הסוגים והטייסות, ואנחנו מחסלים את כל המערך בבת-אחת… היינו אפילו ממורמרים משום שהחיל שלח רק אותנו, זאת-אומרת חלק מטייסת הפנטומים, ולא את כל המטוסים…

ואז הרבי שואל אותי על הנפילה עצמה, וכאן אני מוכרח להגיד לך כמה מלים על הרבי. הזיכרונות כואבים מאוד. אני חושב שיש לכל אדם שנפגע חשק להדחיק מה שיותר מהפגיעה, וכאן אתה יושב עם יהודי שיודע לדובב אותך, ואתה מסוגל פתאום להחזיר את הזיכרונות בלי להרגיש בכאב ובביזיון, אם בכלל היה כאן ביזיון. יש לו הקשבה מרפאת. השאלות וההקשבה שלו מכניסות את הדברים הכי קשים לממד אחר. כשאני מספר לך עכשיו על הפגישה עם הרבי, אני מבין הרבה יותר טוב מדוע האנשים שראיתי בחדר-ההמתנה יצאו עם הבעת-פנים רגועה, או הייתי אומר אפילו עם שקט נפשי. כשאתה מספר לו, הוא מביט אליך בהבנה, שמנחמת אותך על כל כאב.

טוב, סיפרתי לו שהמטוס שלי הופל בשבת, ה-18 ביולי. תיארתי לו את האווירה שהייתה בטייסת בלילה שלפני הגיחה. הייתה לכולנו הרגשה קשה מאוד. בשבועות שחלפו מהקמת מערך הטילים ליד קהיר, המצרים קידמו את הטילים לתעלה והתחלנו לאבד מטוסים. כמה חבר'ה נפלו, ביניהם שני חברים טובים שלי, עמוס ז' ועמוס ל'. הייתה לטייסים הרגשה שלא מצליחים במשימות והרגשנו גם פחד פיזי. האווירה הייתה ממש כבדה.

בשבת שבה הופלתי יצאנו לטיסה אני וח', שהיה מפקד הטייסת, ב-7 בבוקר. היינו זוג קבוע באותו מטוס.

בתחילת הטיסה עצמה לא היו שום אירועים מיוחדים. הצרות התחילו בהמשך. פתאום זיהינו במכשירים שהמצרים שיגרו אלינו כמה טילים. האינסטינקט אומר לך ברגע כזה לברוח, אבל ההוראות הקבועות, מה שאנחנו קוראים 'נוהל קרב', אומרות לך לסמוך על הציוד ללוחמה אלקטרונית והמשכנו במשימה. ואז המטוס פתאום מזדעזע. חשנו בפיצוץ והבנו שהטיל השיג אותנו למרות המכשור. לא ראינו אש ולא עשן, אבל המטוס כולו הזדעזע. שחררנו את הפצצות כדי להוריד משקל והחלטנו להנמיך כדי להתחמק מהמכ"ם המצרי ולטוס הביתה במלוא המהירות. ואז אני פתאום מרגיש שהמטוס מתחיל לנטות שמאלה ולמטה. ידעתי שאיבדנו את השליטה במטוס, ובדיוק אז ח' אומר שצריך לנטוש את המטוס.

זה היה בערך 10 שניות לפני שהיינו צריכים לחצות את התעלה בכיוון סיני. ח' פקד עלי לשחרר את כיסאות-המפלט והקשר בינינו נותק. הכיסא שלי נפלט החוצה מיד. נפצעתי מהדף-האוויר אבל ניצלתי והתחלתי לצנוח. ח', החבר שלי לטיסה, לא הצליח לצאת. כנראה שכיסא-המפלט שלו נפגע. המטוס התרסק, הוא נהרג"…

אני זוכר שהרבי הקשיב לקטע הזה בשתיקה. אני לא אוהב מלים גבוהות, אבל זה היה הרגע שבו הרגשתי בכוח של האישיות שלו… אני יכול להגיד לך, שאפילו המבט שלו הקשיב לי וניחם אותי. פעם או פעמיים הייתה הפרעה, המזכיר של הרבי פתח את הדלת, אבל הרבי הרים את היד קצת מעל הכתף ורמז בתנועה עדינה ש'זה בסדר', ובאותו זמן הביט בי באותה תשומת-לב מלאה כאילו לא הייתה שום הפרעה. הבנתי שהרבי מבקש ממני להמשיך בסיפור שלי.

זה היה השלב שבו תיארתי לרבי את הנפילה בשבי. אני יודע שאיבדתי אז את ההכרה, כי פתאום מצאתי את עצמי על החול כשאני חוזר לעצמי במהירות. הייתי צלול לחלוטין ותיכף הבנתי שנפצעתי קשה. קודם כל, הזרוע הימנית שלי הייתה מעוותת בתנוחה לא-טבעית מאחורי הגב, והרגל השמאלית הייתה מעוותת בצד הגוף בצורה לא-טבעית. זכרתי שהופתעתי בעצמי כשראיתי את הזרוע והרגל. אחר-כך, בבית-הרפואה המצרי, התברר שהזרוע הימנית הייתה שבורה בשלושה מקומות עם שבר גם בעצם הבריח, והרגל השמאלית נשברה בצורה חמורה כולל שבר פתוח בקרסול. המכנסיים היו אדומים מדם, ואחר-כך התברר שהייתה לי גם פציעה עמוקה ליד המפשעה ופציעה נוספת ברגל ימין. זכרתי שהכאב היה נסבל. ההרגשה שהעיקה עלי באמת הייתה ההפתעה והפחד. ידעתי מיד שאני שוכב פצוע בארץ אויב, וכשחיפשתי מסביבי את ח' לא היה לו זכר.

לא רחוק ממני ראיתי את פטריית העשן שיצאה מהמטוס שבער, והתחלתי לקלוט שאולי ח' נהרג…

ואז הגיעו למקום חיילים מצרים במשאית. כשראיתי שהיה איתם קצין נרגעתי. לאחר שחיפשו עלי וראו שאין עלי שום נשק אישי (פרט לסכין קפיצית שהקצין החרים לי מיד) שאלו אותי כמה שאלות זיהוי, ואחר-כך נתנו לי זריקת הרדמה וישנתי. אחרי זמן בלתי-ידוע התעוררתי בחדר שנמצא בבית-רפואה גדול ויפה, ואחר-כך התברר לי שזה בית-הרפואה 'מהדי' בקהיר.

זכרתי שהייתה לי תחושת הקלה עצומה. סוף-סוף הכל נגמר. כשאמרתי לרבי שהפחד שלי מהדבר הגרוע מכל כבר היה מאחורי, חייך אלי בהבנה. הבנתי שהרבי לא צריך להיות טייס קרבי כדי לדעת דברים כאלה. אולי אתה זוכר שבתקופת הסקאדים, כל עם ישראל הרגיש בהקלה עצומה שמותר פתאום להגיד 'אני מפחד'. שלא צריך להתבייש בזה. כשסיפרתי לרבי על הפחדים שלי הרגשתי שהוא מבין מה זה פחד. לא הייתי צריך להגיד לו שרוב הגברים מתביישים להודות שיש בהם פחד או לבוא אליו עם המשפט התפל שרק טיפשים לא פוחדים. בדרך משלו, הרבי יודע את כל הדברים האלה. הוא פשוט יודע. הוא איש שמבין ויודע. עכשיו עולה בדעתי, שאילו היית שואל אותי איזה שם אני מציע לכתבה הזאת, הייתי קורא לה 'פגישה עם הרבי שמבין ויודע'. כך על כל פנים הרגשתי.

אחר-כך הרבי התעניין על הימים הראשונים בשבי. אמרתי לו שאינני זוכר הרבה מהימים הראשונים ומהחקירות. הייתי מטושטש בגלל התרופות, וכשניסיתי אחר-כך לעשות סדר בלוח-הזמנים, מצאתי שהייתי בתרדמה כמעט מוחלטת חמש יממות. כשהייתי מתעורר, גם בחמשת הימים הראשונים וגם אחר-כך, הייתי עסוק במחשבותי בעיקר במצב בריאותי. הרגל העקומה הטרידה אותי; שאלתי את עצמי אם אשאר צולע, ועוד ועוד. הודיתי לפני הרבי שהיו לי גם רחמים עצמיים. חשבתי שאני מסכן – פצוע, לבד, בארץ אויב… רק הרבה זמן לאחר הפגישה עם הרבי התחלתי להבין מה היה יכול להגיד לי ולא אמר. הוא היה יכול לדבר אתי על ביטחון בה' יתברך ועוד ועוד, אבל באותה פגישה הוא הניח לי לדבר. אני מכיר מעט אנשים שהיו מתאפקים ולא מביאים את המסר שלהם ברגע כזה. אני-עצמי למשל לא הייתי מסוגל להתאפק…

לאחר שבוע או שבועיים התחילו החקירות. פעם היו אצלי חוקרים ופעם עיתונאים זרים ומצלמות. הרבה לא זכרתי. בדרך-כלל החקירות היו שטחיות וכלליות, אבל לפעמים, כשלא ידעתי מה להשיב על שאלות מסוימות, החוקר לא האמין שאינני יודע והתחיל ללחוץ. אבל בדרך-כלל החוקרים הסתפקו כמו שאמרתי בשאלות כלליות, כאילו לצאת ידי חובה, ואפשרו לי להתרפא. אבל החקירות לא כל-כך הדאיגו. הדאיג אותי בעיקר מצבי הגופני. וחוץ מזה ידעתי רק שאני חי, שח' אולי נהרג (עוד לא ידעתי את זה בביטחון מלא) ושאני שבוי, וחוץ מכל אלה קיוויתי שעוד מעט ייעשו חילופי-שבויים ואני אחזור הביתה".

אפרופו חקירות… סיפרתי לרבי שאחרי שהחוקרים בבית-הרפואה גילו שאני לא מומחה גדול במכשור הלוחמה האלקטרונית של הפנטום, הרפו במקצת את הלחץ, והחקירות הרציניות באמת בנושאים ביטחוניים כלליים התחילו יותר מאוחר, שלושה חודשים לאחר שנפלתי בשבי. אלה היו ימים קשים. הטיפולים הרפואיים נמשכו. עברתי מספר ניתוחים והשתלת עצם. ישנתי על מיטה מקרשים. תנאי החיים היו קשים. לפעמים החקירות נמשכו ימים רצופים. ידעתי פרטים מבצעיים רבים וחששתי כל הזמן שאם יפעילו עלי לחץ פיזי אולי אשבר. לשמחתי, יצאתי מהעניין בסך-הכל בצלע אחת שבורה ממכה של שומר, ולא גיליתי להם שום דבר משמעותי…

כשסיפרתי את זה לרבי עינינו נפגשו לרגע, והוא כאילו לחץ את ידי במבט שלו. איזה עידוד זה!… אתה יכול לתאר לעצמך, שלאחר השחרור מהשבי חקרו אותי בשירות הביטחון ובמודיעין חקירה ארוכה, כדי לברר מה אמרתי למצרים ומה לא אמרתי, וקיבלתי הרבה טפיחות על הכתף כששמעו איך עמדתי בחקירות. אבל אף פעם לא הייתי כל-כך גאה לספר את הקטע הזה, כפי שהרגשתי כשסיפרתי את זה לרבי. יותר נכון, גאה ונבוך. פתאום אתה נהפך בחזרה לילד, ואתה מאושר, ואני מוכרח להגיד שגם קצת מתבייש, לספר לאבא שלך שעשית משהו טוב…

הרבי ביקש לשמוע על החיים בבית-הסוהר. סיפרתי לו ששהיתי בבית-הרפואה כחצי שנה, כי גורמים מסוימים רצו להגדיר אותי כ'פצוע קשה', כדי שתהיה עילה להחזיר אותי לישראל, אבל לאחר חצי שנה הוחלט בכל-זאת להעביר אותי לעבאסיה.

ואז העבירו אותי. קשרו לי את העיניים ולקחו אותי בטנדר מבית-הרפואה לבית-הסוהר. בבית-הסוהר הכניסו אותי לחדר שהיו בו עוד שבויים, בעיקר טייסים שלנו מחיל-האוויר. כמה מהם הכרתי. תיארתי לרבי את השמחה שהייתה בפגישה. כמה לא הכרתי. הם היו חבורה מלוכדת. כבר לא הייתי לבד, אבל עוד לא קלטתי איזה חיים עלובים מחכים לי. זכרתי וסיפרתי לרבי כמה נדהמתי כשראיתי באיזה תנאים מחזיקים אותם.

תרשה לי כאן עוד משפט על הרבי… כשהייתי מוסר בבסיס דוח פעילות כשחזרנו מגיחה, ידעתי שאני חייב לתת כל פרט בדייקנות מקסימלית. אבל שם היה מדובר בפרטים טכניים חיצוניים. כשאתה מדבר עם הרבי אתה מרגיש פתאום שהוא נהפך למצפון שלך. אתה מספר לו ובעצם גם לעצמך דברים מתוכך, שאף-פעם לא היית אומר אותם לא לעצמך ולא לאף-אחד אחר… כך קרה לי גם בקטע הזה. כל הסיפור שסיפרתי לרבי על הנפילה והשבי, היה שונה לגמרי מהסיפור ששמעו ממני למשל החוקרים במודיעין או אפילו חברים שלי בבסיס. כשסיפרתי לרבי למשל את הקטע הזה על הרגע הראשון בחדר עם שאר האסירים, הבנתי פתאום שהתייחסתי לחברים שלי בגוף שלישי ואמרתי ש'מחזיקים אותם' ולא 'אותנו', ומיד תיקנתי את עצמי ואמרתי לרבי שנדהמתי לראות שמחזיקים אותנו בתנאים כאלה. הרבי קלט את התיקון וחייך אלי, והרגשתי שמועקה של שלוש שנים וחצי מפשירה בתוכי…

נחזור לסיפור. הדבר הראשון שהפתיע אותי היו הצפיפות והאפלה. החדר היה מקום דוחה. אמרתי לרבי שהרגשתי ככה בגלל הניגוד בין החדר המטונף ובין החדרים בבית-הרפואה שהיו מאווררים ונקיים.

החדר היה בעצם כוך והחצר שמסביבו מוקפת בחומה בגובה 3 מטרים ומלאה בשומרים ובאסירים מצריים שהיו אחראים לניקיון. הכול היה מדכא. החלונות היו קטנים וגבוהים ומכוסים בקרשים, כדי שלא נוכל להציץ החוצה. הדבר היחיד שהאיר את החשיכה ששררה בחדר, הייתה נורת חשמל שדלקה 24 שעות ביממה. נכון שהחדר לא היה מזוהם, אבל הקירות היו מטונפים וכל הרצפה הייתה מלאה בארגזים וקופסאות קרטון ריקות, שנשארו מהחבילות ששלחו לנו מהבית. הרצפה הייתה מבטון ומלאה מקיר לקיר במיטות ברזל. באמצע עמד שולחן.

כשסיפרתי את תגובתי לרבי לא יכולתי שלא לצחוק. על עצמי, אני מתכוון. הרבי צחק יחד אתי ופתאום חשבתי, שזה הצחוק הבריא הראשון שלי מאז חזרתי מהשבי. סיפרתי לרבי שצורת החדר והחיים בחדר הרגיזו אותי כהוגן, וכבר באסיפה שעשינו שם למחרת אמרתי לאנשים שאי-אפשר לחיות בתנאים כאלה. טענתי שצריך לסייד את החדר ולצבוע אותו והסברתי שאם נצבע את החדר בלבן, יהיה קצת יותר אור בחדר. דרשתי שנזמין כונניות ספרים וחוץ מזה גם כונניות קטנות שאפשר לשים על-יד המיטות, והצעתי שנזמין שעוונית לכיסוי השולחן המכוער ואחר-כך הצעתי שנקבע סדר-יום של לימודים. 'תראה איזה יוזמה הייתה לי פתאום', אמרתי לרבי, ושנינו הבנו שאני בעצם מדבר על החודשים שעברו עלי בדכדוך מאז חזרתי מהשבי, תקופה שבה לא יצאה ממני כמעט שום יוזמה…

סיפרתי לרבי שהחוויה המרכזית בשהייה בכלא הייתה הלחץ מה-יחד' הבלתי-פוסק. אפילו כשלמדתי או התעסקתי למשל ביצירה אישית כמו ציור או כתיבת שיר או יומן, תמיד ידעתי שאני לא לבד והאחרים מביטים בי ומסוגלים אפילו לגשת ולהציץ מה אני עושה. 'כל הזמן היה צפוף בחדר', התלוננתי, 'כל הזמן ביחד בלי רגע לעצמך…'

השתתקתי לרגע, והרבי העיר שלמרות ה'יחד', כל אחד נשאר עם הבדידות שלו. הבטתי בו לרגע וחשבתי: מניין הוא יודע את זה? אבל ידעתי שהוא צודק וידעתי שיש לו תשובה לכך, והוא כבר יודע איך אדם מתגבר על הבדידות האוניברסלית הזאת. והיום, אחרי 19 שנים, אני חושב לפעמים שהרבי היה רוצה שגם אני אמצא את הדרך הזו…

הרבה סיפרתי לרבי על ההתמודדות עם הזמן, שהייתה לגבי הבעיה הכי קשה בכלא. גם בנושא זה הרבי הקשיב במבט היודע שלו.

סיפרתי לו שנכנסתי לבית-הכלא לאחר שהייתי כבר שנה במצרים, כשחשבתי ששנה היא המון זמן. אילו מישהו היה אומר לי באותו רגע שאני אשב בכלא עוד שנתיים וחצי, אינני יודע אם לא הייתי נשבר מזה. אבל האמת התגלתה לי די מהר. התחלתי להבין שאין שום ערובה שישחררו אותנו בפרק-זמן מסוים.

היה ברור שהמצרים יכולים להחזיק בנו כמה זמן שירצו, וכשהייתי חושב על חוסר-הוודאות הזה, על הזמן שעובר ועל הזמן הבלתי-ידוע שנישאר בכלא, היו תוקפים אותי מצבי-הרוח הקשים ביותר. הרגשתי שאני מחמיץ את החיים, שאני מזדקן שם מבלי להיות צעיר. ידעתי שבחיל-האוויר קורים דברים, ואני לא משתתף בהם… והדבר הכניס אותי לדיכאון קשה.

אבל הזמן בכל-זאת עבר. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, וככה 110 שבועות באותו חדר עם אותם אנשים, מבלי לראות שום דבר מסביב חוץ מהחצר והחומה. אפילו כשהוציאו אותי פעמיים לטיפול שיניים בכלא, קשרו לי את העיניים.

ואז הגעתי לסוף הסיפור, ואל תשכח שאני מספר לך מהזיכרון רק חלק קטן מהדברים שסיפרתי לרבי. הוא עודד אותי כל הזמן במבט, בהערה, בהטיית גוף להמשיך ולספר, והרגשתי שהדברים שאני אומר מנקים אותי מלחץ ומועקה וחוויות קשות שהצטברו בי במשך קרוב לארבע שנים. המזכיר נכנס לראות מה קורה עוד פעמיים-שלוש ואחר-כך הפסיק. רק יותר מאוחר, כשניתחתי לעצמי את הפגישה, הבנתי שהרבי פשוט החליט לרפא אותי מחוויות השבי. וכשהוא החליט, הוא עשה את זה בלי להגביל את עצמו בשום דבר. וזה אולי הדבר המרשים ביותר שנותר בי מהפגישה. אני מתכוון לשלמות הנפשית המוחלטת שבה הרבי קיבל אותי. כשהוא היה איתי, כל שנייה הייתה פגישה נטו של 100 אחוז. לא 99 ולא 98 אלא 100. כל-כולו מולי בהתייחסות מוחלטת לכל מלה שאמרתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאפשר להתייחס לשני באופן מלא גם בשתיקה ובהקשבה.

הגעתי לסיום הפרשה. כשלושה שבועות לאחר סיום מלחמת יום-הכיפורים, הגיע הרגע שבו המצרים הודיעו לנו שחוזרים הביתה. סיפרתי לרבי שביום השחרור ראיתי אופק בפעם הראשונה לאחר שנתיים וחצי. המצרים הוליכו אותנו לאוטובוס, והפעם בלי כיסוי עיניים. זכרתי שנתקפתי בסחרחורת: בפעם הראשונה אחרי זמן ארוך מאוד, יכולתי למקד את העיניים באינסוף. בשבי לא ראינו את האופק אף פעם, רק לפעמים עבר מעלינו מטוס בשמים או שהבטנו מרותקים בקרבות-אוויר בין עורבים ליונים…

כשתיארתי לרבי את הפגישה הראשונה עם המשפחה, ראיתי שעיניו מצטמצמות בריכוז. תיארתי לו רגעים קשים, והוא הקל עלי לעבור גם את הקטע הזה. סיפרתי לו על הציפיות לקראת הפגישה, על הפגישה עצמה, על הרגעים שבהם אתה רואה את בני-משפחתך ולא מאמין שזה קורה לך… ואחר-כך סיפרתי לו על הימים הבאים – על התחקירים במודיעין של חיל-האוויר, על הפגישות עם משפחות הטייסים שנהרגו ולא חזרו הביתה, על ההחלטה שלי להיענות להצעת מפקד החיל ולחזור לעבודה בתפקיד אחר בחיל… כלפי חוץ הייתי פעיל, נמרץ, דוגמא להצלחה שיקומית בעבודה ובחיים בכלל, אבל היום אני מבין שהסתרתי בתוכי עייפות עצומה…

הייתי צריך את הפגישה עם הרבי כאוויר לנשימה. היום אני מבין שהוא ראה הרבה דברים בתוכי שאני אפילו לא חלמתי שהם קיימים בי. אני בטוח שהוא חש בעייפות שלי הרבה לפני שהבנתי בעצמי, שאני לוקח על עצמי אחריות רבה מדי וקצב חיים מהיר מדי.

שלא תהיה לך אי-הבנה: לא דיברתי עם הרבי על שום בעיה אישית או בעיה משפחתית, למרות שהיו כאלה. דיברנו רק על תקופת השבי ומה שעברתי בשבי, אבל עד היום אני נדהם, כשאני נזכר איזה תפנית הפגישה עם הרבי חוללה בחיים האישיים שלי.

חזרתי מהפגישה הביתה יותר רגוע, יותר מהורהר ויותר מחובר לעצמי. הרבי נתן לי לגיטימיות לבדוק את תקופת השבי ולהתחיל להתייחס אליה בלי פחד.

בסיום הפגישה הרבי שאל אותי אם אנחנו כותבים את מהלך השבי שלנו ומפרסמים את הפרטים ששמע ממני. כשאמרתי לרבי שעוד לא כתבנו ולא פרסמנו, אמר שלדעתו צריך לכתוב את זה. הוא אמר בערך כך: 'אני חושב שצריך לכתוב את זה, כי אתם לא השבויים האחרונים שיהיו לצה"ל, והאחרים צריכים ללמוד מהניסיון שלכם בשבי'.

ההערה הזו של הרבי לא נתנה לי מנוחה, ולמרות שהייתי עסוק מאוד, מצאתי זמן להתכנס עם החברים מהשבי ולעלות את כל החוויות על הכתב. לצערנו לא היינו באמת השבויים האחרונים של צה"ל, וכמו שהרבי אמר, הדברים שכתבנו באמת הביאו תועלת לשבויים אחרים…

אנחנו אומרים את המלה אחריות… כשישבתי עם הרבי 45 דקות, הוא לקח עלי אחריות מוחלטת. וכשנפרדנו, לקח אחריות גם על המסר שאני יכול להעביר לאחרים. אני חושב שרק הרבה יותר מאוחר, הבנתי שזכיתי בעצם לפגוש מנהיג אמיתי…"

באדיבות אתר בית חב"ד מתוך ראיון עם תת-אלוף (במיל) מנחם עיני היה ממפקדיו הבכירים של חיל-האוויר וראש פרויקט ה'לביא'.

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה