שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-14 למלחמת הקיום של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.

השבוע ארצה לגעת בנושא רגיש וכאוב והוא חסרונם של יקירנו אלו שנלקחו מאתנו במתקפה על היישובים בשבת ושמחת תורה ועל חיילנו היקרים והאהובים שאבדנו וכבר לא נזכה להתראות עמם לעת עתה..

איך מתמודדים עם שכול ואבדן כה קשה ומורכב של יקירנו ואהובנו שנלקחו מאתנו בדמי ימיהם בנסיבות כה טראגיות והותירו בור עצום הפעור בנפשנו?

איך והאם אפשרי בכלל להתגבר על שבר כה גדול ואבדן עצום שכזה?

בכדי לנסות ולהשיב על שאלות שכנראה יהדהדו בחלל נפשנו עוד זמן רב חיינו ננסה לחבור לנושא כפי שעולה ומשתקף מפרשת השבוע, מזווית יהודית תורנית-חסידית ומההיבט הטיפולי הפסיכותרפי.

מסירות נפש בכח (בפוטנציאל) או בפועל ממש! וכיצד היה אפשר להימנע מגלות מצרים?

השבוע נקרא בפרשת וארא

התורה פותחת את הפרשה בסוג של מונולוג אלוקי אותו מעביר ה' יתברך אל משה רבינו. ה' יתברך משתף את משה רבינו בתחושות הלא פשוטות שהוא חש כלפי אמירתו של משה בסוף פרשת שמות: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי"?

ה' יתברך מתחיל לספר למשה על הקשר העמוק ומיוחד של שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב עם ה' יתברך ואיך זה בא לידי ביטוי בנאמנות שלהם אליו בעיקר בכך שלא הרהרו אחרי מידותיו של ה' יתברך וקבלו את פעולותיו בעולם בביטול מוחלט מבלי להרהר אחריו וכעת הוא מתגעגע אליהם ומצר על מותם.

וכפי שמתארת זאת התורה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם."

רש"י מצטט את המדרש על הפסוק:

וְרַבּוֹתֵינוּ דְרָשׁוּהוּ לְעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה, שֶׁאָמַר מֹשֶׁה "לָמָה הֲרֵעֹתָה". אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 'חֲבַל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין' – (חבל על מי שאבד מן על העולם ולא נמצא אתנו עוד) יֵשׁ לִי לְהִתְאוֹנֵן עַל מִיתַת הָאָבוֹת! הַרְבֵּה פְעָמִים נִגְלֵיתִי אֲלֵיהֶם בְּ"אֵל שַׁדַּי", וְלֹא אָמְרוּ לִי מַה שְּׁמֶךָ. וְאַתָּה אָמַרְתָּ "מַה שְּׁמוֹ מָה אוֹמַר אֲלֵיהֶם.".. וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתַי וְאַתָּה אָמַרְתָּ "לָמָה הֲרֵעֹתָה" (מדרש רבה ו' ,ב').

הרבי מליובאוויטש בוחר להתייחס לעניין זה מזווית שונה וייחודית:

לכאורה אינו מובן מה הייתה שאלת משה "למה הרעותה" – הרי בוודאי ידע משה שבברית בין הבתרים אמר ה' יתברך לאברהם "כי גר יהיה זרעך.. ועבדום וענו אותם.. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" כלומר: שיש צורך בשעבוד מצרים בתור הכנה לכך שעל ידי השעבוד יתאפשר הגילוי של מתן-תורה  בעולם, וא"כ מה פשר השאלה "למה הרעותה"?!

הביאור בזה: שאלת משה לא הייתה על עצם ענין הגלות אלא "למה הרעותה"?

 כי מצד ההבטחה בברית בין הבתרים הייתה יכולה להיות גלות מצרים כמו שהיה בימי האבות באופן ש"גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ובכך יצאו גם ידי חובת "ועבדום וענו אותם"..

 וזוהי השאלה "למה הרעותה": מדוע הוצרכה להיות גלות מצרים באופן של קושי ושעבוד במצרים?!

וזהו גם הדיוק בדבריו של משה כלפי ה' יתברך: "למה זה שלחתני"- שלחת אותי דווקא! אילו היו האבות בחיים טוען משה, הייתה גלות מצרים יכולה להתקיים באותו האופן בו הייתה בימי האבות, שהיו גרים "בארץ לא להם" אך ללא שעבוד וייסורים, ולא היה צורך בגלות כזו המלווה בצער וייסורים מרים וקשים מנשוא (המצב של "הרעותה"), כמו עתה, בזמנו של משה!

ובתור תשובה על השאלה "למה הרעותה" – אמר ה' יתברך למשה "חבל על דאבדין ולא משתכחין"

ה' יתברך מאיר את עיניו של משה להבדל המהותי ה-'בין דורי' ההבדל בין דורם של האבות לדורו של משה רבינו באופי העבודה ובאופי הקשר אל ה' יתברך.

המאפיין האישיותי העיקרי אצל שלשת האבות הייתה עבודת המידות (המרחב הרגשי בנפש האדם). אברהם כנגד מידת החסד, יצחק כנגד מידת הגבורה ויעקב כנגד מידת התפארת. עבודתם התקשרותם וחיבורם של שלשת האבות לה' יתברך התבטאה בעיקר דרך הפן המעשי קיום מצוות ומעשים טובים (כמובן שהם למדו גם תורה, רק שהביטוי העיקרי להתקשרות עם ה' יתברך אצלם היה דרך קיום מצוות ומעשים טובים).

לעומת זאת אצל משה רבינו האפיון האישיותי הבולט אצלו היה עבודת המוחין שהיא כנגד ספירת החכמה שבמח האדם בה ניחן (המרחב הקוגניטיבי במח האדם).עיקר עבודתו והתקשרותו של משה רבינו לה' יתברך הייתה מצד לימוד התורה דרך הפן השכלי החוקר, מבין ומתענג על השכלה והשגת האור האלוקי המושג בשכל האנושי (כמובן שגם אצל משה הייתה עבודת ה'  בקיום המצוות ובעשיית מעשים טובים, רק שהמאפיין העיקרי לחיבור והתקשרותו עם ה' יתברך בא לידי ביטוי באמצעות לימוד התורה).

מה שהשליך על האופי בו התבטאה 'המסירות-נפש' בדורם של האבות כלפי ה' יתברך. אופי המסירות נפש של האבות היה נטול תחושת הבנה והשגה, סיפוק או תענוג שכלי בקיום המצוות.

 האבות חיו את חייהם באופן כזה שכל מטרתם הייתה מכוונת מטרה להכשיר את העולם הגשמי והחומרי ולהכינו למשכן של ה' יתברך על ידי קיום מצוות ומעשים טובים (המבטאים את עבודת המידות בנפש האדם, הרגש הנפעל מקיום מצווה ספציפית מדויק ומכוון מטרה בקיום המצווה הספציפית הקשורה עם מידה ספציפית בנפש האדם המעוררת את הרגש כלפי ה' יתברך ומובילה לאהבת ה' וליראת ה') שיזככו את העולם ויאפשרו את משכן ה' יתברך בו.

הם לא חיפשו את התענוג השכלי שבהבנת המצוות והמעשים הטובים ואיך דרכן ניתן להגיע לשלמות  בעבודת ה' על ידי מסירות הנפש ל-ה' יתברך.

 לכן גם במסירות נפש הם לא ראו תכלית חייהם, להיפך את החיים צריך לקדש במסירות נפש טענו, כדי לחיות למען ה' יתברך ולא למות חלילה למענו! אם צריך בוודאי שנמסור את הנפש טענו האבות, אך האם החיים מושתתים על הצורך למסור את הנפש? ממש לא! זו משמעותה של מסירות נפש בכח (בפוטנציאל).

לעומת זאת דורו של משה רבנו התאפיין בעבודת שכלית- כנגד 'ספירת החכמה' שבמח בהבנה והשגה, המובילות לתענוג בקיום ושמירת המצוות ועשיית מעשים טובים בעולם הזה.

ספירת החכמה המאפיינת את משה רבינו, הובילה את עבודת משה להתקשרות עם ה' יתברך דרך לימוד התורה בשכל האדם אל מרחב קיום ושמירת מצוות ועשיית מעשים טובים.

מה שהוביל את תפיסתו של משה רבינו כלפי מסירות נפש המושתת על הבנה והשגה לכך, שבעצם מסירת הנפש ל-ה' יתברך ישנה מעלה עצומה ולכן יש לכל אדם לשאוף למסור נפשו ל-ה' יתברך בכל עת, מסירות נפש בפועל ממש!

הרבי מליובאוויטש מפנה את תשומת לבנו לכך שרבי עקיבא היה המשכו הישיר של משה רבינו באופי עבודתו את ה' יתברך המאפיינת את ספירת החכמה (רבי עקיבא דרש 'תילי-תילים' של הלכות מתורת משה רבינו ואמר שכל זה ניתן למשה בסיני) עבודתו הייתה מושתת על הכמיהה הנפשית מתוך הבנה שכלית מוחלטת שמסירות נפש הנה תכלית בחיי האדם את בוראו כפי שהתבטא 'מתי תבא לידי ואקיימנה', רבי עקיבא השתוקק למסור נפשו ל-ה' יתברך בכל עת! כפי שהתרחש אכן בפועל.

לכן אומר הרבי מליובאוויטש: מכיוון שאצל האבות כל עניין מסירות הנפש הוא לא עניין העומד בפני עצמו אלא רק כחלק מהכשרת העולם למשכן ודירה ל-ה' יתברך, בעצם הגלות והגירות 'בארץ לא להם' כבר הורגש והתבטא מאוד צער הגלות ולכך יצאו ידי חובה בעצם ההגליה מהארץ ונחשב להם כאילו התקיים בהם המשך הפסוק – 'ועבדום וענו אותם'.

לעומת זאת בדורו של משה רבינו שעניין המסירות נפש היה מושתת על אופי מסירות הנפש כפי שהיה אצל רבי עקיבא 'מתי תבא לידי ואקיימנה', לכן הוצרך להיות העניין של 'ועבדום וענו אותם' כפשוטו על ידי שעבוד מצרים!

(משיחות והתוועדות שבת פרשת וארא ה'תשכ"ד).

ביאור זה מוביל את ההבנה לכך שהצער וההצרה על מותם של האבות של ה' יתברך שהתנה זאת בפני משה רבינו בהביעו את געגועיו אליהם בביטוי 'חבל על דאבדין ולא משתכחין', לא היה חלילה אכזבה ממשה רבינו בייחס לאבות, אלא צערו של ה' יתברך היה מכך שאופי עבודתם של האבות במסירות נפש בכח (בפוטנציאל) ולא בפועל ממש, לא בא לידי ביטוי גם בדור של משה!               שכן אילו אופי עבודת האבות היה נמשך גם בדורו של משה רבינו היה נמנע כל הסבל והייסורים המרים והקשים של שעבוד וגלות מצרים כאמור!

חיפוש הפשר שבאבדן והענקת משמעות לשכול!

 הנצחת החיים שאחרי השכול והאבדן הנה על ידי המשכיות הקשר הנצחי הבלתי מותנה עם יקירנו העוברת דרך שלשה שלבים בחיינו כפי שנתבארה בהרחבה בספרות הטיפולית:

נרמול לחוויית האבדן והשכול:

השלב הראשון: כשמדברים על עיבוד האבל הן אצל מבוגרים ובפרט אצל ילדים, אנו נדרשים לחוויה מתקנת של נרמול. לצד ואל מול כל ההצפה הרחבה והעמוקה בכל רבדי וממדי האסון, נדרשת נורמליזציה לחוויה. בנקודת הזמן מדובר בדרך כלל על התקופה שבין אחר השבעה ועד שלושים יום מזמן האבדן.

נרמול החוויה מכניס את החוויה לקונטקסט אחר, הנרמול הנו בכל הרבדים של החוויה, הן ברובד הקוגניטיבי הן ברובד הנפשי רגשי והן בן ברובד הרוחני. הנרמול עוסק באמירה שנכון אני לא מבין את האירוע שכלית, אני מוצף ממנו רגשית, וקשה לי ברובד הרוחני, אבל זה נורמלי!

זה בסדר לפחד, לכעוס, לבכות, להתגעגע, לכאוב, לצחוק, אין דבר לא מותאם בביטוי רגשי בשלב זה, הרגשות הם הייצוג של מה שאנו חווים ומרגישים באותם רגעים לא פשוטים ולכן כל מה שעולה מהם ומאתנו הוא נורמלי!

דבר נוסף הנדרש מאתנו בשלב זה: הנו הפרדה מוחלטת בין מה שייך אלי ומה לא, כל ניסיון לקשור ביני לבין האבדן הוא הרסני לנפש. אין לי ולא צריכה להיות בי איזו שהיא תחושת אשם או רגשי מצפון שיקשרו ביני לבין האבדן. הכאב הוא עמוק,  האבדן הוא בלתי נסבל, ההצפה הרגשית לא מאפשרת, אבל זה החלק האנושי שבי הקשור לחוויה וזה בסדר. לעומת זאת כל ניסיון לחבור אל תחושת רגשות האשם והמצפון אין בהם ולא כלום בכל הנוגע אלי ולאבדן! להיפך הוא עלול לדרדר אותי לתהום רגשי המוביל להרס עצמי!

כל סיפור של אם הייתי שם לב יותר, או אילו הייתי קרוב אליו יותר, או אם היינו פועלים אחרת, או היינו מדברים על זה, או היינו במקום אחר וכד' אולי היה אפשרי או היינו יכולים למנוע את האסון, מובילים להרס עצמי שסופו עלול להוביל למשבר נפשי עמוק.

נרטיב חדש לסיפור:

כאן אנו נכנסים לשלב השני: הגישה והתפיסה ולפיה החוויה הסוערת שכלית, רגשית ורוחנית היא נורמלית, יש בה בכדי לעזור לנו להתמודד עם כל רגשות ותחושות האשם העולים בנו ולמנוע מאתנו לחוש איזו שהיא תחושה של רגשות אשם כלפי חווית האבדן, כי זה פשוט לא קשור אלינו, זהו טבעו של עולם לטוב ולמוטב.

כל ניסיון אפשור לרגשות האשם לתקוף אותנו ולהשתלט עלינו הנם מתכון לריקנות המזמינה בדידות ודיכאון העלולים לפגוע בנו קשות היכן שלא צריך אותם.

הכל אפשרי ונכון במרחב הרגשי, חוץ מלהפנות את רגשות האשם אל עצמינו!

ולשם כך אנו זקוקים לנרטיב (סיפר-לספר לעצמינו את סיפור האבדן מחדש) אחר, כזה שיבטא את האבל, האבדן והשכול, כזה שיאפשר לרגשות לדבר את עצמם, אבל כזה שיסיר מאתנו את תחושות האשם שייחסנו לעצמינו שלא בצדק.

כי הכל אפשרי במרחב האישי והבין אישי בחוויית האבל והאבדן, חוץ מאני אשם!, או זה קרה בגללי!, או הייתי יכול למנוע את זה אם הייתי מתנהג אחרת!

לא ממש לא!, ישנם דברים שהם טאבו, הם לא קשורים אלי, הם לא קרו או התרחשו בגללי, הן התרחשו כי זו דרכו של עולם. השחרור מהצורך בשליטה שלי הבא לידי ביטוי בעצם הייחוס, השיוך והשיום את חווית האבדן לעצמי, או בגללי, יש בה בכדי לפגוע בי ולהוליך אותי שולל לבועה מיותרת המזמינה בדידות ושקיעה ברגשות אשם העלולים להוביל לדיכאון כאמור.

הסיפור החדש יתבסס על הקשר העמוק שלנו ועל כך שלא באמת נפרדנו כי אנחנו לא באמת יכולים להיפרד, וגם לא צריכים להיפרד, אנו נשארים קשורים תמיד בקשר נצחי, גם אם כעת הוא לא מקבל ביטוי במרחב החיים הפיזי!

הסיפור החדש שנספר לעצמנו יהיה אבן דרך ל-מהו קשר משמעותי? קשר עצמתי?, וקשר נצחי!

הסיפור יספר את הסיפור שלנו בחייהם של יקירנו, עד כמה היינו משמעותיים עבורם. עד כמה היינו מיטיבים עמם! עד כמה הבענו את אהבתנו אליהם! עד כמה חשבנו עליהם ועל טובתם.

הסיפור החדש יספר את הקשר ממקום אחר, ממקום מאפשר היכולת לספר לעצמנו את הקשר ממקום מאפשר יש בה בכדי ללמד על עצמת הקשר וטיבו עם יקירנו.

הסיפור יהווה אבן דרך בחיים של כל מי שקשור אל הנפטר/ת ויגלה לנו מהו כוחו של קשר, המזמין צער, כאב, תסכול, עצב, כעס, כי רגשות אלו הן הם סיפורו של קשר עצמתי וייחודי. הסיפור החדש יגלה לנו שאי אפשר לחבור אל אבדן יקירנו ללא כל הרגשות המציפים אותנו, לולא רגשות אלו לא באמת היה אפשרי לחוות את עצמתו של סיפור האבדן הכל כך כבד והכל כך משמעותי, המספר על קשר עמוק ומשמעותי!

גישה זו של נרטיב חדש לחוויית האבל והאבדן, יש בה בכדי ליצור עיבוד לחוויית האבל והאבדן ולשנות את התפיסה השכלית הרגשית והרוחנית שחוויתי עד כה באופן של תחושת אשם כבדה ושל חשבון נפש מה הייתי יכול לעשות בכדי למנוע את האבדן וכד', ובמקום זאת באה לה תפיסה חדשה ומאפשרת, הנותנת מקום משמעותי לרגשות, אבל בשום אופן לא קושרות אתו האבדן אלי!

זה לא אומר שהחוויה השכלית, הרגשית והרוחנית המטלטלות כבר לא קיימות הן בהחלט קיימות אבל הן מקבלות נקודת מבט שונה המסייעת בעיבוד האבל ומציבה תפיסה חדשה ולפיה נכון שקשה לי ברבדים השונים: שכלית, רגשית ורוחנית אבל זה אמור להיות כך משום שהאבדה היא עצומה! זו חוויה אנושית טבעית המספרת לנו עד כמה הנפטר/ת נגע/ה בנו בעמקי הנפש, ולכן זה בסדר שאני מוצף בכל הרבדים.

הנצחת הדמות המשמעותית דרך העצמת החוויות החיוביות והזיכרונות החיוביים המשכם וקיומם במי שכן אתנו כאן ועכשיו!

בשלב השלישי: בהשראת הנרטיב החדש אנו עסוקים בהנצחת הדמות המשמעותית על ידי העלאת זיכרונות, מחשבות ואסוציאטיביות מה-ביחד שלנו, זיכרונות של דיבורים משותפים וחווייתיים יחד, זיכרונות מחוויות של מעשים טובים יחד. ההתעסקות ברובד החיובי והמשמעותי מחייה ובחייה של הדמות המשמעותית יעניקו לנו את הכח להמשיך בדרכה ולהנציח אותה בחיינו.

כאן נכנס לתמונה הקשר הרוחני המאחד בין הדמות המשמעותית לבין הקרובים אליה, ממקום בו אין משמעות למרחב של מקום, זמן, ומצב, במרחב הרוחני הכל קשור למרחב אין סופי לקשר אין סופי הנשען על קשר נפשי, מצד הנשמה המושרשת בה' אחד הקיימת גם לאחר פטירת האדם.

יהיה מאוד קשה לאחד אנשים רק סביב קשר שכלי רגשי לולא ההקשר הרוחני, משום שההישענות על קשר המבוסס על מרחב של מקום, זמן ומצב (עולם, שנה, נפש) מגביל ומוגבל בהתאם לתנאי המקום, הזמן והמצב שהינם דינמיים.

העיסוק בהנצחה אמנם חייב לקבל משנה תוקף מהמקום מהזמן ומהמצב אבל הוא לא יכול להישען רק עליהם! כאשר נחבר את המרחב האין סופי, כלומר: הקשר מצד שורש הנשמה אל המרחב של המקום (עולם), הזמן (שנה), והסיטואציה (נפש), נקבל את ההנצחה בשלימותה!

המשפחה יטיבו עם עצמם כאשר יפתחו את המרחב הנצחי של יקירם לקשר האין סופי שלו עם העולם, קרי: הנשמה- החיבור אליה ממקום אין סופי יאפשר את המשך קיומה במרחב החיים של משפחתו במרחב של עולם שנה נפש.

מה שבעצם מספר את סיפורו של כל חייל שנרצח ושל החטופים שנרצחו, שהנם אנשים פרטיים סובייקטים ובעלי משפחה מחד, אך שליחי ציבור מאידך, המייצגים את עם ישראל בחייהם ובמותם ובכך הם שייכים בעצם גם לכלל ישראל .

ההתייחסות לשליח כאל  ידו הארוכה של המשלח שהנו בורא עולם ומנהיגו, הופכת את המרחב שלו למרחב משותף לכלל ישראל ומעניקה הזדמנות נפלאה לחבור אליו מכל מקום, בכל זמן ובכל מצב.

כאן המקום לחשוב על חיבורים משמעותיים אל הנפטרים שהלכו לעולמם מצד בני משפחותיהם, על מנת לאפשר להם לחבור אל יקיריהם ממקום וממרחב אין סופי בלתי מגביל ובלתי מוגבל.

הנחמה על אלו 'דאבדין ולא משתכחין' קיים וממשיך להתקיים באלו שכן קיימים ונמצאים אתנו:

השבוע ביום חמישי ר"ח שבט חל יום השנה של אמי מורתי היקרה והאהובה רחל בת זהבה ע"ה. אני זוכר שבחדשים הראשונים לאחר פטירתה ביקרתי בשכונת הולדתי נחלאות בירושלים, כשעברתי דרך שוק מחנה יהודה ראיתי את אחת ממכרותיי לעבודה שערכה עם אמה קניות בשוק, דמעתי, ואמרתי לעצמי שהייתי מוכן לשלם כל הון שבעולם כדי לזכות לרגע הזה..

חשבתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לומר כעת לכל מי שיש לו אב ואם נצלו כל רגע עם אהוביכם תבלו יחד בכל רגע אפשרי, בשיחת טלפון, או במפגש פנים אל פנים, צאו לקניות יחד, שבו על כוס תה או קפה, צאו לטבע, להליכה משותפת, לקריאת סיפור משותפת, ספרו חוויות אחד לשני, תשתוללו יחד, תתפנקו יחד, פשוט תהיו יחד, ספרו להם עד כמה אתם אוהבים אותם..

לאחר זמן מה חשבתי על כך.. מה אני יכול ללמוד מזה? הרי כעת לצערי אין לי הורים שאוכל לבלות בחברתם?

האסימון נפל מהר מאוד: ראשית אני יכול למצוא את הזמן להיפגש עם הורי בדרכי שלי, בזיכרונות שיש לי מהם, בערכים שהנחילו לי, בטוב שהשאירו אחריהם, להמשיך וללכת בדרכם זה הנצחת קיומם בכל רגע!

אבל בעיקר חשבתי שכעת את כל מה שהייתי יכול עשות עם הורי אני יכול לעשות עם המשפחה שלי שאיתי כאן ועכשיו, עם אחיי ואחותי , עם אשתי וילדי עם המשפחה המורחבת שלי ועם חבריי..

אני אשקיע את מרצי וכוחי להיפגש להיות ולבלות כל רגע אפשרי עם מי שאיתי ובכך אגשים את משאלת ליבי ליהנות מאותם רגעים שעבורם הייתי משלם הון, אבל כבר לא יהיו לי יותר!

ישנו סיפור מופלא מהרבי מליובאוויטש הממחיש את גודל הזכות העצומה בקשר שלנו עם הורינו:  נערה יהודיה אמריקנית טיפוסית מקליפורניה, שבשלב מסוים בחייה נחשפה ליהדות במפגש בבית חב"ד המקומי וזמן לא רב לאחר מכן מצא עצמה בתהליך של חזרה בתשובה. היא נכנסה ללמוד במדרשה לנערות חוזרות בתשובה זה תקופה מה ונהנתה עד השמים מהשינוי אותו הביאה אל חייה, אבל אמא שלה, היא עדיין לא השלימה עם הצעד שלה וכל ביקור בבית בקליפורניה הפך לסאגה של מריבות וויכוחים ביניהן.

באחד הפעמים לאחר ששבה משבת בבית אמה  הכריזה 'חגיגית': "זהו, אני מנתקת קשר עם אמא שלי!, אם היא לא מקבלת אותי, אני לא אקבל אותה" אמרה אל מול עיניהן המשתאות של חברותיה..

החברות הפצירו בה: "זו החלטה גורלית, גשי אל הרבי מליובאוויטש, ספרי לו, התייעצי עמו". לאחר מאמצים רבים היא נענתה.

היא נכנסה אל חדרו של הרבי בחרדת קודש, רועדת כולה סיפרה לרבי על ההחלטה הכבדה והקשה אשר גמלה בלבה.

באותו רגע עשה הרבי דבר לא שגרתי, הוא החל לדבר על עצמו, על גדולתו ועל כבודו: "היית פה בשבת? ראית את האלפים שמקשיבים לכל מוצא פי? שמת לב איך הם מכבדים אותי? ראית איך בהינף יד שלי כולם רוקדים? בטח גם ידוע לך, שכל אחד מהחסידים שם, אם רק אצווה עליו לצאת לשליחות לכל מקום אף בקצה בעולם, הוא ייסע מיד?״

"כן רבי, ראיתי הכל ענתה ענתה הנערה", מופתעת מהדברים 'המתנשאים' על גבול הגאווה ולא הבינה לאן הרבי חותר בדבריו..

ובכן, אמר לה הרבי, אני מוכן לוותר על כל זה, על הכל, בשביל לזכות ולפגוש את אמא שלי ולו רק עוד פעם אחת. ואת, את יכולה לעלות על טיסה בכל שעה ולפגוש את אמא שלך מתי שרק תרצי! ואת בוחרת לוותר על זכות העצומה הזו?..

הדרך הקשה מנשוא ורוויית הייסורים והסבל שאנו נאלצים לעבור בדרך לגאולה האחרונה  נגזרת מייחודיותנו והקשר הישיר שלנו לדור של יורדי ויוצאי מצרים בגאולה הראשונה!

המשפחות היקרות שאבדו את יקיריהן בשבת שמחת תורה ובמלחמה בעזה, עברו חוויה מטלטלת, קשה מנשוא, חייהם בלעדי יקיריהם אינם כפי שהיו וספק אם יהיו, אין דבר או דרך בעולם שיפצו או יביאו להם נחמה אחרי אסון שכזה, לעת עתה, עד שנזכה להתראות איתם בגאולה האמיתית והשלימה.

 אבל לצד זאת זכרו יש לכם את יקירכם שנותרו אתכם! המשך הקיום של יקיריכם שכבר אינם אתנו הנו במי שכן אתנו כאן ועכשיו! המשפחה הגרעינית והמורחבת שלכם, החברים שלכם, המכרים שלכם, וכל עם ישראל כולו אתכם ולצדכם תמיד בלבו ונפשו!

היו עם יקירכם שכן כאן ועכשיו אתכם, כל רגע שיש לכם יחד הוא מתנה, הוא זכות עבורכם, הוא אוצר יקר מכל יקר, נצלו את הזכות הזו להיות תמיד יחד בכל רגע אפשרי, להתנחם אחד בשני, מצאו את האור הקיים בכם ובהם בכדי להביאו ולהאיר את חייכם!

בכך אנו מקיימים מנציחים ואת יקירינו שכבר אינם אתנו בתוך מרחב החיים שלנו כאן ועכשיו!

בזו טמונה משמעות ופשר החוויה הקשה מנשוא העוברת אלינו וחוברת מאמירתו של ה' יתברך אל משה רבינו בפרשת השבוע "חבל על דאבדין ולא משתכחין" (חבל על אלו שאבדו מן העולם ואינם אתנו).

אל לנו לנסות להפנות את הקושי האדיר שלנו על כך שיקירנו נרצחו ואבדו מאתנו בשבת ושמחת תורה ולתלות אותו בכישלון צבאי או מדיני, או בשל חוסר אחדות, או כל הסבר אחר הגיוני ככל שיהיה ושעולה על דעתנו, מה שיאפשר לנו להפנות את הכעס והתסכול ואת האצבע המאשימה כלפי גורמים אלו ואחרים ובכך למסגר את האסון לממד של כישלון צבאי, הפקרות מדינית או פילוג ופיצול בעם!

אנחנו לא צריכים לחפש הסברים בכדי להצדיק את הכעס, התסכול, הזעם והשבר שהאסון הביא עלינו בכך שנפנה אצבע מאשימה כלפי גורם זה או אחר!

אנחנו צריכים לחפש ולמצוא את המשמעות והפשר שבתסכול, שבקושי, שבכעס ובזעם הבלתי מוכלים והבלתי אפשריים שלנו על עצם האסון שהתרחש! ולהפנות אותם לזעקה העולה מעומק הלב על הכאב הבלתי אפשרי והבלתי מוכל, כפי שעשה משה רבינו אל מול הסבל והשעבוד הקשים מנשוא שעבר על עם ישראל במצרים ולזעוק יחד "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי"?

זה היה יכול להימנע ולא היינו צריכים לספר לעצמנו שיקרינו ואהובנו נרצחו על קידוש ה' רק בשל היותם יהודים! אילו רק רצה ה' יתברך היה יכול בקלות למצוא דרך או אפשרות אחרת לקדש את שמו בעולם, ללא מותם והירצחם במיתות משונות נוראות וקשות של עם ישראל בנו יחידו של ה' יתברך בעולם!

ועל כך באה תשובתו של ה' יתברך למשה ואלינו "חבל על דאבדין ולא משתכחין" (חבל על אלו שאבדו מן העולם ואינם אתנו), גם ה' יתברך מיצר, כואב ובוכה על האבדן של בניו ובנותיו האהובים והיקרים לו עד מאוד באסון הנורא ואף הוא היה שמח עד מאוד אלו האסון היה נמנע..

 אילו דור זה היה כדורם של אבותינו אברהם יצחק ויעקב שמסירות נפש לה' יתברך עבורם הנה רק דבר שבכח ולכן חסכו מעצמם את שעבוד הנורא של מצרים כאמור לעיל, אבל רצה ה' יתברך ודורנו זה המופלא והייחודי שהנו גלגול של דור יוצאי מצרים (כפי שמובא בכתבי האריז"ל) הדור השביעי האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה מתאפיין במעלה הייחודית של מסירות נפש בפועל בדרך לגאולה האמיתית והשלימה..

יהי רצון שאסון זה יהיה האחרון, ש-ה' יתברך יאמר די לצרותינו, ושהדרך לגאולה האמיתית השלימה תעבור ותהיה רק בחסד וברחמים גדולים ורבים וגלויים, ושנזכה כבר להתראות עם כל יקירנו עם ישראל כולו בגאולה האמיתית והשלימה שתבא תיכף ומיד ממש אמן!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה