את רבקה הכרתי פעם באיזו השתלמות משותפת. מפה לשם, בשיחות שדיברנו בינינו היא הזכירה שהיא מקפידה לכתוב לרבי באופן קבוע ודווקא בשורות טובות.

רק בשורות טובות? אבל יש כל כך הרבה דברים קשים ועצובים לכתוב עליהם, לשפוך את הלב, להתייעץ, לבקש ברכה? זה היה נשמע ממש מוזר. כמעט כמו לבוא לאמא ולספר לה רק דברים טובים. כמו לרקוד בקבר רחל במקום לבכות, כמו לבוא לרופא לספר לו שאנחנו מרגישות מעולה…

היא רק משכה כתף. ככה זה אצלה. היא לא אישה של מילים. וזה פועל ישועות, לטענתה.

היא סיפרה לי קצת על התמודדות רצינית שהייתה לה עם אחד המתבגרים, המון מכתבים מלאי דמעות מילאו את כרכי ה׳אגרות קודש׳ עד שהחליטה לעבור לעולם של טוב, כתבה רק דברים טובים. לפעמים מגוחכים ממש:

ארי זכר לעשן בחוץ ולא בתוך הבית כמו שביקשתי. ארי הצטרף לקידוש. ארי נשאר לישון פעמיים השבוע בבית ולא הסתובב עד לפנות בוקר.

מהר מאוד היא שמה לב שהבשורות הטובות הופכות להיות משמעותיות יותר. ארי החליט למצוא לעצמו מקום מסודר ללמוד. ארי הסכים לשתף פעולה עם העובדת הסוציאלית. כמה שהיא יותר חיפשה את האור, ככה הוא האיר יותר.

כשביקשתי לכתוב את סיפורה, היא לא הבינה למה. שלחה אותי לגברת חנה בקרמן, מי שנתנה לה את הרעיון.

זה השלב בו הכתבה הפכה להתוועדות…

קביעות בנפש

חנה בקרמן: בגיל עשרים ושש קיבלתי שליחות ניהולית. השליחות קראה לי, השטח זעק, ודחפו אותי להציע מועמדות. כתבתי לרבי, קיבלתי ברכה מפורשת על השליחות הניהולית ונבחרתי לנהל בית ספר. יחד עם השליחות הניהולית התחלתי לכתוב לרבי דו״ח שבועי.

תמיד ידעתי, החזקתי בראש שאני צריכה לכתוב דו״ח. נתתי לעצמי מסגרת של זמן ומקום. זמן קבוע במהלך השבוע, והגדרה כמה לכתוב. כי הרי תמיד יש מה לכתוב על השבוע האחרון. הייתי מגדירה את זה עמוד משני הצדדים, מה שנכנס נכנס. המטרה היתה שאני באמת אעמוד בזה. כי אם אני אתיימר לכתוב הכל אני לא אצליח. יש כל כך הרבה על מה לכתוב. הדו״ח השבועי הכיל דברים שקרו בבית הספר, איפה אנחנו צריכים ישועה, מה עדיין לא מסתדר.

מהר מאוד הבנתי כמה ההקפדה על כתיבה לרבי באופן קבוע חשובה. אם הייתי מפספסת, היה מגיע הערב והייתי מאוד עייפה והולכת לישון, אם לא כתבתי לרבי דו״ח, משהו היה קורה בלילה הזה או בבוקר למחרת. ממש ראינו את זה בעלי ואני בעיניים. ילד מתעורר, זה לא מרגיש טוב, ההוא בוכה. זו הייתה תקופה של גידול ילדים, בית מלא קטנים ברוך ה'. כל פעם היה קורה משהו אחר. לקח לנו זמן להבין, אבל התחלנו לראות קשר ממש, בעלי ואני.

גם לו יש קביעות בכתיבה לרבי. אם מישהו מאיתנו לא כתב לרבי באותו שבוע, התעוררה בעיה. צריך להבין, זה לא שהבעיה הגיעה בגלל שלא כתבנו, להיפך, הכתיבה מנעה בעיות! הרי תמיד ישנן התמודדויות בבית עם ילדים, בשבוע בו כתבנו הן נמנעו מאיתנו, ב"ה.

זה היה שלב ראשון בתהליך אותו עברתי. הוא נמשך כמה שנים.

הטוב הנסתר

ואז הגיע אירוע משמעותי בחיינו. זה היה לפני שתים עשרה שנים, הייתי לקראת לידה. עשיתי בדיקות שגרתיות בגלל שעברתי את התאריך. וגילו אז משהו לא תקין בראש של העובר והחליטו לשלוח אותי לבדיקות יותר מעמיקות. בסיומן הודיעו לנו שיש לנו ילד עם פיגור שכלי והתפתחותי. אני חוזרת עם המידע הזה הביתה, בוכה. ובעלי אומר: ״דבר ראשון נבשר על זה לרבי״.

הכנסתי את כל הניירת הרפואית לאגרות קודש והרבי כותב (תוכן) שהוא מצטער שלא כותבים מספיק בשורות טובות, כי בשורות טובות בטוב הנגלה פועל בעניינים של הטוב הנסתר. כלומר: מונע את הצורך לכתוב לרבי ברגש על בעיה שיש לך.

מיד קודם כל, ישבתי בדמעות לכתוב את כל הבשורות הטובות, את כל האור שיש בחיים שלי למרות הבשורה הקשה. כתבתי בדמעות, עם אבן ענקית בלב.

סיום הסיפור מרגש! ב"ה, נולדה לנו ילדה בריאה יומיים אחר כך.

מאז התחלתי לעבור יחד עם בעלי תהליך של המיקוד על הבשורות הטובות. התחלנו לראות יותר ויותר הבנה והפנמה של המילים של הרבי "המחכה לבשורות טובות" או מקום בו הרבי אומר שלא רוצה ׳חסידים של צרות׳, הרבי רוצה שחסידים יכתבו לרבי דברים טובים שיש להם בחיים. יש מכתב בו הרבי כותב שכאשר אדם מראה פנים שוחקות (ש' שמאלית) למטה, מראים לו פנים שוחקות לו מלמעלה. כשאדם מאיר למטה, מאירים לו פנים מלמעלה.

גם לפני כן ראינו שכשכותבים לרבי בשורות טובות זה מביא עוד, אבל באותה תקופה הבנו את הכוח של כתיבת טוב, ראינו את זה במוחש, זה היה הצעד המשמעותי.

עליית מדרגה בכתיבה שלי מאז – החלטתי שאני עוברת לכתוב רק בשורות טובות, בקשות תמיד יש, דברים שלא בסדר תמיד יש, אני מתמקדת באור.

חשוב לי לציין שהכל קורה יחד עם בעלי כי המון הארות והמון תובנות זה ממנו, במיוחד העניין של להתמקד באור ולראות בעיניים איך ילדים שכותבים עליהם בשורה טובה לרבי, הדבר גורר כתיבת בשורות טובות נוספות. כותבים בשורות טובות וזה מביא עוד בשורות טובות, זה פשוט מכניס אור לחיים שלנו.

לא אוהבת בעיות

אני טיפוס של קביעות, כבר סיפרתי. המסגרת עוזרת לי להוריד את זה למעשה, שזה יהיה מעשי בשבילי ולא יישאר בתיאוריה.

מה הייתה המסגרת החדשה? עמוד ראשון במכתב זה על השליחות, על כל הדברים הטובים שהיו השבוע בשליחות. ובעמוד השני אני כותבת בשורות טובות על הילדים ופשוט מפרטת ילד ילד, על כל אחד משהו אחד טוב שהיה השבוע. זה יכול להיות משהו קטן, משהו שהסתדר, משהו שהתקדם, משהו טוב שהוא עשה, איזו נחת שהוא הביא. אבל משהו אחד טוב שקרה בשבוע האחרון.

הכתיבה החיובית הזו, ברוך ה', מחזיקה מעמד מאז ועד היום – שתים עשרה שנה. גם הקביעות של היום בשבוע לא משתנה כי מבחינתי בנפש אין מצב ללכת לישון בלי לכתוב לרבי. כי הרי אני לא רוצה בעיות, אני לא רוצה לקום מחר בבוקר ולהתחיל להתמודד ולפתור בעיות, אני לא אוהבת. אז פשוט שווה לי למנוע אותן מראש. שווה לי להשקיע בכתיבה ולא להגיע לבעיות.

יש לי אפילו דוגמה:

יום אחד פספסתי. הבת שלי היתה שלושה ימים לפני החתונה. יום ראשון הוא יום הקביעות שלי, ביום רביעי היתה החתונה. שלושה ימים קודם היה ערב מאוד מאוד לחוץ והיו כל מיני אתגרים, ופספסתי, לא כתבתי. בשתיים בלילה, הכלה חשבה שנתקעה לה עדשה בתוך העין. היא הרכיבה עדשות מגע באותו יום כדי שבחתונה זו לא תהיה הפעם הראשונה בה היא משתמשת בהן.

משום מה היא היתה בטוחה שלא הצליחה להוציא את העדשה מהעין. באתי, ניסיתי גם אני לעזור, בלית ברירה נאלצנו ללכת למיון. התעכבנו שם שעתיים והתברר שלא היה כלום, רק דלקת שהתפתחה בעין מכל הניסיונות שלנו להוציא עדשה שלא נתקעה. ברוך ה' שעד החתונה זה עבר, אבל בילינו במיון שעתיים סתם.

מתנה אמיתית

בשורות טובות הן פשוט מתנה שהרבי נותן לנו, זה הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא באמצעות ׳ממוצע המחבר׳. כשאנחנו כותבים לרבי בשורות טובות אנחנו אומרים לה' תודה בפועל, בגלוי, בצורה מוחשית, בצורה מעשית, אנחנו מורידים את זה לכתב, אנחנו מורידים את זה לעולם הגשמי, אנחנו אומרים לה' תודה.

כמה יש לנו להודות לה' ואנחנו יכולים במירוץ החיים בלי לשים לב לשכוח, ואז במקום להתעסק באור אנחנו מתעסקים בחושך. כמו דף שכולו לבן ויש בו נקודה שחורה, לפעמים ההתמקדות שלנו היא דווקא בנקודה השחורה ומפסידים את ההנאה מכל הלבן שמסביב.

הכתיבה לרבי על בשורות טובות עוזרת לנו למקד את המחשבה, עוזרת לנו למקד את החיים שלנו, עוזרת לנו לחיות את החיים שלנו בצורה מוארת.

זה משתלם, כי כל שבוע יש הארות מהרבי. כל שבוע זוכים לקשר עם הרבי. יש לך נושא שעומד על הפרק ואת בכלל לא חשבת עליו, בכלל לא כתבת על זה לרבי אבל הרבי מכוון אותך גם אם בכלל לא הזכרת אותו.

אנחנו קנינו בית רק עם ההכוונות האלה של הרבי. בלי לחשוב על הרעיון קודם, לא היינו בכלל בכיוון. מבחינתי, הייתי נשארת בבית של 87 מ"ר כל החיים. אבל אני כתבתי בשורות טובות והרבי לחץ שוב ושוב שנקנה בית גדול יותר. וזה מה שקרה…

הרבי מוביל אותך יד ביד בזכות זה שאת בקשר איתו. אם את בקשר קבוע, הרבי גם מחזיר לך. הרי הקשר הוא דו כיווני. את מבשרת בשורות טובות, אומרת לה' תודה באמצעות הרבי, והרבי מוריד לך שפע מלמעלה ואת רק צריכה לקבל אותו.

תקבלי המון הכוונות מהרבי בחיים בפועל, איך לחיות חיים טובים יותר, איכותיים יותר. לפעמים את בנפילה אז את מקבלת אור מהרבי, מקבלת זריקת מרץ מהרבי, מקבלת את העידוד שאת צריכה, מקבלת הכל.

הרבי זה הכל.

כתיבה קבועה של בשורות טובות נותנת לך לחיות את החיים בקשר צמוד לרבי, וזו פשוט איכות חיים. זה מה שיש לי להגיד למי שמתלבטת.

באדיבות מגזין עטרת חיה