הן האחיות שלנו, חלק מאיתנו, מהקהילה, מהמשפחה, מנשי חב"ד. והן בנוסף לכל גם אחיות, מטפלות ומזריקות, מייעצות ועובדות במשמרות. עם הבית, עם הילדים, עם ה׳מבצעים׳. הצצה קטנה אל מאחורי הקלעים של האחיות שלנו, אחות חבדי"ת במשרה מלאה.

נעים להכיר

ספרי לנו מעט על עצמך, על התפקיד שלך:

מוריה: שמי מוריה, אחות חבדי"ת ממרכז הארץ. נולדתי להורים מסורים ואוהבים, שלוחים של הרבי, בית פתוח לכל דכפין וכל דצריך. הקמתי בית חב״די וברוך ה' יש לנו שישה ילדים וגם נכדים.

בשנות עבודתי הראשונות עבדתי בבית רפואה – רציתי לחוש את הקצב ואת הפעילות מסביב לשעון ואת "חוויית" האשפוז וכדומה.

כיום אני עובדת במרפאה לרפואת משפחה וילדים קרוב לבית וגם במוקד אחיות טלפוני כאחות משיבה. העבודה כאחות במרפאה כוללת: בדיקות דם, חבישות, זריקות, מעקבים, הדרכות ועוד והעיקר הלב והאוזן הקשבת ושמירת הסודיות.

העבודה כאחות במוקד טלפוני מצריכה לחוש את מצב המטופל בטלפון מבלי לראות אותו ולפעמים מבלי לשמוע אותו – סוג של חוש שישי והרבה סייעתא דשמיא. לשאול את השאלות הנכונות ולהגיע באופן מקצועי למסקנה הנכונה. בשיחה אני נדרשת להדריך על נטילת תרופה, על ביצוע פעולה מסוימת לעצירת דימום, להפחתת הקאות, לזהות מצב רפואי המצריך בדיקה מיידית ולעיתים להפנות למיון או להזמין אמבולנס.

שמחה לאה אלון: אני מקריית מלאכי, נשואה לבעלי, נתנאל אלון, אמא לחמישה ילדים מתוקים, בקרוב בר מצווה ובת מצווה, ב"ה. אחות חדר מיון.

רוחמה רוזנשטיין: אני גרה בנתניה, עובדת כאחות בבית הרפואה ׳לניאדו׳ במחלקה פנימית גריאטרית.

כך התחלתי

איך הגעת לעבוד דווקא בתחום הזה?

מוריה: בסיום לימודי התיכון למדתי בסמינר במסלול מלא ובהמשך חינכתי כיתה במשך שנה, אך הרגשתי שהשליחות שלי במסגרת העבודה, נמצאת בתחום הריפוי. כתבתי לרבי מה"מ, התייעצתי עם משפיעה ועם רב שהמליצו לי ללמוד ב׳לניאדו׳, בית רפואה דתי, המשלב לימודי הלכה ורפואה. חשוב לי לציין שאז, לפני  שלושים שנה, היה זה צעד לא מקובל.

וכך בגיל עשרים ושתיים התחלתי את לימודי האחיות וראיתי ניסים מעל הטבע בהקמת המשפחה באופן של שמחה גוררת שמחה, כך שזכיתי להתחתן באמצע השנה השנייה ועד סוף הלימודים כבר היינו הורים לשני ילדים.

שמחה לאה: לא הגעתי לתחום הזה בקלות, זאת האמת. מאז שהייתי ילדה ידעתי שהעבודה שלי תהיה עבודה מעניינת, סוערת. לא משהו רוטיני שקמים אליו כל בוקר באותה שעה. אני אוהבת אנשים ואוהבת רפואה, במיוחד רפואה דחופה. אני משמשת גם כחובשת ב״איחוד הצלה״, ואחות ברפואה דחופה.

איך הגעתי לזה? הייתי אמא לשלושה קטנטנים שהגדול עוד לא בן שנתיים וחצי. אהבתי לגדל אותם וזו תעסוקה אינסופית, אבל לא הרגשתי שאני עושה משהו לנפש שלי, הרגשתי שאני מבזבזת את הכישרון שה' נתן לי. הרי תמיד ידעתי שאתעסק ברפואה והכי רציתי להיות מיילדת. יש בזה הרבה רפואה דחופה, אדרנלין, והמון סיפוק ושמחה.

הבעיה? בקושי סיימתי תיכון. לא הייתה לי אפילו יחידת בגרות אחת. תמיד האמנתי שגם מי שאין לו בגרות יכול להצליח בחיים, אצלי זה לא היה נכון. לא האמנתי שאחזור אי פעם ללמוד, אבל זו הייתה הדרך היחידה להגשים את החלום שלי.

כתבתי לרבי באגרות קודש לפני שיצאתי לדרך. קיבלתי מכתב שלם באידיש. המילים היחידות שהבנתי והיו מודגשות היו "יגעת ומצאת תאמין". לא תרגמתי אפילו את המכתב, אני את התשובה שלי קיבלתי. הרגשתי שהרבי אומר לי: "תנסי – תצליחי. תעבדי – תצליחי".

חזרתי ל״בית חנה״, אמא לשלושה, נרשמתי לבגרויות, עשיתי עשרים ואחת יחידות ופעמיים פסיכומטרי כי בראשון לא עברתי ואחרי הרבה מאמצים נרשמתי לתואר בניהול מערכות בריאות, משם להסבה לאחיות ומיד למיילדות. זה עצמו נס כי בדרך כלל לא נותנים להירשם למיילדות בלי כמה שנות עבודה בפועל והמלצות.

ניסי ניסים.

רוחמה: הגעתי לארץ ישראל מאוקראינה לפני שלושים שנה, ובכלל לא הייתי אחות, אלא כלכלנית. בארץ ישראל מצאתי עבודה בבית אבות ולא במקצוע שלי וגיליתי שאני ממש אוהבת את המקצוע הזה. חברות התחילו ללחוץ עליי שאלך ללמוד אחיות ואני צחקתי. הבנות שלי כבר מתחילות עוד רגע ללמוד מקצוע…

הסבירו לי שכאן בארץ ישראל לומדים עד גיל שמונים. כתבתי לרבי באגרות קודש וקיבלתי תשובה: "בקרוב תוכנית לימודים תצא לאור". זה נשמע היה קשור לשאלה שלי, אבל עדיין לא ידעתי מהיכן אשיג כסף ללימודים.

התקשרתי לחברה שגיסתה הייתה מנהלת בית הספר לאחיות ׳לניאדו׳. היא התפעלה מהתשובה שקיבלתי. מתברר שבדיוק החליטו לסגור את בית הספר כי לא היה תקציב להחזיק אותו.

בלילה בו קיבלתי את התשובה הגיע ד"ר רוטשילד מ'מעייני הישועה' והודיע שהוא לוקח על עצמו את התקציב כי הוא זקוק לאחיות חרדיות. כך הפכה התשובה שקיבלתי לתשובה שהשפיעה על כל בית הספר ואני התחלתי ללמוד.

איך עבודה בסיעוד משתלבת עם בית, ילדים?

מוריה: בשנתיים בהן עבדתי בבית הרפואה במשרה חלקית, הילדים היו תינוקות רכים והשתדלתי לעבוד בעיקר בסופי שבוע (לא בשבתות – היה זה בית רפואה לא דתי), כשבעלי בבית או בשעות שהיה באפשרותו לשמור על הילדים. בנוסף, שלחתי למטפלת באופן לא קבוע. כשהתחלתי לעבוד במרפאה ביקשתי להתחיל בשעה שמונה ולסיים בשעה אחת כך שתמיד יכולתי לקחת את הילדים למטפלת, לגנים ולהסעות ולהחזירם הביתה בצהריים.

פעם בשבוע עבדתי אחר–הצוהריים ואז בעלי שמר עליהם או אחיותיי הצעירות והצדיקות שהגיעו מחוץ לעיר.

כשהילדים היו קטנים השתדלתי לעבוד במשרה חלקית ולעתים רוב המשכורת היתה תשלום למטפלת. ובכל זאת השילוב בין עבודה חלקית וגידול קטנטנים, היה טוב בעבורי. כשהתחלתי לעבוד משמרות במוקד הטלפוני והילדים עדיין היו קטנים, עבדתי בזמנים בהם בעלי היה בבית ושמר או נעזרתי באחיותיי המקסימות.

בכל הזמנים אני מקפידה על נוכחותי בבית בזמן יציאת הילדים וחזרתם.

שמחה לאה: אני טיפוס זורם. לא נותנת לעצמי להיכנע לכללים של: "עכשיו זה לא מתאים לי לצאת ללמוד, אולי כשיגדלו" יש נשים שהכללים האלו לא מתאימים להן. אני רואה נשים שנתקעות ביכולת הזו לשלב דברים בחיים. אפשר לקפוץ למים, להניח לזה, לתת לקדוש ברוך לנהל את העולם ולרצות באמת להתקדם.

היום אני אחות במשמרות ובסטאז׳ במיילדות. לא תמיד נוח לי לצאת למשמרת ערב ולהשאיר בבית חמישה ילדים ערים. גם למורות לא תמיד נוח לקום בבוקר גשום ולחנך שלושים ילדים. בכל דבר יש חסרונות ויתרונות. בסופו של דבר נוח לי שהימים שלי שונים. לפעמים יוצאת ערב, לפעמים בוקר. לפעמים עובדת לילה ומשלימה שעות כשהילדים יוצאים ללימודים. לא תמיד הכל מסתדר והרבה פעמים אני נאלצת לוותר, כמו כל אחד.

הכי חשוב למצוא את השליחות שלנו בחיים, את מה שאנחנו אוהבות לעשות. אם אני מרגישה שאני עושה את השליחות שלי, בסופו של דבר, אני רגועה, נמצאת כולי עם הילדים, והסיפוק שלי משפיע על כולם אווירה טובה ונעימה יותר.

רוחמה: אצלי זה מסתדר מאוד כי אני עובדת במשמרות והבנות שלי כבר נשואות. יש לי תשעה נכדים, ב"ה. זה מסתדר מצוין כי אני משמשת כיו"ר של הארגון ״אפיריון״, ארגון התנדבותי להפצת טהרת המשפחה, וככה אני יכולה להתארגן לפי ההרצאות או הכנסים שאני משתתפת בהם. את המשמרות בעבודה אני מנהלת לפי הצרכים של הארגון, ולא ההיפך.

האחות החב״דניקית

איך את רואה את הייחודיות שלך כאחות חב"די'ת דווקא?

מוריה: כאחות חב"די'ת אני עורכת תיאום ציפיות כשאני מגיעה למקום עבודה חדש או כשמגיע איש צוות חדש – אני מציגה את עצמי כאחות חב״דניקית וחרדית מאוד ומבקשת לא להושיט לי יד, ומבהירה שאני במקום העבודה כאחת מהצוות אבל בדיסטנס ובלי כינויי חיבה וכדומה. אני לא מצטרפת ל׳וואטסאפ׳ של צוות העבודה מרצון לשמור על דיסטנס. ניתן להשיג אותי במרחק שיחת טלפון. אם יש חשש ליחוד אני מתארגנת למנוע מראש בעיות ובמשמרות לילה מבקשת לעבוד ללא נוכחות גברים במשמרת.

במרפאה, הדרכתי את כל הצוות, שכאשר מטופל מסרב לטיפול בגלל הלכה – שיפנו אותו אליי ובעז"ה אמצא פתרון. כך זה לפני צום – הרופא מורה למטופל שלא לצום והמטופל מסרב לקבל את הגזירה… הסברתי לרופאים שבשביל המטופל הם אוטוריטה רפואית אך אינם מחליפים את הרב. והרב בהחלט ישמח לעזור ולהתחשב בדברי הרופא. אם המטופל מגיע אליי אני מפנה אותו לרב המתאים.

קרוב לפסח מזכירה לרופאים ולרוקחים אילו אנטיביוטיקות ילדים הוכרזו ככשרות לפסח ומבקשת להשתדל לתת אותן. אם יש מטופל המסרב ליטול תרופות בפסח מחשש חמץ מפנים אליי ואני מפנה לייעוץ משותף של רב ורופא בטלפון.

כך זה כשמטופל מסרב להזריק בשבת ולעיתים ניתן לתזמן הזרקה יומית סביב זמן כניסת השבת וכך יוכל להזריק לפני כניסת השבת ומיד לאחר יציאתה ולשמור על הרצף הטיפולי.

יש מטופלת כבידת ראייה שמגיעה פעם בתקופה שאכוון לה את הטיימר של שעון שבת. היא נבוכה לפנות לאנשים אחרים בשביל כך ואני אחות שמכירה את מגבלותיה.

כאחות שגרה קרוב למרפאה, מטופלים רבים מזהים את בעלי החב״דניק שמוסר שיעורי תורה בבתי הכנסת השונים ומביעים את הנאתם משיעוריו.

העבודה והמגורים בצמידות מחייבת שמירת סודיות המטופלים (שהינה חובה דתית, אנושית, מוסרית ומקצועית) עד הקצה. פעמים רבות אני שותפה לסוד רפואי או אחר, פעמים רבות נשים בתחילת הריון משתפות רק אותי בשמחה, בהתרגשות, בצורך לדעת יותר. לעיתים אני זו שנותנת להן את החיבוק המתרגש אפילו לפני שאמא שלהן תדע…

בהזדמנויות מסוימות אני מצליחה לעשות ׳מבצעים׳ למטופלים ולצוות תוך כדי עבודה (לא על חשבון זמן העבודה) להפנות לכתיבה לרבי, להתקשרות לרבי, לרכישת ׳אות בספר התורה׳, לשמירת הטהרה, למניעת הפלות, לבדיקת תפילין ומזוזות, תקיעת שופר, נטילת ד' מינים וכדומה. אני גם משתדלת לנחם אבלים לאחר פטירת מטופל מהמרפאה.

כשאת אחות חבדי"ת זה מורגש, לעיתים במוקד הטלפוני מטופלים שואלים: "נכון שאת דתיה?" – מכאן שבעצם הנוכחות שלי אני חב״דניקית ומרגישים זאת אפילו דרך הטלפון.

פעמים רבות אני מקבלת שיחות טלפון או תמונות (של מרשמי תרופות, תוצאות בדיקות דם, פציעות וחבלות ח"ו) משלוחי הרבי מה״מ ברחבי העולם להתייעצות דחופה. לעיתים אני נעזרת ברופאים וברוקחים מהמרפאה להשוות בין תרופות בארץ ישראל ובחו"ל וכדומה.

שמחה לאה: להיות חב"די'ת זה תמיד להיות נקודת אור בכל מקום שאת. להיות אחות חבדי"ת זו מעלה אדירה. את מבינה מה זה יהודי ומה זו נפש יהודית. מה מעלתו של גוף יהודי ואיך שומרים עליו. אני מאוד משתדלת לשמור על אורח חיים בריא, יש לנו גוף ועלינו לשמור עליו. בחדר לידה אני מרגישה שותפה לרגע עם הקב"ה, זה מהלך אלוקי, מהלך מיוחד. מחזה אלוקי ממש.

פעם נכנסתי לחדר לידה ופגשתי זוג לא דתי, היא ביקשה מוזיקה מרגיעה ואני כמובן שמתי ניגוני חב"ד. הניגון הראשון היה ניגון הבעש"ט. הבעל אומר "הי! זה ניגון הבעש״ט!" הוא התחיל לנגן בהתרגשות. כך פעלו הניגונים עד ללידה, ב"ה. אחר כך היא כתבה לי שהיתה לה חוויה מדהימה, הרגישה את ה' נמצא לידה כל הזמן.

רוחמה: יש לי מה לעשות תמיד מבחינת הפעילות של ארגון ׳אפיריון׳. עם כל המשפחות שמגיעות לביקור אני תמיד מוצאת עם מי לדבר על טהרה. כמה פעמים עשיתי ערבים מיוחדים לאחיות: לאלו שעדיין לא דתיות, על המצווה עצמה. לאחיות דתיות, גייסתי אותן לשליחות כשרואים אישה מוטרדת, חלשה, היא תמיד מחפשת סגולה. דברו איתה על טהרת המשפחה!

עבודה רב תחומית

האם העבודה שלך כאחות משפיעה על עוד תחומים בחייך?

מוריה: עבודתי כאחות נוכחת כל הזמן בחיי. בכל מקום אני מגישת עזרה ראשונה בפוטנציאל. אנשים רבים מתייעצים איתי בטלפון מחוץ לשעות העבודה. לעיתים אנשים מגיעים לביתנו, בעיקר בשבתות, (או שעה לפני כניסת שבת…), להתייעץ לגבי פציעות וכדומה. לעיתים הרבנים המקומיים מפנים אליי בשבת. יש בביתי ציוד עזרה ראשונה וביכולתי לאבחן אם צריך תפירה או פנייה למיון.

כאחות יש לי הזכות המיוחדת של "רפוא ירפא", הטבת מצב בריאות שזה גם "השבת אבידה" וגם "אהבת ישראל". יש הרבה סיפוק ושמחה בעיקר כשהתוצאות הן בטוב הנראה והנגלה. ממש אור לחיים. ולצד זה יש הרבה סודות והרבה כאבים שאני נחשפת אליהם ואינני יכולה לשתף בהם איש. אדם בריא מן השורה לא מדמיין מצבים רפואיים והתמודדויות שקיימים וטוב שכך… ואם אני בכל זאת זקוקה לאיוורור רגשות, אני משתפת (באופן דיסקרטי וחלקי שלא חושף פרטי מטופלים) חברה טובה ביותר שהיא אחות דתיה שלומדת חסידות. מרגישה שרק מישהי מהמקצוע ושיש לה את ההשקפה המתאימה יכולה להבין, להכיל ולתת מבט אופטימי.

שמחה לאה: כמובן שהעבודה מגיעה גם לשכונה. אני חובשת בקהילה ומגיעים אליי הביתה המון. בעיקר ילדים שפותחים את הראש, האף, הסנטר וכו׳, ואני חובשת או מדביקה להם. נשים שמתמודדות עם אתגרי פוריות ואני עוזרת בזריקות וליווי. כל הקהילה יודעת שיש אחות בשכונה ובאים אליי בכיף.

אני חושבת שזה דבר חשוב ונצרך. הקהילה גדולה ומבורכת בילדים, ואחות מהציבור שלנו נותנת ביטחון. רק במוצאי יום כיפור טיפלתי בכמה ילדים שנפצעו. הכל סגור, מה לעשות?

רוחמה: כשאני מתחילה לדבר על עניינים של ׳מבצעים׳ ואנשים יודעים שאני אחות, הם מתייחסים לכל מה שאני אומרת מאוד ברצינות. אפילו שאין באמת קשר בין התואר שלי לנושאים עליהם אני מדברת. אנשים מרגישים שאם למדתי ואני מכירה את הגוף, כנראה אני יודעת על מה אני מדברת. אז למה לא? אם התואר עוזר ׳למבצעים׳?

סיפור מרגש

מוריה: בבוקר בהיר הגעתי לעבודה בשעה שמונה. תוך כדי העלאת המחשב, אני שומעת מהחדר השני מטופלת פונה אל האחות שלוקחת לה דגימת דם ושואלת: "הבצקות שיש לי הן לגיטימיות לשבוע 36, נכון?" תיכף ומיד נכנסתי לחדר ההוא ובקשתי מהמטופלת להיכנס אליי לכמה בדיקות (בעוד האחות שלוקחת דמים ממשיכה לקבל אנשים מוזמנים לבדיקות דם בקצב ובסדר).

הבצקות של המטופלת היו חריגות מאוד, בנוסף מדדתי לחץ דם שהיה 160/95 (ובהריון זה ערך חריג ביותר) בדיקת שתן מיידית הוסיפה נתונים. בקיצור: חשד גבוה ביותר לרעלת הריון (זהו מצב חירום רפואי העלול לסכן חיי יולדת וחיי ילוד).

הסברתי למטופלת את המצב. השגתי לה הפנייה מיידית למיון וביקשתי שתפנה מייד למיון מבלי לעבור דרך הבית. נתתי לה חיבוק וברכתי אותה. המטופלת הגיעה למיון וכפי ששיערתי סבלה מרעלת. תיכף ומיד הוכנסה לזירוז שנמשך 30 שעות ובסופו נולדה הנסיכה, ב"ה. היולדת אושפזה במשך שבועיים אחר הלידה. היתה לי הזכות לזהות את המצב רגע לפני האחרון ולחסוך לה קיסרי חירום ולהציל כפשוטו את חייה וחיי התינוקת.

שמחה לאה: עבדתי במשמרת ערב ב׳טרם׳. הייתי צריכה בדיוק לצאת, אחת בלילה. הגיעה אישה דתית והאח הערבי הציע שאני אעשה לה אק"ג כי בטח לא נעים לה ותעדיף שאישה תטפל בה. נכנסתי אליה לחדר וגיליתי ששני ערבים יושבים לידה. שאלתי: "מי אתם?"

אחד עונה לי: "אני בעלה".

התעקשתי שהם יצאו מהחדר די בתקיפות למרות שהחוק מאפשר לו להישאר. ניסיתי לדובב אותה אבל היא לא שיתפה פעולה. אפילו הרופא הערבי שעבד במשמרת נכנס אליה והתחיל לשאול אם היא בסדר, אם מישהו פוגע בה, אם היא מאוימת. היא הייתה נראית מוזנחת, סהרורית ומבולבלת ולא ענתה. בסוף שיחררנו אותה. היא בוגרת ואין לנו אפשרות להכריח אותה לכלום. העברתי את השם שלה לרווחה. יומיים אחר כך היא הגיעה וחיפשה אותי. קצת לדבר. סיפרה שיש לה ילדים והיא מפחדת שיקחו לה אותם.

במשך תקופה הייתה קופצת אליי מדי פעם, לבד. יודעת שאני שם בשבילה. בשלב כלשהו שיתפה אותי שהם נפרדו והיא חזרה לבית הוריה. ברוך ה'.

רוחמה: במחלקה שלנו ישנה אחות שעובדת איתי כבר חמש עשרה שנה. הרבה פעמים רציתי לדבר איתה על טהרה ולא היה לי אומץ. שנה אחת נסעתי להאדיטש, לאדמו"ר הזקן, ובאחד הלילות שהייתי שם, אני חולמת שאני יושבת איתה ולומדת איתה את כל ההלכות.

התעוררתי והבנתי שזו הוראה שעליי להתגבר ולדבר איתה.

חזרתי למחלקה. אני עוברת בפרוזדור, היא מגיעה מולי. השטח ריק ושתינו לא ממהרות. זמן אידיאלי לפנות אליה, ועדיין לא היה לי אומץ. אמרתי: "אני צריכה לדבר איתך על משהו" היא חייכה, הסכימה מיד. התחלתי בסיפור. סיפרתי את הסיפור המוכר על הרב שהגיע לביתו של מנהל בנק. ישב כמה דקות וקם ללכת. כששאל אותו הרב למה בא, ענה לו שהגיע לקיים את המצווה: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע".

מנהל הבנק היה מופתע. "מה הדבר שאני לא אשמע?" הרב לא הסכים לומר כי אז תתבטל לו המצווה. אחרי הפצרות רבות הסכים לספר שיש בקהילה אלמנה שלא עומדת בתשלומי המשכנתא שלה והבנק עומד לעקל את ביתה.

"אבל הרב!" נזעק המנהל. "אם מוותרים לה על החוב מישהו יצטרך לשלם את זה!" הרב התאכזב. "למה הכרחת אותי לספר? ידעתי שלא תשמע ועכשיו התבטלה לי המצווה!" כל הלילה המנהל לא נרדם עד שלמחרת כיסה את חובה של האלמנה מכספו שלו.

האישה חייכה. "מה את לא מסוגלת לומר לי?" הבינה מיד מה ניסיתי לרמוז. צחקתי. הבטחתי לה עוד סיפור. סיפרתי לה על החלום שחלמתי בהאדיטש. היא הופתעה. אמרה שבעלה צריך לעבור צינתור ושני הילדים שלה עוד לא מצאו את זיווגם. אם אני מבטיחה לה…

הסברתי לה שאני לא יכולה להבטיח, אבל אני בטוחה שהמצווה שלה תהיה כלי נהדר לברכה. היא קיבלה על עצמה, למדה איתי את ההלכות וקיימה את המצווה. בעלה, ברוך ה', עבר את הצינתור בהצלחה רבה ואחד הבנים התחתן. ואני למדתי שאפשר לדבר עם כל אחת!

באדיבות מגזין עטרת חיה