נביא את סיפורם המיוחד של חיה אהרון, בעלה וחמשת ילדיה מאופקים שמצאו את עצמם נצורים בביתם לא פחות מארבעה ימים.

ימים שקטים

"עברנו לגור באופקים לפני כשש שנים. בבקרים אני מחנכת כיתה ג' בבית ספר ממלכתי דתי כאן בעיר ובצהריים אני מפעילה עסק של קונדיטוריה בכשרות מהודרת של קינוחים חלביים ופרווה" היא פותחת. "על אף שאנחנו גרים בעיר דרומית בכל השנים שגרנו כאן כמעט ולא חווינו אזעקות וירי טילים. תמיד צחקנו שהטילים מדלגים מעלינו, בסך–הכל אופקים הייתה עיר מאוד רגועה ושלווה".

אני מבקשת מחיה לקחת אותנו לליל שמחת תורה והיא מספרת: "הגענו לבית הכנסת, כולם לבשו חג והאווירה הייתה מאוד שמחה. הריקודים נמשכו על פני שעות רבות והיה מאוד יפה ומרגש, ממש סיום רווי שמחה לחגי תשרי! בשעת לילה מאוחרת הגענו הביתה והילדים נרדמו עם חיוך וציפייה למחר כדי לפגוש שוב את החברים, לרקוד ולהתוועד יחד עם כולם בסעודת חג גדולה ומיוחדת. אך כפי שכבר ידוע, החיים של עם ישראל השתנו לחלוטין בבוקר שמחת תורה".

חג שמח 

"התעוררנו בשעת בוקר מוקדמת לקולן של האזעקות ולהדי פיצוצים רבים. מהר מאוד הבנו שמשהו לא 'רגיל'. אף פעם לא קרה לנו שהיו באופקים כל כך הרבה אזעקות ופיצוצים והבנו שמשהו הפעם שונה. במשך כמה שעות נכנסנו ויצאנו מהממ"ד כשבכל פעם אנחנו שומעים פיצוצים ויירוטים. בכל אותן השעות לא ידענו בכלל על המציאות רווית הדמים ביישובי העוטף ובעיר עצמה והתמקדנו בעיקר בלהסיח את דעתם של הילדים מתחושות של פחד וחרדה.

״בשלב מסוים הבנו שכנראה לא נוכל להגיע לבית הכנסת ובעלי תכנן לקפוץ לשם לקחת אוכל. התכנון המקורי היה לערוך סעודת חג גדולה לכל הקהילה ולא התארגנו מבחינת סעודת חג בבית. משהו בתוכי לא היה רגוע ואמרתי לו שאני חושבת שלא כדאי שהוא יצא מהבית ואז פתאום השכנים קראו לנו מהחלון ואמרו לנו שלא נעז לצאת מהבית כי יש מחבלים שמסתובבים בעיר ויורים לכל עבר. זה היה מאוד מפחיד, אבל עדיין לא הבנו את גודל האירוע. היינו בטוחים שמדובר בשניים או שלושה מחבלים ושתוך זמן קצר תושג שליטה על האירוע ולכן לא חשבנו לפתוח את הטלפון כדי להתעדכן במה שקורה (מי שכן עשה את זה פעל על–פי 'פיקוח נפש דוחה שבת').

״סגרנו את כל הפתחים האפשריים בבית, נעלנו את הדלתות ונכנסנו לממ"ד. הפעולות האלה היו משהו שהוא בניגוד גמור לאופי של הבית. אצלנו הכל תמיד פתוח, הילדים משחקים בחצר והאווירה מאוד רגועה. גם באותה העת ההסתגרות שלנו נעשתה כמה שיותר ברוגע ובהתמקדות בהעברת חוויה רגועה לילדים. נכנסנו לממ"ד עם בובות של ספרי תורה, הכנסנו סעודת חג מאולתרת ורקדנו עם הילדים ושמחנו איתם במשך שעות. במהלך אותן השעות ששהינו בממ"ד שמענו קרבות של יריות וחששנו מאוד אבל הקפדנו לשמור על אווירה שמחה וכך העברנו את הזמן בממ"ד עד צאת שבת.

״במוצאי החג פתחנו טלפונים ל׳מבול׳ מטורף של שיחות מבני משפחה מבוהלים שרצו לדעת מה קורה איתנו ולעדכוני חדשות מבעיתים. הסיפור היה רחוק מלהסתיים, אולם כבר אז באותו הלילה, התגלו לנו מספר ניסים מדהימים. מסתבר שהמחבלים הגיעו כמעט עד לשכונה שלנו אך נהדפו במרחק של כשבע דקות הליכה מאיתנו. בנוסף, בית הכנסת שלנו נמצא ליד ביתה של רחל המפורסמת (נכנסו לביתה חמישה מחבלים ורק בניסי ניסים היא ובעלה יצאו מהאירוע ללא פגע) ובנס גדול לא היה בבית הכנסת אף אחד. אנשים שהגיעו לשם בבוקר נשלחו הביתה על ידי השוטרים וכאשר המחבלים הגיעו למקום הוא היה ריק". אני מקשיבה לה בנשימה עצורה והיא ממשיכה לספר: "ברבע לשלוש לפנות בוקר שמענו את צרור היריות האחרון והבנו שככל הנראה הצבא השתלט על המחבלים בעיר".

מצור בן ארבעה ימים

"במשך ארבעה ימים ארוכים היינו נצורים בבית, זה היה מאוד לא פשוט להיות בבית סגור עם חמישה ילדים מתוקים שרגילים לרוץ בחצר ולשחק במרחב, אבל אלו ההנחיות שקיבלנו משום שהיה חשש שאולי יש עדיין מחבלים שמסתובבים בעיר. במשך ארבעת הימים האלו השתדלנו לשמור על אווירה שמחה ורגועה והעסקנו את הילדים במשחקים שונים.

״הבעיה הגדולה שלנו הייתה המחסור באוכל, לא שיערנו שיום אחד נצטרך להיות תקועים בבית לכל כך הרבה זמן ואף חנות לא הייתה פתוחה בעיר. שיתפתי את המשפחה במצב, בייאוש מהול בצחוק וגיסי שראה את זה העביר למשפחה שלו. אח שלו, אליקם בן מעש ראה את זה והרים את הכפפה, הוא הבין שכמונו יש עוד אנשים רבים במצב שלנו.

״הוא גייס כמות גדולה של מצרכים, השיג אישורים ושלח אנשי ביטחון עם נשק להביא לנו את הדברים. בהתחלה זה היה פרויקט מצומצם למשפחות חב"דיות ואז הם הבינו שמדובר בצורך גדול יותר והפרויקט הורחב לכל מי שביקש. האוכל שהגיע אלינו ואנשי הביטחון שדפקו אצלנו בדלת ובדקו לשלומנו עודדו אותנו מאוד. כזכור, הימים הראשונים לוו בערפול מאוד גדול, לא היה ברור מה בדיוק קורה ואי הוודאות הייתה גדולה.

"בכל אותם הימים השתדלנו שלא לחשוף את הילדים למידע שלא יוסיף להם, הם כמובן ידעו שיש מחבלים, את זה לא יכלנו למנוע מהם לדעת אבל מעבר לכך השתדלנו מאוד שהם לא יהיו חשופים למידע קשה. במהלך הימים האלה עשינו הרבה יצירות והתמקדנו ביצירת חוויות כמשפחה".

 מורה לחיים 

"במוצאי השבת יצרתי מיד קשר עם התלמידים על מנת לשמוע מה שלום כל אחד ואחד מהם. אחת האימהות סיפרה לי שבהשגחה פרטית מדהימה הילדים לא היו בבית בחג, הם נסעו לדודה והיא נשארה לבד. היא שמעה את המחבלים מתחת לחלון שלה ומשום מה החליטה לצאת מהבית. בנס היא יצאה מהצד האחורי בעוד המחבלים עמדו מלפנים. השכנה שלה שראתה אותה משכה אותה מיד אליה הביתה והן הסתתרו שם עד מוצאי שבת, מסתבר שהמחבלים נכנסו אליה הביתה והרסו אותו לחלוטין ורק בנס לא עלו לקומה השנייה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לה אם היא הייתה נשארת בבית" חיה אומרת בנשימה עמוקה ומוסיפה: "אם נוספת התקשרה אליי והתחננה שאעשה עם הבן שלה שיחת ווידאו, שאנסה להרגיע אותו משום שהוא בחרדה גדולה מהדברים שראה במהלך השבת. אני חושבת שבאותו הרגע הבנתי שכשנחזור לכיתה אלו יהיו ילדים אחרים. ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה.

״לאחר ארבעה ימים בבית סגור נסענו להורים שלי בערד. אבא שלי הוא השליח של ים המלח וחשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה ללכת לבקר את התלמידים שלי שפונו לבתי מלון בים המלח. לעצמי חשבתי שזו תהיה מחווה נחמדה ושהילדים כנראה ישמחו לראות אותי אבל מה שקרה שם בפועל היה הרבה מעבר למה שציפיתי, כשנכנסתי ללובי רצו אליי מספר תלמידים בצווחות של התרגשות, פתאום הבנתי שסימלתי עבורם משהו נורמלי בתוך הטירוף שהם נקלעו אליו.

״שוחחתי איתם ועודדתי אותם, קיוויתי שמתישהו בקרוב נחזור לשגרה כלשהי של לימודים, ידעתי שזה לא הולך להיות קל ואכן החזרה לשגרה הייתה איטית וקשה, הילדים לא חזרו כפי שנפרדתי מהם לפני חופשת החג.

היו אלו ילדים שהתבגרו פתאום בכמה שנים. חלקם ראו דברים שילדים בגילם לא צריכים לראות וחלקם איבדו בני משפחה קרובים. החוויה שהם עברו השפיעה עליהם בכל הרבדים. בצורה שבה הם משחקים, הדברים שהם מדברים עליהם. בהתחלה נורא פחדתי עליהם. איך הם יתרפאו מזה? עם אילו שריטות לכל החיים הם ייצאו? ובהסתכלות ממושכת עליהם הבנתי דבר מאוד גדול – לילדים יש יכולת ריפוי מאוד בריאה. הם לא הספיקו עדיין 'להישרט' כמונו המבוגרים… העבודה איתם וההתעסקות בהם היא זאת שגרמה לי להרגיש שאני נרפאת דרכם".

מסיימים בברכה

"כרגע ברוך השם אופקים שקטה ורגועה, מתאוששת מהפצעים והמצחיק הוא שחמותי היקרה שגרה בראשון לציון הגיעה לנוח אצלנו מאימת האזעקות…

אני רוצה לסיים במסר לאימהות ולמורות:

מה שהילדים שלנו כרגע צריכים זה שנשמע אותם, גם הם עוברים תקופה קשה ומפחידה, לשקף להם שגם אנחנו חוששים ושזה בסדר להרגיש פחד, כולנו עוברים עכשיו משהו גדול.

אני מוצאת את עצמי אומרת כל הזמן לתלמידים שלי ולילדים הפרטיים שלי שאני איתם ושאני כאן כדי להקשיב להם. אני שמה לב כיצד העבודה עם הילדים היא זאת שנותנת לי כוח וחיים, כי כאשר אדם עסוק בנתינה ובעשייה הוא באופן אוטומטי עובר תהליך של ריפוי והבראה. דרכם הבנתי יותר מתמיד מהי השליחות שלי בחיים ועד כמה העבודה שלי עם הילדים היא משמעותית.

מעבר לעבודה עם הילדים זכיתי להכין משלוחים מתוקים לחיילים שבחזית וזה מאוד משמח וממלא לדעת שמי שהולך להנות מהמארז המתוק הוא חייל שמחרף את נפשו בשמירה על עם ישראל. ובעז״ה שנזכה שהמלחמה הזו תהיה המלחמה האחרונה ושנזכה עוד היום לחזות בבניין בית המקדש״.

שמחת חג

גם צביה פיזם שליחת הרבי מה״מ משדרות וקיבוצי שער הנגב התמודדה יחד עם בני משפחתה עם מצור לא פשוט שנמשך כמעט שלושה ימים. לצד הכאב הגדול והאבדות הרבות שספגה העיר שדרות. צביה משתפת אותנו גם בנקודות אור רוויות ניסים.

"כמו כל עם ישראל גם אנחנו התעוררנו מוקדם לקול האזעקות, לא התרגשנו מכך יותר מידי. לצערי אנחנו רגילים ומתורגלים באזעקות וקסאמים. באותו שלב לא היה לנו שום מושג מה גודל האסון שמתרחש סביבנו ולכן לא חשבנו שישנה סכנה ממשית ביציאה מהבית. כאשר ראינו שנהיה 'שקט' החלטנו לצעוד לכיוון בית חב"ד שנמצא כמה רחובות מאיתנו מתוך מחשבה שמן הסתם לאור האזעקות יגיעו פחות אנשים וכדאי להיות מוקדם עבור אלו שכן יגיעו. החלטנו שלא ללכת יחד אלא שכל כעשר דקות כמה יצאו לדרך. בדרך כלל חג שמחת תורה אצלנו הוא אירוע גדול ומיוחד עם סעודה גדולה שרבים מחכים לה כל השנה והיה ברור לנו שהפעם זה יהיה שונה".

אל תירא ישראל

"צעדנו בנחת. היינו: אנחנו, הוריי, הבן הנשוי שלנו עם אשתו והילדים שלנו. לא תיארנו לעצמנו שהעיר מתמודדת כרגע עם מתקפת מחבלים אכזרית ונוראה. הגענו לבית חב"ד וכמה מהאנשים הבודדים שהיו שם הסבירו לנו מה קורה בחוץ. באותו הרגע נעלנו את עצמנו בבית חב"ד ולא יצאנו משם עד מוצאי שבת. ב"ה, הייתה לנו 'פריווילגיה' – היה לנו מניין ואוכל שהמתין לקהל הגדול שהיה אמור לפקוד את המקום וזכינו לעשות ׳הקפות׳ מלאות ותפילה שהייתה מלווה בהמון התרגשות והתעוררות גדולה.

״במהלך השעות בהן היינו נצורים בבית חב"ד, ידענו מעט מאוד על המתרחש בחוץ וגם המעט ששמענו היה מאוד מפחיד. הבנו שהמחבלים השתלטו על המשטרה והמידע הזה היה בלתי נתפס. המוח שלנו לא הצליח לתפוס איך יכולה להיות מציאות כזו בכלל. מעולם לא דמיינו שמשהו כזה יכול לקרות. בבית חב"ד היה מרחב מוגן אבל ידענו שאם חלילה יגיעו מחבלים, דלת הכניסה לא תוכל לעצור אותם מלהיכנס. הבנו שהשמירה היחידה שיש לנו כרגע זה הקב"ה בכבודו ובעצמו. השעות עברו בהרבה תפילה ופחד ובמוצאי שבת, לאחר ׳הקפות שניות׳ חיכינו עוד כשעתיים לאישור צבאי ובליווי שלהם יצאנו בשקט ובמהירות לכיוון הבית, נסענו עם אורות כבויים ומיד התכנסנו כולנו בבית אחד".

עם ישראל במצור

"מיד כשהגענו הביתה דאגנו לעדכן את בני המשפחה שלנו שאנחנו בחיים. נדהמנו בעצמנו מהסיטואציה בה אנחנו צריכים להודיע שאנחנו חיים ולברר מי מהמכרים שלנו באזור חי… בין האנשים שדאגנו לשלומם היו תושבי קיבוץ ניר עם. בליל שמחת תורה בעלי הלך לעשות ׳הקפות׳ בקיבוץ זה שנמצא צמוד לשדרות. ה׳הקפות׳ היו מלאות חיות ושמחה אדירה ולאחר החג התברר שקיבוץ ניר עם הוא אחד הקיבוצים היחידים שלא נפגע, ב"ה.

בנוסף, היה חשוב לנו לעדכן את הבנים שלנו שב–770 שהכול בסדר איתנו. היה ברור לנו שהמידע על מה שהתרחש בארץ ישראל איכשהו ימצא את דרכו אליהם והיה חשוב שהם ידעו שאנחנו בסדר ובאמת העדכון שלנו היה נצרך. הם סיפרו אחר–כך שהשמועות שהגיעו אליהם גרמו להם להיות בדאגה גדולה לשלומנו" היא אומרת וממשיכה: "קיבלנו הנחיה להישאר עם דלתות נעולות, חלונות סגורים וכמה שפחות לנוע בבית.

״אם זה לא מספיק, פגיעה של טיל בעמוד חשמל גרמה להפסקת חשמל שנמשכה 24 שעות. זה היה יכול להיות הסיוט הכי גדול שאפשר לדמיין, אבל בכל אותו הזמן השתדלנו לשמור על מורל גבוה, להעסיק את הילדים ולהסיח את דעתם מהמתרחש. אנחנו גרים באזור מרכזי בשדרות ושמענו המון יריות כך שלא היה אפשר להעלים מהם הכל, אך עם זאת השתדלנו להיות כמה שיותר עם הילדים ולא להתעסק בחדשות. העדפנו לשמור על הכוח שלנו ושלהם. היה חשוב לנו לתת להם את התחושה שאנחנו נוכחים ומקשיבים להם״.

״לא ינום ולא יישן שומר ישראל״

"נשארנו בשדרות עד יום שני בצהריים ואז החלו לפנות את העיר ועלתה בפנינו הדילמה האם לעזוב. בעבר, כאשר היו מתקפות טילים של על שדרות, הרבי כתב לנו 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל' והפעם לא ידענו מה נכון לעשות כי המצב היה יותר מורכב ושונה. כתבנו לרבי והרבי כתב 'להתייעץ עם רב מורה הוראה מעירו ומעדתו'. הבנו שעלינו לשאול רב חב"די משדרות והיחיד שענה להגדרה הזו הוא אחיו של בעלי, השליח הרב משה פיזם שאמר לנו שהנשים והילדים יעזבו ואילו הגברים יישארו. ובאמת כך היה, אנחנו יצאנו משדרות ביום שני בסביבות 16:00 והגענו לקיבוץ בית קמה, משם המשכנו לירושלים והגברים נשארו בשליחות.

״אני רוצה לסיים עם נס גדול שהיה לנו. יום אחרי שעזבנו, בשעה 09:00 בבוקר פגע טיל ישירות בבית ובנס אף אחד לא היה שם. באותו הזמן, 02:00 שעון ניו–יורק הבנים שלי שהיו ב–770 בדיוק ישבו ולמדו כשלפתע הגיע אליהם חבר עם תמונה מתוך הבית ההרוס והודיע להם על הפגיעה. כשהם ראו זאת הם פשוט…קמו לרקוד עם כל מי שהיה שם מתוך שירת 'על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך'…

שנזכה תיכף ומיד לראות בנס הגדול של עם ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה!"

באדיבות מגזין עטרת חיה