ימי ילדות ופחד

נולדתי בחרקוב שבאוקראינה להוריי אברהם וברכה זלצמן.

כשאני ושני אחיי, הלל ובערל, היינו ילדים קטנים פרצה מלחמת העולם השניה. כאשר הסכנה מפני הגרמנים הפכה למוחשית, החליטו יהודים רבים בעירנו לברוח על נפשם. נערכה אסיפה בבית הכנסת חב"ד, וכולם דנו כיצד ולאן לברוח. היעד שנבחר היה סמרקנד שבאוזבקיסטן. היה זה מקום בטוח, הרחק מאזורי הקרבות. סיבה נוספת להעדפת אוזבקיסטן היתה כי השלטון במדינה לא היה כה נוקשה, וממילא קל היה יותר לשמור תורה ומצוות ולנהל חיים יהודיים.

בסמרקנד התגוררו באותה עת יהודים בוכרים יראי אלוקים. עוד קודם לכן הגיע אליהם החסיד ר' שמחה גורודצקי בשליחות אדמו"ר הריי"צ, במטרה להפיץ תורה וחסידות.

במשך כל השנים הללו לא הלכנו ללמוד בבית הספר המקומי, ואת חינוכנו קיבלנו מ'מלמד' שהיה מגיע לביתנו כמה פעמים בשבוע ומלמד אותנו "אלף בית" מתוך סידור צהוב ובלוי. את מקצועות החול למדנו מפי נערה, בת לאחת ממשפחות אנ"ש, שלימדה אותנו חשבון וכן קרוא וכתוב ברוסית כדי שנסתדר בינתיים ברוסיה עד לעליה לארץ ישראל.

בימי ילדותי ידעתי פחד ורעד מכל דפיקה בדלת. בביתנו התחבא החסיד ר' בער'קה חן שהיה מבוקש על-ידי השלטונות. אלו ערכו אחריו חיפושים קדחתניים בכל רחבי המדינה, לאחר שניסה לברוח מרוסיה באמצעות מסמכים מזויפים. במשך שנה וחצי שהה בביתנו, ולכן הפחד היה כה גדול.

גרנו אז בדירת קטנה של שני חדרים בקומה השניה. בחדר אחד הסתתר ר' בער'קה ובחדר השני גרו אבא ואמא ושלושת הילדים בני ה- 15, 18, 19. אמא הצדקנית היתה מכבסת את בגדיו של ר' בער'קה, ואנו סחבנו דליי מים ממרחק של שני רחובות! זכורני כי פעם ר' בער'קה חלה בדיזנטריה והדביק את אבא במחלה קשה זו.

ר' בער'קה היה יהודי וחסיד מורם ונעלה. כל היום עמד בחדרו כשהוא עטוף בטלית ותפילין ומתפלל ב'עבודה'. פעם נכנס לביתנו מוסלמי אנטישמי כדי לערוך ביקורת. הוא פרץ לחדרו של ר' בער'קה וגילה אותו מתפלל… כשראה אותו הכריז בשמחה "כעת אתה בא איתי למשטרה!" ליבנו קפא באימה. אבא ואמא לא איבדו את העשתונות והחלו להתחנן בפניו שיעזוב אותו תמורת שוחד. למרבה הנס הסכים, וכך בא לביתנו מידי חודש כדי לקבל דמי "לא יחרץ". למען האמת הוא חשב שתפס יהודי שומר מצוות"רגיל"; למרבה המזל הוא לא ידע שזה האדם שכל משטרת המדינה מחפשת אחריו…

מידי פעם קיבלנו מכתבים מבני משפחתנו שהצליחו לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה. דודתי הגב' רוזה דוכמן שלחה לנו מכתבים, כאשר בכל מכתב הקפידה לאחל איחולים לקראת החג הסובייטי הבא שהתקרב… היא ידעה שכל מכתב עובר עיון קפדני אצל אנשי הצנזורה.

 הקשיים ה"קטנים"

של חיי היום-יום

מידי יום היתה התמודדות קשה במטרה להמשיך ולשמר את הגחלת היהודית בקיום תורה ומצוות. זו היתה התמודדות קשה ומורכבת. לפעמים חושבים על המלחמות והמאבקים הגדולים, אך שוכחים כי בכל יום ובכל שעה יש מאבקים "קטנים", אבל גדולים…

ראשית, היה צריך לאכול לחם. בגלל הכשרות, לא קנינו לחם במאפייה אלא אפינו בעצמנו בבית. את החלב קנינו מאזרח אוזבקי מוסלמי, ובכל פעם הלכנו אליו עם כלי מיוחד ונכחנו בשעת החליבה כדי שיהיה זה "חלב ישראל". זה לא היה פשוט כל כך, כיוון שהמוסלמים מאד לא אהבו, בלשון המעטה, את עמידתנו במקום מחשש שנכניס 'עין הרע' בתנובת הפרה.. בשר היה רק לעתים רחוקות, כאשר את העופות שחט אבא. אטריות נעשו בתוצרת בית כמו עוד מוצרים רבים שלא יכולנו לקנות.

בין לבין מצאתי גם זמן לתפירה. תפרתי חוטים לציצית עבור הטלית קטן של הגברים. אני זוכרת שאחד החסידים הלך פעם עם ציצית שבצבצה החוצה, והתגובות ברחוב היו: "מה יש לך שם?" "משהו נפרם לך?!" אלו היו תגובות עדינות לעומת התגובות שבעלי קיבל בימי ספירת העומר ושלושת השבועות כאשר הזקנקן צמח לפתע… הוא היה משתמש בתרוצים כמו "רבתי עם אשתי ולכן אני לא מתגלח. היא 'רותחת' על כך, אבל אני אמשיך דווקא…"

גם כיסוי הראש של הנשים גרם לתגובות מעליבות כמו: "את כמו מוסלמית אוזבקית שלובשת מטפחות?!"

בקיץ היה לא פשוט ללכת עם שמלה צנועה בעלת שרוולים ארוכים. למעשה אי אפשר היה להשיג בחנויות שמלות קיץ עם שרולים ארוכים. קנינו אפוא שמלה עם שרוול קצר והלכנו לתופרת מיוחדת שתוסיף שרוולים. היא לא הבינה והביעה את תמיהתה שוב ושוב – "למה לך שרוולים הרי יש לך ידיים יפות"…

סידור במחיר פרנסה חודשית

כך חלפו להם הימים, וכשהייתי נערה כבת 16 החלו השכנים הגויים לשים לבם כי ילדי משפחת זלצמן אינם הולכים לבית הספר למרות החוק. הם טרחו להביע מחאתם בפני אבא ואמא. כשההורים ראו כי אין ברירה, החליטו לשלוח אותי, הבת היחידה, לבית הספר כדי שלא יהיו להם טענות. אולם גם אז לא הלכתי לבית ספר רגיל, אלא לבית ספר מיוחד שנוסד עבור נוער שעובד בשעות הבוקר ולומד בערב. בבית ספר זה למדו ששה ימים בשבוע, וכך לא היתה לי בעיה עם שמירת השבת.

אבא ואמא ניסו כל העת למצוא מקום עבודה בו לא יצטרכו לעבוד בשבת, אך זה היה כמעט בלתי אפשרי. הם נדדו מעבודה לעבודה. בזמן הזה ישבתי בבית ולמעשה עשיתי את כל עבודות הבית הנדרשומלחמת העולם השניה הסתיימה, ובשנת תש"ו-תש"ז עזבו רבים ממשפחות אנ"ש את סמרקנד והצליחו לעבור את הגבול לפולין באמצעות תעודות מזויפות. אבא ואמא חשבו גם הם לעשות זאת, אולם המלאכה לא צלחה, וכך נותרנו לגור בסמרקנד. המצב הכספי היה בכי רע, ובקושי היה מה לאכול.

יום אחד אבא הגיע הביתה מאושר והכריז בשמחה "הצלחתי לקנות סידור שרבים רצו לקנותו"…

מה היה? באותם ימים היה קשה להשיג ספרי קודש. דף גמרא, למשל, היה בעל ערך רב. כך גם היה ערך עצום לסידור שלם שהכיל את כל התפילות. אמא התענינה למחיר הסידור הקטן והישן שקצותיו היו מודבקים, ולא האמינה למשמע אוזניה. 700 רובל טבין ותקילין! סכום זה היה שווה לסכום המחיה החודשי!

"איך ניתן לילדים אוכל"? שאלה אמא, אך אבא הרגיע אותה באומרו: "לא נמות מרעב, נקח הלוואות; אבל סידור, מתי נוכל לקנות אי פעם?"

 להיוולד לתוך הקשיים

בשנת תשט"ו נישאתי לר' חיים אליהו מישולובין ע"ה. במשך השנים נולדו לנו שלושה ילדים שגדלו בסמרקנד לחיי תורה ולחסידות.

לא היה קל לגדל ילד יהודי בברית המועצות. ילד כזה נולד ישר לתוך הקשיים. אני זוכרת שמועד ברית המילה שלו יצר בעיה, כיוון שבתי הרפואה ברוסיה שחררו את היולדת ותינוקה רק ביום השמיני או התשיעי לאחר הלידה.

כשבני הבכור נולד, היה זה כמה שנים לאחר הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ בשנת תש"י. באופן טבעי רצינו לקרוא לבננו 'יוסף יצחק', אך היתה זו סכנה עצומה כי בכך הצהרנו למעשה על השתייכותנו לתנועת ליובאוויטש על כל המשתמע מכך. הסכנה גדלה פי כמה כאשר לקראת ברית המילה הגיע לביתנו יהודי שהיה מעביר מידע לשלטונות על הנעשה בקרב אנ"ש.

לאחר מחשבות ולבטים הוחלט לערוך הצגה יזומה… לאבא היה אח שנרצח בגיל צעיר ושמו היה יוסף, ואילו אביו של חמי ר' אליעזר מישולובין, נקרא יצחק. כשהגיע זמן נתינת השם אבי וחמי החלו להתווכח ביניהם על שם מי יקרא התינוק. הוויכוח שהתלהט מרגע לרגע הופסק ביוזמתו של החסיד ר' בערק'ה חן שטען כי כתוב בספרים שכאשר רבים על שמו של הילד גורמים לו סכנה, ולכן מוטב שיתנו לתינוק את שני השמות יוסף ויצחק…

מאוחר יותר אחד הנוכחים שמע את המלשין ממלמל לעצמו "הם חשבו שהצליחו לרמות אותי"…

בעיה 'שגרתית' נוספת התעוררה פעמים רבות, כאשר הילד חלה. בכל מקום אחר בעולם מזמינים רופא הביתה שבודק את הילד ורושם תרופה. אולם אצלנו לא היתה אפשרות להזמין רופא הביתה דרך קופת החולים הממשלתית, כי אז הרופא היה שואל מיד היכן לומד הילד?

בגיל הגן עוד יכלו לומר שהילד נשאר בבית עם הסבתא, אך בגיל בית ספר אין תירוצים, והילד חייב היה להיות בבית ספר. במקרה כזה היינו צריכים להזמין הביתה רופא פרטי בוכרי ש"ידע לשתוק" לאחר שהבין שזה "השתלם" לו…

פעם חלה אחד מילדיי במחלת ה"דיפטריה" והוא היה חייב להתאשפז בבית רפואה כדי שלא יחנק. הוא שכב על מיטתו בבית הרפואה ובכה והתלונן באידיש –  השפה בה הורגל לדבר – כדרך הילדים. הרופאים שאלו אותי לפשר דבריו. לא יכולתי לומר שהוא מדבר אידיש, איכשהו מצאתי אמתלאה ואמרתי שפשוט כואב לו והוא מגמגם…

בזמן שהותו בבית הרפואה התעוררה בעיה נוספת עם האוכל; האוכל במקום היה טרף לחלוטין ואסור היה לאוכלו. מאידך, גם היה אסור להכניס אוכל מבחוץ. לא ידעתי מה לעשות. לאחר לבטים רבים הסתכנתי והברחתי פנימה אוכל כדי שלא יישאר רעב…

מול אתגרי המועדים והחגים

לצערי הרב, היו כמה מלשינים יהודים שהיו מגיעים בקביעות לבית הכנסת, ומשום כך היה צריך להיזהר ביתר שאת. דודי החסיד הרב אברהם ברוך פבזנר נהג ללמוד "עין יעקב" לאחר התפילה בבית הכנסת, ובגלל "עוון" זה, ו"עוונות" נוספים נלקח, לסיביר ממנה לא חזר.

זו היתה הסיבה שהחסידים ארגנו מניינים בבתים. לעיתים התקיים מניין תפילה בביתנו. את ספר התורה היו מביאים בדרך מקורית: האיש שהביא את הספר תורה עטפו בשמיכת תינוק ואחז בו בתנוחה בה אוחזים תינוק… קושי נוסף היה ללכת לבית הכנסת בשבת עם טלית, בגלל איסור הטלטול. בחורף היו מתעטפים בה מתחת למעיל, אך בקיץ הנושא היה קצת יותר מסובך…

אני זוכרת שהחגים תמיד הציבו אתגרים בפני החסידים. לקראת סוכות היו צריכים לנסוע עד לגרוזיה כדי להשיג אתרוג; לפסח אפינו לבד מצות מהודרות.

להשיג מצות היה דבר כלל לא פשוט. כמעט שנה קודם חג הפסח היו הגברים נוסעים לקולחוז וקונים תבואה ישר מה"קומביין", מיד לאחר הקצירה. לאחר מכן שמרו מכל משמר שהחיטים לא יבואו במגע עם מים. לפני פסח שכרו טחנת קמח בפרברי העיר מאת האוזבקים והכשירו את הטחנה היטב היטב: ניקו, סיידו קנו אבני רחיים חדשות.

טחנת קמח זו עשתה אין-ספור בעיות. מערכת החשמל הייתה בעייתית וכתוצאה מכך נוצרו שריפות ותקלות שונות ועד שיצא הקמח כמעט יצאה הנשמה…

הגברים לשו את הבצק והנשים רידדו. ההקפדות והחומרות היו רבות: כל מצה נעשתה על דף לבן, וזה נזרק לפח מיד לאחר מכן. כל 18 דקות שטפו וניקו את כל המערכות. בסמוך עמד שעון שהלחיץ כל הזמן.

גם את היין הכינו לבד, לא רק לפסח, אלא לכל ימות השנה. קנו ענבים ובשיטה העתיקה דרכו על הענבים וסחטו את היין.

השגת עופות לשבת הייתה גם היא משימה לא קלה. מידי פעם הגיע לשוק גוי שהיתה לו תרנגולת מיותרת אחת, ומועמדים רבים התייצבו כדי לקנותה. כמה ימים לפני יום כיפור יצאו כמה מהנשים מידי יום לשוק בחיפוש אחר תרנגולת, עד שנאסף מלאי מספיק של תרנגולות שיספיקו ל"כפרות" עבור כולם. לאחר עריכת הכפרות שחטו את התרנגולות ואני ואמא עסקנו במריטת וניקוי התרנגולות. מלאכה זו לוותה בגרדת עזה בגלל כיני התרנגולות.

חלק נכבד ממלאי התרנגולות השחוטות הגיע לפיותיהם של בחורי הישיבה המחתרתית.

חינוך הילדים והישיבה המחתרתית בביתנו

תלמידי הישיבה הגיעו ממרחקים ונאספו על ידי אחי הרב הלל זלצמן שנסע מישוב נידח אחד למשנהו ואסף נערים צעירים, וכך נוסדה הישיבה. כל אנ"ש תרמו לישיבה – כל מי שידע משהו לימד את חברו.

הרב שלמה רסקין שהה בביתי כשנה, וכן ר' שלמה חיים פרנקל ור' נפתלי אסטולין שלמדו אצלנו עם תשעה בחורים נוספים.

אחזקת הישיבה היתה סכנה אמיתית וכמובן שהכל נעשה בחשאיות. בתחילה הבחורים שהו ולמדו בבית אחי ואני אפילו לא ידעתי מכך. אם היו תופסים את מחזיקי הישיבה, הייתה צפויה להם סכנת גלות, במקרה הטוב…

בשלב מסוים התעורר חשדו של אחד המלשינים כי יש מישהו נוסף בבית מלבד בני המשפחה. שהייתם של הבחורים בביתו של אחי הפכה לסכנה, ובעקבות זאת הועברה הישיבה אל ביתנו ולבתים נוספים. כך נדדה הישיבה ממקום אחד למשנהו כדי שדבר קיומה לא יוודע לשלטונות.

על חינוך ילדינו לתורה ולחסידות הקפדנו מאוד. כמה פעמים בשבוע הגיע לביתנו 'מלמד', ולמרות הסכנה לימד את הילדים, החל מאותיות א-ב והמשיך בגמרא וחסידות. למרות שלא היתה מסגרת מסודרת וקבועה, הלימודים נשאו פרי מבורך. זמן-מה לאחר שהגענו ארצה היה בני הגדול לבר-מצווה והוא חזר בעל פה מאמר חסידות כמו כולם, ורמת הידע שלו היתה כמו של שאר בני גילו…

ילדינו גדלו כל השנים באווירה של פחד. באחד הימים נודע לשכנים כי רחל ביתנו (כיום הרבנית גלוכובסקי) אינה הולכת לבית הספר. הבנו שיכולה להתפתח סכנה מכך, וכדי להוכיח לשכנים שהיא אכן לומדת בבית הספר, קנינו עבורה ילקוט וכן את התלבושת המיוחדת. מידי בוקר היא יצאה מהבית והלכה אל בית הדוד שם ישבה עד הצהרים ואז שבה הביתה. כולם חשבו שהיא הולכת כמו כל הילדים לבית הספר.

עבור הילדים היה הבית כמו בית סוהר. כל שעות הבוקר היו מציצים החוצה דרך סדקי הגדר כדי שלא יראו שהם נמצאים בבית בשעה שכל הילדים נמצאים בבית הספר. כשהיו צריכים לצאת למקום כלשהו, השתדלנו שזה יהיה בשעות הערב כדי שלא להיראות יותר מדי. אני זוכרת שפעם אחד הבנים חזר הביתה ושפתיו לבנות וכולו רועד מפחד באומרו ש"מישהו הסתכל"…

תמיד אהבו לשמוע ממני כי "יום אחד נבוא כולנו לארץ ישראל שם יהיו לנו הרבה חברים בשמות יהודיים כמו: חיימ'קה, דבורה'לה, נחמה ומויש'לה". הילדים ששמעו 'חלום' זה התרגשו והתלהבו למשמע הדברים…

כל העת שיננו באוזני הילדים שהמצב ברוסיה הוא זמני, ובקרוב נעלה לארץ הקודש. משום כך כל הזמן לא קנינו רהיטים חדשים מהסיבה ש"הרי השנה נעלה לארץ הקודש, האם נקנה ונשאיר את הרהיטים החדשים לגויים?"…

בדיקות פתע

בינתיים, עד שחלום העלייה לארץ יתגשם, היינו צריכים לחיות ולפרנס את המשפחה למרות הקושי על שמירת השבת. להשיג עבודה עם אפשרות לשמור שבת היה כמעט בלתי אפשרי, ומשום כך פתחנו בית חרושת שייצר שלטי חוצות, וכן בית חרושת לתוויות בגדים. העובדים בבית החרושת היו רק חסידים, וכך יכלו כולם לשמור שבת ומועד ללא פיקוח של מעבידים גויים.

מידי פעם הגיעה ביקורת ממשלתית כדי לבדוק את העסק. כשהגיעה ביקורת שכזאת בשבת, הגיעו העובדים לעבודה, אך כמובן שלא עשו כלום. פעם פנה אחד מאנשי ועדת הביקורת אל העובדים ושאל מדוע הם לא עובדים? התשובה היתה שהסחורה עדיין רטובה והם ממתינים לייבוש… ליתר ביטחון העניקו לגוי בקבוק 'וודקה' והוא עזב את המקום לשמחת כולם.

שיטה זו של שלמונים השתמשנו בה פעמים רבות כדי שנוכל להמשיך ולשמור על חיי תורה ומצוות.

כך היה למשל כשבנינו מקוה חשאי בחצר הבית. בניית מקוה שכזה לא היה דבר פשוט; היה צריך להתמודד עם בעיות לוגיסטיות רבות, כמו למשל בנושא חימום המים שנעשה על-ידי צנרת עם אש. אולם כאשר האש הייתה נכבית, העשן היה חודר למקוה ולעיתים אף המים התמלאו בפיח שחור. אפשר לתאר את ממדי המקוה צורתה החיצונית שלא היו מרניני לב… למרות הכל מספר הטובלים במקוה היה מכובד…

בסמרקנד גם היה מקוה נוסף שפעם גרם לסערה ציבורית.

ומעשה שהיה: באחד הימים הגיעה וועדה רפואית לבדוק את ההיגיינה במקווה ומצאו כי המים מזוהמים. כמה יהודים 'שתולים' מטעם הק.ג.ב. הוסיפו והעידו כי מקוה זה הוא "מקור למחלות מדבקות, ובימינו אלה אין צורך במקוה כאשר יש מקלחות נקיות".

אחד מחכמי העדה הבוכרית בעיר, הצדיק ר' רפאל חודדיטוב, לא נרתע. הוא לחם על כך שכולם יחתמו על הצהרה שצריכים להשאיר את המקוה על תילו, אך הפחד היה גדול, ואיש לא העז לחתום על כך. ר' רפאל לא נרתע והמשיך במלחמתו.

באחד הימים שוב הגיעה וועדה רפואית לבדוק את ההיגיינה, וכדי להוכיח שהטענות הן טענות שווא והמים נקיים, נטל ר' רפאל כוס מים מהמקוה, בירך 'שהכל' ושתה מן המים לעיני כולם…

בין היהודים הבוכרים היו הרבה יראי שמים גדולים ומעשיו של ר' רפאל חיזקו את כולם.

הפחד והסודיות מילאו את האוויר כל העת. אל ביתנו היו מגיעים בחורים רבים וחסידים כדי לשוחח ולהתייעץ עם בעלי ר' חיים אליהו בעניינים שונים של פעילות. פעם נכנסתי לחדר בו ישב עם כמה מהם, ומיד כולם השתתקו וחיכו לצאתי. מאוחר יותר שאלתי את בעלי באירוניה: "יש לך סודות ממני?"

הוא הגיב ואמר: "אילו הייתי מסתיר ממך משהו אישי, זה לא היה ראוי. אך את יודעת על מה אני שותק. הרי אם יתפסו ויענו אותי, הרי ב"קוועטש" קטן הם יחסלו אותי, אך אם חס ושלום יקחו אותך ויענו אותך בעינויים קשים, את בטוחה שלא תספרי?"

כך חיינו כל הזמן מתוך הבנה כי כמה שפחות נדע, כן ייטב. חיים כאלו ניהלנו לא יום או יומיים, אלא שנים ארוכות. ברוסיה התנהל מעקב קפדני אחר כל אדם וכל מעשיו והליכותיו. פעם הגיעו לביתנו לערוך בדיקה. הבודקים, לשם שינוי, היו מנומסים ותוך כדי בדיקה אמרה אחת הבודקות: "אנו חייבים לדעת במה נושם כל אחד"…

פעם בתשעה באב עברנו בדיקה רצינית יותר. אל ביתנו הגיעו אנ"ש כדי לומר מגילת 'איכה'. כיון שהיה מאוד חם ויבש, הורידו כולם את נעליהם וישבו על רצפת החצר תחת סוכת הגפנים. לפתע נשמע צלצול פעמון השער. הבטנו זה בזה לוודא שכל מי שהיה צריך להגיע, אכן הגיע. או-אז הבנו שאורח לא קרוא הגיע. בבת אחת קפצו כולם וברחו פנימה לתוך הבית.

ניגשתי לפתוח את השער החיצוני של החצר, שם עמד אדם שהציג עצמו כבודק מטעם משרד הבריאות ומטרתו לבדוק את בריאות העיניים. לצידו עמדה "אחות" רפואית. באותה תקופה אכן פשטו ברוסיה מחלות עיניים מדבקות ("טרחומה").

לא הייתה לנו ברירה ואני ואמי ניגשנו לבדיקה. הם בדקו בקפדנות את העפעפיים עם ספירט. כשסיימו, הודו לנו בנימוס ועזבו. אני ואמא נשמנו לרווחה ושמחנו שכל אנ"ש שהתחבאו בבית היו שקטים כל העת. הבטנו סביב ולפתע ליבנו החסיר פעימה. כעשרים זוגות נעליים נותרו בחוץ… הנס הגדול היה שהרופא לא הבחין בהם, אחרת היה מבין כי עשרים אנשים נמצאים בבית הזה.

גם מהשכנים היה צריך להיזהר ולהסתיר כל סימן מחשיד. לא פעם דפק אחד השכנים על דלת ביתנו בשבת, ומיד מיהרנו לכסות את הפמוטים.

אני זוכרת את התוועדויות שנערכו בביתנו בחושך (תרתי משמע) בשעת "רעוא דרעוין" של שבת, או בחגים – אז לעיתים הצטרפו גם הנשים והתוועדו בחדר סמוך. היו מנגנים את ניגון ד' בבות של אדמו"ר הזקן, ולאחר מכן גיסי ר' מיכאל מישולובין היה חוזר מאמר חסידות וכשהיה מסיים כבר שרר חושך כבד. למרות זאת, כל אחד עדיין היה ממשיך לשבת בשקט על מקומו, מכונס בעצמו חושב ומעכל את תוכן המאמר.

אה, היו אלה התוועדויות מיוחדות…

עובדת היותנו חסידי חב"ד הקשורים לרבי היא זו שהחזיקה אותנו ביהדותנו – היו אנשים ברוסיה מזרמים שונים ביהדות שלא שרדו כיהודים שומרי תורה ומצוות, כי הם טענו שלא ניתן להילחם בסובייטים ולכן צריך להתנהג באופן של "היה יהודי בביתך וגוי בצאתך". תוצאות הנהגתם היתה לבסוף שגם הגוי נכנס הביתה… רק חסידי חב"ד והמקורבים נותרו ברוך השם ביהדותם ובחסידותם.

להיות יהודים גאים בארץ הקודש…

יצאנו מרוסיה לאחר 10 שנות סירוב. בחורף תשכ"ט קיבלנו את אישור היציאה ושנה לאחר מכן הגענו לארץ הקודש. בעלי היה חולה לב ובתקופה זו היה מרותק למיטתו. קודם שיצאנו לדרך פנה אליי הרופא והזהיר אותי: "שרה, את לוקחת על עצמך את האחריות לנסוע איתו? הרי הוא עלול למות מטלטולי הדרך!" אך ידעתי שעלינו להגיע ארצה ויהי מה.

ואכן הגענו ארצה בשלום, וזמן קצר לאחר מכן עבר ניתוח לב פתוח, אך לא זכה להאריך ימים והשיב את נשמתו בשנת תשל"ב.

נותרתי בודדה עם שלושה יתומים בארץ לא מוכרת, כאשר עליי הוטל לדאוג לפרנסם ולחנכם.

ההתאקלמות בארץ לא הייתה קלה; בתחילה עבדתי בעבודות פשוטות ומזדמנות כדי לפרנס. שנים מספר קודם לכן סחתי לבעלי מדוע לא השכלתי ללמוד מקצוע מכובד כמו רפואה, משפטים וכדומה. תשובתו נותרה חרותה עמוק בליבי:

"ניקוי הרצפות שלך יקר לי בהרבה מאשר מקצוע מכובד שהיה נקנה בחילול שבת וחג"…

הפחדים מפני "עיניים בולשות" לא סרו ממני גם לאחר שעליתי ארצה. כשהתפללתי בבית הייתי מזכירה לילדים לסגור את החלונות כדי שלא יראו וישמעו. כשהייתי שומעת תקיעת שופר בבית הכנסת, הפחד חזר אליי כמו בימים ההם בגיא הצלמוות הסובייטי…

החלום של להיות יהודי גאה בארץ מימש את עצמו, והביא נחת תמורת כל הסבל והייסורים שעברנו. אחד מאותם רגעים מרגשים היה כשהתגוררנו בכפר חב"ד; באותה שנה ערכו מדורת ל"ג בעומר גדולה, והכל רקדו מסביב ושרו שירים חסידיים. עמדתי אז ובכיתי מהתרגשות. אמרתי: "רבונו של עולם, אנו בארץ ישראל וכולם מסביב הם יהודים ששרים שירים יהודיים"…

כך היה גם כשהייתי עוברת ליד התלמוד תורה וקול תורתם של ילדי ישראל הגיע לאוזניי. לא הייתי מתאפקת והייתי עוצרת בדרכי ובוכה בדמעות של שמחה…

גיבורת הסיפור אשר גוללה את סיפורה המלא בספר ״סוערות בדממה״, התגוררה בכפר חב"ד. מאוחר יותר, כשנישאה בשנית לרב מאיר כהן העתיקה מגוריה לירושלים ומשנפטר הרב כהן, התגוררה לצד בתה היחידה בעיר רחובות.

ביום כ"ג כסלו השנה השיבה את נשמתה ליוצרה והותירה אחריה את ילדיה: ר' יוסף יצחק – לוס אנג'לס, ר' שלום דובער, הרבנית רחל ביילא גלוכובסקי – רחובות, וצאצאים רבים מקושרים בלב ונפש לרבי מלך המשיח.

באדיבות מגזין עטרת חיה