סיפור כואב

כשהיא והוא התחתנו היא הייתה מרכז הבית עבורו, והוא היה מרכז חייה. אחר כך נולד קטנצ'יק, והיא נעשתה עסוקה איתו מאוד. כאבי בטן, מקלחות, האכלה, נדודי שינה… כשגדל קטנצ'יק, החלו לצוץ שיניים, צריך היה להביא אותו לרופאים – בקיצור, הפוקוס בחיים השתנה. והוא נשאר קצת בצד… כשהיה לה זמן, היא בישלה ניקתה ככה באופן כללי – עבור כל המשפחה. מכירים את זה, לא? הכל היה נראה אותו הדבר, אבל ממש לא הרגיש אותו הדבר. אם פעם הפוקוס היה הוא, הזוגיות, הבית, עכשיו המצב שונה… הוא מרגיש כמו מספר שתיים במקרה הטוב, ובמקרה הרע, כמו אויב המהפכה. מכאן והלאה התחילו מלחמות. הבית התמלא תסכול, כעס, ומריבות.

מקרים כאלה קורים לא רק בהקשר של הולדת ילדים. גם במקרים של עבודה, של ׳מבצעים׳, הקמת בית חב"ד ועוד ועוד. למה זה קורה? משום שבשביל לשמור על הבית, צריך שהבית יהיה העיקר, הבסיס, היסוד, ורק מתוכו יצמחו שאר הדברים. אבל למה??? הרי כולנו מתפקדים בכמה תפקידים. כולנו גם עובדים, גם בני זוג, גם הורים ועוד. ונראה שאין סתירה בין כל התפקידים… טוב, אז באמת אין סתירה, אלא יש סדר עדיפויות – מה חשוב יותר ומה פחות, ואז הכל מסתדר סביב מה שהוא המרכז.

למה התחתנתי?

אבל מה באמת המרכז? למה מקימים בית? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו. חייב!!! אז אחד יאמר – המרכז הוא מימוש עצמי, אני מתחתן כי ככה אוכל לפתח חיים יציבים ולממש את עצמי. אחר יאמר – עבודת השם. זה נשמע טוב במיוחד! אשתי תעזור לי לעבוד את השם!!! שלישי יאמר – כדי להקים משפחה. אז מה באמת המרכז של הקמת בית? מה הסיבה בגללה נכון להתחתן?

בואו נחשוב. על המצב ההופכי – פרוד חס ושלום. מה יקרה אם הציפיות לא יתממשו? אם לא אצליח לממש את עצמי בגלל שאשתי חלתה חס ושלום, או לא אצליח לבנות בית חרדי, כי בעלי לא מתמקד בזה, ומה יקרה אם לא יוולדו לנו ילדים? במקרים כאלה לאנשים תהייה נטייה לרצות להתגרש, כי הנישואין אינם המטרה, אלא האמצעי לדבר אחר.

במצב המתואר למעלה, יש צד צודק, ולכן זה מיד יוצר גם צד טועה. פתאום מגדירים את בן הזוג כמישהו שצריך לנצח אותו, כלומר, לשנות את נטיותיו, רצונותיו או אורח חייו. זהו, הוא מסומן! כאן מתחילה ההתנצחות.

וגם אם נאמר "אל תהיה צודק, תהיה חכם", מי שבא מהמקום הזה, שיש שני צידי המתרס, אצלו  הפירוש של הביטוי הזה יהיה, שעליי להשתדל, באמצעות כל מיני מניפולציות (שבליבם זה מכונה "חכמה", הייתי קוראת לזה 'התחכמות' יותר מאשר חכמה…), "לעצב מחדש" את הרצונות של בן הזוג, כי הוא עובד בניגוד למטרת העל שלי. במילים אחרות – הוא הצד השני, האחר, ח"ו, וככה מתחילים להתפתח מאבקים…

כדי שנישואין יחזיקו מעמד, ויהיו נצחיים, צריך שלא יהיו תלויים בדבר, וזה אומר, להינשא כי הרצון שלי הוא להיטיב, לכבד ולאהוב את בן הזוג שלי. נכון, כשמחפשים בן זוג מחפשים את הדבר המתאים לי ביותר, אבל מרגע שנישאנו – זהו! עכשיו מוקירים, מכבדים ואוהבים אותו כמטרה בפני עצמה. והמטרה הזו היא מטרת העל של הנישואין!

מי אמר שהנישואין זה הכי חשוב?

באמת שאלה טובה, אולי נכון הדבר שישנם עניינים בחיים שהם חשובים יותר, כמו עבודת השם למשל? איך יודעים שהתשובה לשאלה הזו היא שלילית? פשוט מאוד – מבחן התוצאה! שוב ושוב שומעים על זוגות השונים מאוד אחד מהשני, ובכל זאת מחזיקים את הבית יחד, והסוד שלהם הוא בדיוק זה! כבוד הדדי, אהבה, אמון ונאמנות, שמובילים גם לתקשורת נכונה.

זה מן פרדוקס כזה: בגלל איזושהי סיבה מסתורית ולא מובנת, ההצלחה באהבת חינם הזו, מביאה פריחה ושגשוג בכל העניינים; תשקיע בנישואין וגם השאר יגיע. גם הפרנסה, גם החינוך וגם בית של תורה.

כשם שפרצופיהם שונים 

כך דעותיהם שונות. רק שתדע: הדשא של השכן ירוק באותה מידה. השוני בדעות בני אדם הוא מגוון מאוד, ומאמר חז"ל שבכותרת כאן, לא רק מדגיש את העובדה שקיים שוני בין בני אדם, אלא גם את העובדה שכשם שלא ייתכן למצוא שני בני אדם עם פרצוף זהה, כך לא תמצא שתי השקפות עולם שוות, שני אופני חשיבה שווים.

קבלו!!! תמיד יש עילה למאבקי כוחות, לחוסר כבוד. (הרי הזולת שונה ממני, ואני כליל השלמות.) אז מה זה אומר? שלעולם אנחנו נידונים לחוסר-שלום-בית?! – חס ושלום! אם התורה ציוותה על מוסד הנישואין, הרי יש דרך לממש ציווי זה, ואין נזק ממצווה. הבעיה מתחילה במקרה שלא עובדים לפי ההוראות…

כששני הצדדים מחויבים לכבוד ההדדי, לאהבה, לוויתור ולפירגון, גם אם יש בהתחלה חיכוכים ואי הבנה – הדרך בסוף מתיישרת, כי ממצוות אהבת ישראל יש מרוויחים מכל הצדדים.. ואז הבניין הוא נצחי, לא בניין נצחני.

באדיבות מגזין עטרת חיה