מספרים על הרבנית יונגרייז, מרצה ליהדות, ניצולת שואה, מהפופולאריות ברחבי העולם. שהגיעה יחד עם מזכירתה למסור הרצאה בבית סוהר לנשים, בדרך עוד חככה בדעתה על מה תדבר עם הנשים ועדיין לא החליטה על הכיוון.

כשהגיעו לשערי הכלא עברו את כל המבדקים הביטחוניים ונכנסו שער אחר שער לפני ולפנים, בשער האחרון, רגע לפני הכניסה לאולם בו המתינו להן האסירות, מעדה המזכירה ונפלה. מספר אסירות רצו לעברה מנסות לסייע לה לקום, אך המזכירה קמה מיד, ניערה את בגדיה והמשיכה כאילו כלום לא קרה.

כשהתיישבו השתיים מול האסירות פתחה הרבנית ואמרה להן:

"נשים יקרות עד הרגע האחרון לא ידעתי על מה אדבר איתכן. אבל, אחרי מה שאירע בכניסה, כבר הבנתי על מה עליי לדבר היום. דעו לכן, ליפול כולם נופלים, זה חלק מהחיים, החוכמה היא לדעת איך לקום מהנפילות…"

"שבע ייפול צדיק וקם". המעלה של הצדיק היא לא בזה שהוא אינו נופל – הוא נופל, כל אדם נופל, הגדולה של הצדיק היא היכולת לקום שוב ושוב מהנפילות, לנער את עצמו ולהמשיך הלאה, כאילו כלום לא קרה.

תופעת טבע מכוננת

הגמרא מספרת על רבי עקיבא, שרק בגיל 40 התחיל ללמוד תורה, מתוך עוני מחפיר והתמסרות טוטאלית.

ציירו בדמיונכם, אברך בשנות ה–40 לחייו, פוסע מידי בוקר לחדר, לא לכולל, או לישיבה למתחילים, הוא הולך לחדר יחד עם בנו הקטן, נכנס איתו לכיתה מתיישב כמו כל התלמידים על כיסא קטנטן, מוציא עיפרון ומחברת, ומתחיל ללמוד, קמץ אלף, אָ.

כמה ביטול, כמה אמונה, כמה תשוקה יש במהלך הזה, שאם לא כן, הוא כבר היה נשבר מזמן.

מה גורם לתפנית של 180 מעלות אצל רועה הצאן שעד גיל 40 הקשר שלו לתלמידי חכמים, בא לידי ביטוי בעיקר בשנאה תהומית יוקדת.

כמובן שהקרדיט העיקרי מגיע לרחל האישה שלצידו, שהתנתה את הנישואין עימו, בזה שילך ללמוד תורה.

היא זו שתמכה ועודדה ברגעים קשים, ואף וויתרה על חיי נוחות ועושר ומסרה את כל כולה למען הצלחתו של ר' עקיבא, בלימוד התורה.

רחל היא דמות מופת בפני עצמה, שחקוקה באותיות של זהב על דפי ההיסטוריה היהודית, ולא בכדי, בדרך לשם היא וויתרה מרצון על כפית הזהב שאיתה נולדה. למרות השפע הגשמי בו חיה, עד שנישאה לר' עקיבא, הייתה בה התבונה להעמיק מבט פנימה ולראות מה נכון וחשוב בחיים, כך היא מזהה את המעלות שבר' עקיבא (ראתה שהוא עניו וצנוע)

וכך היא בוחרת בתורה, גם כשהמחיר לכך כרוך בחיי עוני ודלות. זהו לא דבר מובן מאליו לילדת תפנוקים ענוגה שגדלה בבית עשיר.

נאמן להבטחתו לרחל, ר' עקיבא מתחיל ללמוד תורה, אבל זה לא הולך בקלות, והוא לא מצליח לקלוט הרבה.

רבי עקיבא כמעט מרים ידיים, אלא שאז מתחולל רגע מכונן ומעורר השראה, שמטביע את חותמו עליו ועלינו לדורות.

הגמרא מספרת, על ר' עקיבא  שמתבונן בתופעת טבע די טריוויאלית, טיפות המים ששוחקות את האבן, ו'אופס' "האסימון יורד", לפתע פתאום תובנה חדשה מכה בו בלהט ומטלטלת את כל ישותו, טיפות המים הללו שוטפים את חדרי ליבו, תוך שהם מחלחלים עמוק פנימה ומחוללים  שם סערה גדולה.

ר' עקיבא מבין שבהליכה עקבית, צעד אחר צעד, מתוך עקשנות והתמדה ניתן לחולל שינוי גדול, בטח ובטח כשזה בא מכוח התורה.

נכון, בהתחלה השינוי לא ניכר לעין, הרי במבט שטחי הטיפה הראשונה ואפילו העשירית לא חוללה כל שינוי, אבל ברור שיש פה רצף שמתחיל בטיפה הראשונה, וטיפה ועוד טיפה מביאים בסופו של דבר לאפקט מצטבר שמחולל שינוי.

ור' עקיבא יוצא לדרך…

והדרך ארוכה, קשה ומפותלת, יש בה עליות, ומורדות, הצלחות ואכזבות, אבל הכיוון ברור,  הדרך העולה בית א-ל.

כדי להצליח הוא חייב לנטרל חששות וספקות, להתעלם מכל הלחשושים והרמות הגבה שבוודאי היו מנת חלקו, ומן הסתם היה בהם הרבה טעם והגיון.

"תגיד לי, נראה לך הגיוני להתחיל כיתה א' בגיל 40, נו, באמת מה יצא לך מזה? לא חבל על הזמן? צא לעבוד, לפחות תביא אוכל הביתה! תראה את אשתך בת תפנוקים ענוגה באיזה עוני היא חיה!" ועוד…

אבל ר' עקיבא דבק באמונתו ובדרכו החדשה, ויודע שגם המסע הכי גדול, מתחיל בצעד אחד קטן.

וכך, אט אט, הוא עולה במעלות התורה, עוד שלב ועוד שלב, בדרך הארוכה והמייגעת אל הפסגה.

מתלמיד מתחיל, הוא הופך לראש ישיבה, ששמעו יוצא למרחקים והוא מצליח למשוך לישיבתו רבבות תלמידים הנוהרים אליו מכל רחבי הארץ.

רבי עקיבא על פסגת העולם, סוף–סוף הוא רואה פירות מכל שנות העמל והיגיעה הארוכות, ההצלחה מאירה לו פנים, כנגד כל הסיכויים, ובניגוד לכל התחזיות.

אלא, שאז קורה הנורא מכל, מגיפה נוראית פורצת, ומכה ללא רחם כמעט בכל בית.

תלמידיו של רבי עקיבא נופלים מתים, בזה אחר זה, ואין עוזר, בכל יום יוצאות מאות לוויות של תלמידים שקיפחו את חייהם במגיפה האיומה, עשרות אלפי תלמידים משלמים בחייהם ונספים במגיפה המחרידה.

כל מפעל חייו האדיר קורס לנגד עיניו כמגדל קלפים שברירי… איזה אסון נורא, טרגדיה בלתי נתפסת.

רבי עקיבא כבר לא איש צעיר, לאן ילך עכשיו, איך יאסוף את שברי חייו, שהתנפצו לרסיסים?

במה ירומם את נפשו השבורה והכואבת? מנין ישאב כוחות להתגבר על הייאוש שמזמזם ברקע ומאיים להשתלט?

אבל רבי עקיבא לא אומר נואש, לא מרים ידיים, ובכוחות על אנושיים הוא מגייס תעצומות נפש יורד לדרום ומתחיל הכול מהתחלה, כן מהתחלה.

הוא מקבץ סביבו חמישה תלמידים מובחרים, לא סתם תלמידים, ענקי עולם, כאלה ש"העמידו תורה" והטביעו חותמם לדורות, שמות שעד היום מנצנצים כזוהר הרקיע ומאירים את העולם: רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בן אילעי, ר' יוסי בן חלפתא ורבי נחמיה.

אומר הרבי מה"מ (כ' מנחם אב תשי"ט) מהסיפור הזה בגמרא כל אחד יכול וצריך ללמוד לקח והוראת דרך בחיים, בכל מצב ובכל סיטואציה.

כשיהודי מנסה להוציא אל הפועל את השליחות שלו בעולם ולא הולך לו, הוא מנסה פעם ופעמיים ועד ל–24,000 פעמים ועדיין לא מצליח, אסור להרים ידיים וצריך לנסות שוב ושוב כי יכול להיות שדווקא אחרי הפעם ה–24,000 ייצא בניין שלם לדורי דורות.

יש חוקיות כזו בטבע העולם, שכשאדם מתמיד בתוקף בדרך שבחר למרות הקושי, הוא בסופו של דבר יצליח.

בה' טבת תשי"ז כתב לרבי יהודי, שיש לו רצון פנימי ללמוד תורה, אבל לעת עתה לא מוצא בעצמו את הסבלנות וההתמדה למלא רצון זה.

הרבי נותן לו שלוש עצות: א. תקבע עיתים לתורה מבלי להכביד על עצמך, תתקדם לאט לאט, לך מן הקל אל הכבד.

ב. תלמד עם חברותא כי כך הקביעות נשמרת.

ג. "לא להתייאש אם הניסיון הראשון או גם השני אינו מצליח, כי כך הוטבע בטבע הבריאה, שאפשר שכמה פעמים לא יבוא לפועל, אבל תוקף הרצון מצליח סוף סוף" (אגה"ק חלק יד, עמוד רמג, אגרת ה'ד)

מהפכת הנצח של דור השביעי

עקשנות ודבקות חיובית במטרה, הינם מוטו שהנחיל הרבי לחסידים,

אלו הן תעצומות הנפש שהנחילה דרך החסידות לדבקים בה.

אין ספור סיפורים כבר סופרו על חסידים ושליחים שלא ויתרו, ניסו שוב ושוב ולבסוף הצליחו למעלה מהמשוער.

די אם נזכר בחסידי הדור הקודם שחיו ברוסיה וניצבו בתוקף ובעקשנות איתנה אל מול משטר אכזרי ועוין, שעשה כל אשר לא-ל ידו לשרש ולעקור את היהדות מן העולם.

בזמן שרבים וטובים ובתוכם יהודים יראים ושלמים, נכנעו מתוך ייאוש ואובדן דרך, לרוחות הרעות שנשבו בסער. חסידי חב"ד עמדו בעוז ובגבורה איתנה, אל מול אויב מר ואכזר, מבלי להיכנע, גם כשנאלצו לשלם על–כך מחיר כבד.

על כל חסיד פעיל שנתפס ונשלח לארץ גזירה מבלי לדעת מה יעלה בגורלו, ואם יזכה בכלל לבוא לקבר ישראל, באו שניים שמבלי חת התחילו מהתחלה, והקימו מחדש את מה שחרב, עוד מקווה שנפתח מחדש, עוד כיתת לימוד, עוד ברית מילה במחתרת, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

וב"ה היום, הודות לאותם חסידים עזי נפש, אנו עדים לשגשוג ופריחה של היהדות דווקא באותה מדינה, כשצאצאיהם של אותם חסידים, וממשיכי דרכם, הם אלו שקוצרים בשמחה את הפירות שזרעו אבותיהם בדמעה.

אם סיפור חייו של רבי עקיבא מעצים ומעורר השראה, לא כל שכן סיפורו הרבי מה"מ, אוד מוצל מאש בעצמו, שאיבד מבני משפחתו בשואה וברוסיה, וחווה על בשרו את מוראות המשטר הטוטליטרי הנוקשה.

כשהרבי קיבל את הנשיאות, עם ישראל היה בנקודת השפל הכי תחתונה, שספק אם הייתה דומה לה בכל ההיסטוריה עתיקת היומין שלנו.

הימים הם ימים שאחרי השואה הנוראה, באירופה, הנאצים ימח שמם, השמידו ללא רחם את רוב הקהילות היהודיות, ועימן נחרב כמעט כליל כל עולם התורה.

ברוסיה המצב לא יותר טוב, קיום תורה ומצוותיה נאסר על–ידי השלטונות, ויהודים נרדפים עד חורמה רק בגלל שרצו לשמר מסורת אבותם, ולמרבה הצער, גם שם קהילות שלימות נהרסות ועולם התורה קורס.

שארית הפליטה בארצות ערב והמערב, סובלים מתוצאות המודרניזציה, ההשכלה והתבוללות שממסמסים את הזהות היהודית ונוגסים בכל חלקה טובה.

הרבי מה"מ, כהמשך לעבודה בה החל הרבי הריי"צ, אוסף את השברים ומתחיל הכול מהתחלה, כשסביבו בעיקר קומץ פליטים שרידי חרב, שבורים ורצוצים.

במקום להתמקד בכאב על החורבן, הרבי מה"מ עם המבט קדימה עוסק כל–כולו בבניין, ותובע מהחסידים גם הם, להתגייס למערכה.

כבר בשנים הראשונות לנשיאותו קורא הוא למלחמת תנופה, שלא כמו כל מנהיגי  קהילות היראים שבחרו להסתגר ולעטוף את צאן מרעיתם בחומה בצורה, תוך ניסיון לשמר את המעט שנותר.

הרבי מעודד את חסידיו שוב ושוב לצאת לריכוזי ה"חופשיים" ודווקא שם בטריטוריה שלהם לכבוש את לב הנוער ולהאירו באור התורה והמצוות. זה יהיה קשה, אנחנו מעטים מול רבים, אין לנו את המשאבים שלהם יש, ומן הסתם יהיו כישלונות ואיתן אכזבות, ההצלחה לא תמיד תאיר לנו פנים, אבל העקשנות והדבקות במטרה בסופו של דבר ישתלמו וההצלחה בוא תבוא, כך הבטיח הרבי.

"כדי לתקן עולם במלכות ש–ד–י – חייבים לצאת במלחמת תנופה, יש להיכנס לשטחו של הצד שכנגד, להתעסק עם הנוער שלו, עם הקטנים ועם הגדולים, ולהאירם ב"נר מצווה ותורה אור", פעם אחר פעם, ואין להתפעל אם בפעם הראשונה לא מצליחים.

ואין להתפלא על–כך, וכי מפני מה יצליח, ביודעו מעמדו ומצבו שאינו חייל טוב, ואין בידו כלי זיין טובים, שהרי בתוכו פנימה ישנו יצר הרע שאינו מניחו לנהל את המלחמה בכל המרץ.

אבל העצה לזה היא, לא להיות נסוג אחור, אלא אדרבא לילך ביתר מסירות נפש וביתר כוח ומרץ.

ואז, הנה אפילו מתי מספר עם כלי זיין גרועים, יכולים לפעול הרבה יותר, מאשר עם הרבה כלי זיין טובים, אם אין להם חיות ומסירות נפש הדרושים…"

"…וזאת היא עבודת הצעירים בכלל וצעירי אגו"ח בפרט, אל לנו לעשות חשבונות כמה חיילים נמצאים אצלנו וכמה חיילים אצל הצד שכנגד, כי הצעיר יהיה לאלף, וגם שבין שורות האויב גופא הנה בנפשו פנימה הוא על צידנו" (משיחת שמחת בית השואבה תשי"ז).

את המהפכה שחולל הרבי מה"מ, ב"ה, רואים היום על כל צעד ושעל.

בכינוס השלוחים האחרון, נאם, השליח באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית הרב דב גרינברג. בנאומו המרגש שזר את סיפור משפחתו, שהוא בעצם סיפור התחייה היהודית שמחולל הרבי באמצעות שליחיו.

"לואי", פתח הרב גרינברג את סיפורו, "ברח מרוסיה בראשית שנות העשרים, של המאה הקודמת, ושם פעמיו אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, חולם על עתיד ורוד ומבטיח.

בעמדו על סיפון האוניה שלקחה אותו לאמריקה, הוציא את התפילין שהיו באמתחתו והשליך אותם למימי האוקיינוס הגועשים, כאקט שבא לומר הנני משליך ומטביע במצולות ים את מורשת בית אבותיי שחיו ב'שטעטל' היהודי הישן נושן, מכאן אני יוצא ל'דרך חדשה'.

באמריקה אני רוצה להיות כמו כולם, לא רוצה להתבדל כיהודי".

נאמן להשקפה זו הקים את ביתו החדש באמריקה וברוח זו חינך את צאצאיו, שגדלו כמעט ללא כל זיקה ליהדותם.

חלפו להן השנים ובשנת תשל"ו, הרב גורדון שליח באוניברסיטת מרילנד, פוגש את סטנלי סטודנט יהודי מתבולל ומציע לו להניח תפילין.

סטנלי הצעיר סירב תחילה בנימוס, אבל הרב העקשן לא וויתר וניסה שוב ושוב, ושוב, כשכל פעם הוא זורק עוד מילה בגודל מעלת הנחת התפילין.

סטנלי מבין שיש לו עסק עם נודניק לא קטן ואחרי הפצרות חוזרות ונשנות הוא נענה, ולו רק כדי ל'הוריד' מעליו את הראביי העקשן.

סופו של דבר או שמא תחילתו, הנחת התפילין הובילה לשיעור והשיעור לשמירת שבת ומשם הדרך לאורח חיים חסידי מלא הייתה קצרה.

לואי, הוא סבא רבא שלי – אומר הרב גרינברג – וסטנלי הוא אבא שלי! בזכותו של הרבי, אבא שלי אימץ אל חיקו את התפילין שסבא רבא השליך במצולות ים.

ב"ה כיום, שלושה מאחיי ואני משמשים כשלוחים באוניברסיטאות מסביב לעולם.

הודות למאמץ המשולב של כולנו, רק בשבת שחלפה, 390 סטודנטים הסבו סביב שולחן שבת, למדו תורה ופגשו יהודים נוספים.

שלוחים ברחבי העולם מדליקים את הלבבות של אלפי יהודים, בשנה שעברה בלבד 86,000 סטודנטים ביקרו בבתי חב"ד שבקמפוסים ופרויקט הקמפוסים הוא רק מיקרו קוסמוס לפעילות החב"דית הכוללת".

"ומה שמיוחד בסיפור הזה" – סיכם הרב גרינברג, "שהוא בכלל לא מיוחד…

מפגשים מעין אלו מתרחשים מידי יום על פני כל הגלובוס". הצעיר יהיה לאלף…

ואולי העקשנית זו את?

הדברים בדבר העקשנות והדבקות במטרה, נכונים לגבי כל תחום בחיים החל מניסיונות חוזרים ונשנים לעשות דיאטה שלא כל–כך מצליחה, וכלה בניסיונות חוזרים ונשנים למלא את השליחות האחרונה שהטיל עלינו הרבי מה"מ.

נכון, חלפו להם כבר עשרים ושלוש שנה מאז השיחה הידועה בכ"ח ניסן ובלשונו של הרבי "כלה חורף ועבר קיץ ועדיין לא נושענו". אבל אולי ימצאו העשרה עקשנים, ואפילו אחד, שניים, שלושה שלא יוותרו ויתעקשו שוב ושוב, ובסופו של דבר זה יצליח!

בשיחת ויקהל פקודי שבת מברכין חודש ניסן תשמ"ז דיבר הרבה בקשר לגאולה וביאת המשיח ואז אמר: "אמנם בכל האמור לעיל מתעוררת שאלה, מהי תועלת הדיבור בכל זה – לאחר שכבר דובר בזה פעמים רבות, התוועדות לאחר התוועדות, וללא הזזה כלל, עד כדי כך שלא נגע ולא פגע?!

מדברים ללא הרף על דבר הגאולה – כמפורש בתורה שבכתב ותורה שבעל–פה, ובלשון הרמב"ם ש'כל הספרים מלאים בדבר זה' ומדגישים שכלו כל הקיצין, עד לקץ האחרון שנתגלה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בהכרזתו הידועה "לאלתר לגאולה" – וללא כל תועלת…

ואם–כן נשאלת השאלה, כאמור, מהי התועלת בכך שמדברים על זה עוד פעם ועוד פעם – מלבד התועלת, שיתווסף למדף עוד כמה דפים, מרשימת הדברים, ובהדגשה דפים ולא עמודים, שכן, עניינו של עמוד הוא להעמיד את הדבר שעומד על גביו, מה–שאין–כן בנידון דידן, שאין כוונת הדיבור בשביל תועלת ד"אני את נפשי הצלתי", בבחינת צדיק אין פעלץ (צדיק בפרווה)…

(והרבי הוסיף בחיוך מר) אינני 'תמים' כל–כך לחשוב שבפעם הזו יפעלו הדברים את פעולתם… אבל כיוון שמדובר אודות עניין של פיקוח נפש, הרי חובה לעשות את הכול גם על הספק וספק ספיקא, אפילו אלף ספקות! ולכן ממשיכים לדבר בזה מתוך עקשנות וכו' שמא כולי האי ואולי יפעלו הדברים את פעולתם".

באדיבות מגזין עטרת חיה