חג הפסח נגמר, מותיר אחריו מין שובל של התחדשות ורעננות – רובנו סיידנו או חידשנו משהו בריהוט, קנינו אביזר כזה או אחר. ריח הפריחה משתלב בשרידים של ניקיון יסודי, והחלטות מעשיות בתחומי הניקיון או התזונה עוד מלוות אותנו למשך זמן מה… אבל כדרכו של עולם, אט–אט פג הקסם והחידוש ומפנה את מקומו לימים של שגרה אפורה ורגילה.

רק הקטנצ'יק, זה שסוף–סוף למד לשיר "מה נשתנה", עדיין מתקשה לקלוט שהתשובה לשאלה 'איזה חג מתקרב אלינו' שוב עברה שינוי. לא פורים, גם לא פסח, עכשיו עונים: ל"ג בעומר. אחרי כל הכוסיות של מיץ הענבים ששתה במהלך ה'מגיד', הוא באמת לא ידע בין ארור המן לארור פרעה, ועכשיו פתאום אלה – 'הרומאים הרשעים' שרצו לתפוס את רבי שמעון… תודו שזה קצת מבלבל.

איכשהו, דווקא הקטנים המבולבלים עוזרים גם לנו לעשות קצת סדר בראש. יש משהו בסיפור שמספרים לילדים, שמבהיר ומחדד את הדברים גם למבוגרים. הצורך לספר, להסביר ולענות לשאלות תמימות של למה וכמה, מחייב אותנו להיות ברורים גם לעצמנו.

"והגדת לבנך" – זה לא רק בשביל הילדים, כי כשאנו מספרים להם על בני ישראל שיצאו ממצרים, מול ההתפעלות בעיניים הקטנות, גם לנו פתאום נרגש מין 'וואו' כזה: יותר ממיליון אנשים, עבדים, יצאו מארץ שאיש לא העז לצאת ממנה! ואלו ניסים קרו להם!  וכשמסבירים איך ספרו את הימים וחיכו למתן תורה, גם לנו יש סיכוי להרגיש פתאום מין ציפייה אמיתית.

כל מורה תוכל לספר שכשהיא מלמדת פירוש רש"י, ולא משנה כמה פעמים כבר קראה אותו בחת"ת, ההבנה שלה עצמה עוברת שדרוג. כשנדרשים להעביר מסר למישהו אחר, גם אנחנו מפנימים אותו יותר טוב.

•

ערב שגרתי, ואני מתכוננת למסור שיעור לנשים על פסח שני. מעיינת במהירות בשיחות, מצרפת רעיונות מוכרים וחושבת לדקלם שוב ש'לעולם לא אבוד', ושההתעקשות של יהודים לקיים מצוה הוסיפה מצוה לתרי"ב[ג], ושההתעקשות והבקשה שלנו על הגאולה יכולה לפעול…

כמה פעמים כבר קראתי את השיחות, ולא קשה להעביר שיעור בנושאים האלה. אבל איכשהו, מול קבוצת נשים קשובה ומתעניינת, קורה משהו לדברים שתכננתי לומר…

אחת מספרת על מקרה לא נעים, של מריבה בין שכנות שהפכה לסכסוך מתמשך. איך אפשר לומר שאין מצב אבוד? היא שואלת בכאב, השכנות האלה כבר לא מדברות ביניהן המון זמן, וזה משפיע על כל השכנות בבניין…

אני לא מספיקה לחשוב על תשובה, כי מישהי אחרת מקדימה אותי ומתארת כיצד הצליחה היא לפשר בין שתי חברות שלה שהסתכסכו ביניהן. לא, היא לא שמעה קודם שהשיטה שהשתמשה בה היא של אהרן הכהן… אבל האישה הראשונה שומעת ומשתכנעת שיש תקוה.

מישהי אחרת מספרת על 'מצב אבוד' של ילד מתקשה מאוד בלימודים, ואחרת מייעצת לה לפנות לאבחון מסוים וטיפול, שממש הציל לדבריה, את הבת שלה.

אני מוצאת את עצמי מקשיבה בהתפעלות, איך משפט שאצלי נשאר כסיסמה ותו לא, הופך כאן לנושא אמיתי לדיון, עם מסרים ורעיונות מעשיים.

השיעור נמשך, ואני מסבירה כמה חשוב לחכות למשיח ולבקש על בואו. מישהי שואלת: "איך את אומרת שמשיח צריך להגיע עכשיו? את יודעת איזה מצב נורא יש עכשיו בעולם? זה ממש לא נראה שמשיח עומד להגיע"…

בלי הרבה לחשוב אני מדקלמת, שדווקא לפני שהשמש זורחת יש חושך כפול ומכופל, ושהגאולה נמשלה ללידה, וצירי הלידה החזקים מבשרים שהנה הלידה מתקרבת… ושוב, מה שאצלי נשלף כרעיון שחוק שקראתי ושמעתי פעמים רבות, מתקבל כאן כחידוש מעניין. ויש להן הערות ותגובות ושאלות…

תארנה לעצמכן, שבתשע"ד יש עדיין אנשים שלא שמעו את המסר שלנו! וכשאנחנו מעבירים אותו אליהם, גם אצלנו מתחדש משהו בהבנה ובהפנמה.

כן, הרבי אומר להפיץ את בשורת הגאולה גם אם אנחנו עצמנו לא מספיק חזקים, למה הזולת צריך לסבול מכך שאצלך יש ספקות או אי בהירות?! אבל כשמסבירים לזולת מגלים עוד יותר, שזו הדרך הטובה ביותר לחזק את המסר גם אצלנו. ואם עדיין לא ניסינו… לעולם לא אבוד.