'משנכנס אדר מרבין בשמחה' אמרת חז"ל זו שאנו מכירים כבר מגיל הגן, ומתנגנת לנו בדרך כלל במקצב מקפיץ של ״מש… מש… משנכנס אדר…״, נראית לנו בזמן האחרון פחות פשוטה וקלה ליישום מאשר בכל שנה אחרת. כל עם ישראל שותפים יחד לתקווה ולאמונה שעם תחילת האדר הראשון כבר ישמח אותנו ה' בשמחת הגאולה האמיתית והשלימה, ו"אז ימלא שחוק פינו" נוכל לשמוח בלב שלם לחלוטין, בלי שום דקירות של כאב ויסורים. שמחה שלימה לגמרי.

אך עד אז ברגעים האחרונים של הגלות, ננסה להבין ולראות איך אפשר לשמוח במצב הנוכחי הלא פשוט? ואילו כוחות נגייס בשביל להגיע לשמחה אמיתית גם בזמן הזה?

בתקווה שהכתבה לא תהיה רלוונטית עד לפרסומה, כי כבר ניגאל בגאולה האמיתית והשלימה.

רגילים לחשוב שהשמחה היא תולדה של נתונים חיצוניים. למען האמת, השמחה איננה דווקא תוצר של הצלחה, בריאות, בטחון, אלא משהו פנימי ועמוק יותר הנרכש על ידי עבודה. השמחה בעצם נמצאת בליבנו פנימה, והדרך לעורר אותה היא לפעמים קלה יותר ולעיתים פחות. אבל יש דרך לעורר אם רוצים. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לשמחה שניתן לעורר בכל מצב, היא הליצנות הרפואית שקיימת היום בבתי רפואה, הליצנות הרפואית שהתחילה במחלקות הילדים, עברה מזמן גם למחלקות המבוגרים. כוחו של החיוך וההומור ברפואה הוכח מעל לכל ספק במחקרים רבים. וכמו שאומר פתגם בריטי עתיק יומין שהליצנים הרפואיים מרבים לצטט "לבואו של ליצן טוב יש השפעה מועילה יותר על בריאות הקהילה מאשר עשרים אתונות עמוסות בתרופות".

כוחה של ליצנות

אז מה בעצם עושה הליצנות הרפואית לחולים?

"דבר ראשון, הסחת דעת." מסבירה רחל, ליצנית רפואית ותיקה. "המוח לא מסוגל לחשוב שתי מחשבות בבת אחת, זה ברור לכולנו וגם מוכח מחקרית. כאשר ילד, וגם מבוגר נמצא בבית רפואה, עצם המקום מעורר חרדה. הוא נתלש מהסביבה המקורית שלו, מהבית החמים והמוגן. הוא נמצא בסביבה זרה, מוקף באנשים בלתי מוכרים, במכשירים שחלקם מאיים עליו; הרופאים והאחיות, ככל שיהיו עדינים ומתחשבים, מבצעים פעולות שחלקן אינן נעימות כלל למטופל. בעיניו של ילד צעיר, אפילו אבא ואמא אינם יכולים להגן עליו מפני מה שקורה סביבו. ככל שהוא בוגר וגדול יותר, הוא מבין יותר את ההשלכות של מחלתו, וכאן פועל הכלל של 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'. ככל שהאדם מודע יותר לבעיה הרפואית ולטיפולים או הניתוחים שהוא נדרש לעבור, הכאב הנפשי גדל, השאלות והחרדות מתעצמות. ולא תמיד הסביבה פנויה, או יכולה לתת מענה.

"למקום הזה נכנס הליצן הרפואי, שאמנם איננו רופא, ואינו יכול לעזור למטופל בהבנת מצבו הרפואי, אבל הוא יכול לעזור לרומם את רוחו. הצחוק, השמחה וההומור שהוא מכניס איתו לחדר, מסיטים לרגע את הדאגות והחששות, וכמו שכבר אמרנו, כיוון שהמוח לא יכול לחשוב על שני דברים בעת ובעונה אחת, המחשבות מוסטות ולו לזמן קצר לכיוון אחר, וזה עצמו מפחית את החרדה.

"חשוב לדעת, שליצן רפואי לא רק לבוש בצורה משעשעת, למרות שהלבוש והאיפור הם חובה. שוב, עצם הכניסה של דמות צבעונית כזו, עם אף אדום, פאת תלתלים צבעונית, איפור ותלבושת ססגונית, לתוך מחלקה מלאה בחלוקים לבנים, כבר מסיחה את דעתו של המטופל מהתפאורה הלא מלבבת הסובבת אותו. אבל ליצן רפואי לא רק לבוש כליצן, ולא רק מספר בדיחות סתם. תפקידו נעשה בצורה מאוד רגישה לסביבה, מתוך ניסיון לגעת דווקא בנקודות הקשות מתוך הומור, על מנת לפוגג את המתח שבהן.

"כולנו יודעים לומר שכל ניסיון תלוי באיך האדם מקבל אותו, ובאיזה אופן הוא מתבונן בו. אבל במחלקות הרפואיות אפשר לראות זאת בצורה מאוד ברורה. יש אנשים השוקעים בכאב ובקושי, ויש כאלו המחפשים את נקודות האור וההומור גם בתוך החושך. כליצנית רפואית, אני מנסה, כשאני מזהה שזה מתאים, לנסות לעשות קצת צחוק בתוך המחלה, לתת לילד כוח להתמודד. כמו למשל: לדמיין את המחלה כבלון גדול, ואיך כל טיפה של תרופה, או כל דקירה של מחט האינפוזיה, היא בעצם מחט שמנסה לפוצץ את הבלון של המחלה. לפעמים אני רואה שהילד קטן מדי, או לא מוכן לשיחה, גם עקיפה, על המחלה שלו, אז אני משתמשת בטריקים פשוטים, בבדיחות, בחיקוי קולות בעלי חיים שונים, ובכל דבר שיכול לשמח, לשעשע ילד, להצחיק אותו ולהניח לו לעזוב ולו לזמן קצר את הפחד והכאב.

אחרי ככלות הכל, המחקרים מוכיחים, שמעבר להורדת רמת המתח, הצחוק פשוט מרפא. וישנם סיפורים מתועדים על אנשים שחלו במחלות קשות, שהרופאים לא נתנו להם סיכוי והם הבריאו באמצעות הצחוק.

ומה קורה עם מבוגרים?

"מבוגרים יותר קשה להצחיק מילדים" מסכימה רחל "וגם אי אפשר לעבוד איתם באותה צורה של חיקוי קולות של תרנגולים וסוסים, או בדיחות ילדותיות. המטרה העיקרית היא לשמח. וכאן, אם מתאים לספר בדיחות, זה מה שאעשה. אבל לפעמים מבוגרים מחפשים דברים אחרים, כמו שירה, נגינה, או שיחה קלילה על נושאים אחרים, כל דבר שיכול להסיח את דעתם מהכאב ולהפוך אותם לשמחים יותר, אפילו לכמה דקות, יכול לעזור. בסופו של דבר, השמחה היא מדבקת.

כשאני באה לבית הרפואה, אני שמה בצד את כל הדאגות וההתמודדויות שלי (גם לי יש כאלו…) ונכנסת נטו לתוך הדמות השמחה והמשמחת. מדהים אותי בכל פעם מחדש, כיצד לא רק הסביבה יוצאת שמחה ומחויכת, אלא אני בעצמי, למרות העובדה שאני רואה לפעמים דברים לא קלים. אני יוצאת בהרגשה שמחה יותר אחרי ששמחתי ושימחתי אחרים."

קשה לשמוח

איך באמת לא קשה לשמוח כשנתקלים בדברים כל כך לא פשוטים? – ילדים חולים, הורים דאוגים, אנשים בשלבים סופניים, ואיך בכלל אפשר, במצב הנוכחי כיום, כשהחושך וההעלם וההסתר הכללי כל כך מתגברים, להוסיף ולהגביר שמחה?

"זה באמת לא קל לפעמים" מודה רחל. "אמנם כחסידים אנחנו אמונים על השמחה, והרבי מה"מ כבר גילה לנו ששמחה בטהרתה היא זו שתביא את המשיח. אז אנחנו חייבים לשמוח. אין לנו ברירה אחרת… העניין הוא במה להתמקד. כשאני באה לבית הרפואה לשמח ילדים חולים, אם אתמקד במחלה ובקושי שלהם, אני באמת אשקע יחד איתם בעצבות. אבל כיוון שאני באה עם שליחות ברורה לשמח, ההתמקדות שלי מלכתחילה היא בדברים אחרים. אחרי ככלות הכל, החולה הוא לא רק המחלה שלו; הוא גם ילד, או אדם, עם רצונות, שאיפות, תכונות אופי, חלומות, חוויות טובות מהעבר, ועוד ועוד. במקום לקחת את המחלה ולהגדיל אותה ולהסתכל רק עליה, אני לוקחת דברים אחרים מגדילה אותם, ואז המקום של המחלה מצטמק, משהו אחר 'תופס במקומו את הבמה'.

אם השמחה שלנו תלויה תמיד רק בגורמים חיצוניים, היא תיפול מהר מאוד. השמחה צריכה לבוא ממקום עמוק יותר, ממקום של ביטול. ממקום של חיבור אמיתי לקב"ה. אם אני צריכה להיות בשליטה, אז המצב מסביב עם כל הקושי ואי הוודאות שלו, מפיל אותי. כי אני לא מצליחה לשלוט, אז ממילא אני נופלת לעצבות. אבל אם אני מחוברת לקב"ה, יודעת שהוא זה שמחליט ומכוון. הוא זה שמחיה ומהווה את העולם בכל רגע ורגע, ולכן הוא יכול בשנייה אחת להפוך את הכל ולהביא את הגאולה, אז ממילא אני יכולה להיות בשמחה, אני לא צריכה לנהל את העולם, ולא צריכה לדאוג מה יקרה ברגע הבא. נכון שיש כאב על כל חייל שנופל, על כל יהודי שעדיין נמצא בשבי. על כל פצוע. אבל החכמה היא לדעת לתת לכאב הזה את המקום הנכון שלו ולהיות שמחים בכך שאנחנו בנים של הקב"ה. להיות שמחים בניסים שקורים על כל צעד ושעל, להיות שמחים מכך שאנחנו בטוחים שהגאולה תגיע בשנייה הבאה. להיות שמחים מכך שזכינו להיות חלק מהעם הנבחר, ולא חלילה להיות מבני אומות שפלות. לחפש מה שמשמח אותי, לשיר, לנגן, לרקוד, לשמוח כבר את שמחת הגאולה שהנה הנה מגיעה, ויחד עם זאת כמובן לא להפסיק להתפלל שהכל יהיה בחסד וברחמים ומה שיותר מהר.

זאת לא עבודה קלה, אבל מי אמר ששמחה היא תמיד דבר קל?"

באדיבות מגזין עטרת חיה