ככה פתאום נפלה ההחלטה – נוסעים למדבר…

טוב. לא בדיוק מדבר ולא פתאום, אלא בנערינו ובטפנו, בסירינו ומזוודותינו.

ה"מדבר" שאני מדברת עליו, הוא למעשה כמעט מרכז הארץ. בצומת פלוגות, בעיר של 'אינטל' בונים שכונה חדשה. חול וחול, שכונה בהתהוות, פיגומים והתחלות בנייה, פארק בחיתוליו ושלט "כאן ייבנה בית כנסת". ובין כל אלה, קהילה הולכת וגדלה של מתיישבים בכיפות סרוגות וזקן של ספירת העומר ממלאת את הקרוואן שעונה לשם בית כנסת.

נסענו לשם בערב שבת לחגוג את שמחת ה"שולם זכר" לנכד החדש שלנו יחד עם יושבי ה"מדבר". אחרי שסיימנו להשיב על כל שאלותיהם של יושבי בית הכנסת המאולתר אודות המאכלים ה"עגולים" (ארבעס) שהבאנו עמנו. ואת המנהג לקבל את ה"זכר" החדש ולומר לו שלום בחברת קבוצת גברים לומדי תורה בליל שבת קודש, נותרתי עם שאלה. מדוע כאשר קוראים אדם לעלות לתורה מציינים את שם אביו ולא את שם אמו כפי שנהוג כאשר מזכירים אותו לברכה וישועה. אולי יש לכם תשובה.

—

מדוע ניתנה התורה דווקא במדבר. למה לא בירושלים עיר הקודש? למה לא במרכז העסקים הישראלי, בתל-אביב או אפילו במתחם הבורסה היוקרתי. למה דווקא במדבר השומם וחסר החשיבות. התשובה לשאלה הזאת נעוצה בשאלה עצמה.

לא היה בורא העולם בוחר לתת את התורה במקום יישוב, הייתה מתקיימת תחרות בין המקומות השונים. היה מתנהל ויכוח סביב ה"שליטה" בתורה. למי היא שייכת. מי יעמוד בראש מועצת המנהלים שלה. מי יהיה המנכ"ל שלה ולמי הזכות לנכס אותה לעצמו.

התורה ניתנה במדבר, מקום הפקר, מקום בו איש לא חפץ. מקום בו אין היררכיה. להעביר לנו מסר ש"כך החפץ ליטול יבוא ויטול". התורה לא שייכת לאיש. היא שייכת לבורא העולם ולכל מי שרוצה להתחבר אליו. אין בעלי מניות בתורה. אין מבנה ארגוני. אין הקשר פוליטי או חברתי. אין משמעות לגיל או לידע. אין שום הֶקשר בכלל, רק אנחנו – כולנו ביחד וכל אחד לחוד – והתורה.

המדבר יבש. ההולכים בו צמאים למים, ואין מים אלא תורה. ולא, חג השבועות שיגיע בקרוב אינו חג המים… התורה ניתנה במדבר כדי ללמד אותנו שהיא החיות של העולם בדיוק כמו שהמים הם החיות של הטבע ובלעדיהם לא היה לו קיום.

המדבר הוא הפקר. ההבדל בינו ובין רשות הרבים הוא שהוא אינו "שייך" לאיש. רשות הרבים שייכת לאנשים רבים. המדבר לא שייך לאף אחד. התורה, כאמור, אינה בבעלות של אף אחד.

ויש עוד משהו, המדבר נושא בשמו את עניין הדיבור. התורה נועדה לדיבור. לימודה צריך להיעשות על ידי דיבור שמביא לידי הבנה והשגה. במילה מדבר יש שתי משמעויות סותרות. אפשר לנקד אותו 'מְדַבֵּר', ואז הוא מורה על האדם שמדבר, מדבר בתורה. ואפשר לנקד אותו 'מִדַבֵּר' מאליו ואז היא מורה על האדם כפי שהוא במדרגה הנעלית בה הוא בטל לקב"ה לגמרי עד כדי כך שלימוד התורה שלו נעשה באופן של מדבר מאליו שאין בו יישות עצמית. שכולו הפך כלי להקב"ה.

פרשת השבוע, במדבר, מגיעה תמיד לפני ובסמיכות לחג מתן תורה על מנת ללמד אותנו שהשלמות האמיתית של לימוד התורה היא "במקום הפקר", דהיינו, שעלינו ללמוד תורה מתוך ביטול המציאות שלנו ולא להחזיק טובה לעצמנו בזכות התורה שלמדנו. עלינו לשים את עצמנו כמדבר על מנת לזכות בתורה. והזכייה נעשית באמצעות דיבור בתורה, דיבור שאינו פוסק – ודברת בם.

—

כאשר קוראים לאדם לעלות לתורה נוהגים לציין את שם אביו משום שמדובר בעניין של כבוד, ולכן מזכירים את שם האב מה שמתאים לביטוי "כבוד בית אבא". ואילו כאשר מברכים מישהו, מזכירים את שם אמו, כי מדובר בסגולה, לא בכבוד, ומי ראויה יותר לסגולה מאימא?

נכדי, שאת ה"שלום זכר" ערכנו קרוב למדבר, נולד למשפחה של שלוחים שפועלים בשכונה החדשה שהולכת ונבנית בצפון מערב קריית גת. במהלך השבת בה עשינו בשכונה לא הפסקתי להתפעל מאיכות האנשים שבחרו להתגורר במקום. לשיא הגיעה התפעלותי כאשר אחרי תפילת מוסף החלו ילדי הקהילה לומר בזה אחר זה את המשניות מפרקי אבות של אותה שבת כפי שנהגו ישראל לומר מידי שנה בין פסח לעצרת. ניכר היה שהקרבה למדבר משפיעה גם על לימוד התורה שנעשה בשמחה וברצינות. אני שמחה שהנכד שלי נולד במקום בו גם ילדים קטנים "מדברים" בדברי תורה.

גם אני לומדת תורה. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

הטור מתפרסם מגזין משפחה חסידית של עיתון כפר חב"ד

[email protected]