הכל בסדר.

במסגרת פינתנו: "הקב"ה מנהל את העולם ולא אני" (כן, כן, תגלית מדהימה שמלווה אותי זה כבר כמה שנים) עברתי שבועות מאתגרים משהו בזמן האחרון יחד עם כל עם ישראל. מאז תחילת המלחמה לא נגעתי במקלדת, עוצר נפל על כתיבתי והזמן כמו עמד מלכת. רק לאחרונה הצלחתי להתנתק מהשיתוק הזה והנה אני חוזרת לידידתי הנאמנה משכבר הימים ואצבעותיי מחליקות עליה באהבה.

לאחרונה זכיתי לשלוח נציגים ממשפחתי למוקדים נבחרים ברחבי הגלובוס לצורכי חופשה וטעינת מצברים. זה התחיל עם חמי הנושק ל–90 (שיהיה בריא לחיים נצחיים) שמאז הקורונה לא לקח חופשה מהעבודה בקליניקה ורק נראה שהוא מגביר קצב יותר ויותר. זה מעורר השראה, באמת, אבל גם מלחיץ ולא משאיר הרבה אוויר לנשימה. בעלי ואני עובדים איתו בעסק המשפחתי וזה מספק ומאתגר כאחד (מי כאן עובדת יחד עם הורה שתרים יד…?). מאז חנוכה נשארנו באווירת החג – כלומר, חנוקים… והנה הגיע הרגע המיוחל בו הוא נעתר לבקשותינו ולקח את חמותי שתחיה אף היא, לשבוע בקפריסין (אל דאגה שאלנו קודם רב כי לא יוצאים ככה סתם מארץ הקודש). מאחר ובאותו שבוע בדיוק חלה שבת י' שבט ניצלנו את ההזדמנות ואת העובדה שלא פרצה מגפה חדשה בעולם ושהמלחמה עדיין מאפשרת לצאת מגבולות הארץ ללא חשש שיצלבו יהודים בשדה התעופה ושלחנו את בעלי ואת בכורתי בת ה–15 למסע לחצרות קודשינו הקפואות.

הכל לא בסדר.

בואו נדלג על הקטע שאני קטנת אמונה ולא מתורגלת מספיק בביטחון בהשם ועד שאני לא מקבלת אישור – ורצוי בתמונה חדה וברורה על רקע היעד המבוצר אליו נשלחו יקיריי – אני לא נרגעת. בהתגברי על המכשול הקטן הזה באישיותי, הצלחתי להבין שבעלי מסתובב, הרבה אחרי חצות הלילה, עם כמה נספחים צעירים שהצטרפו אליהם מהטיסה בנפתולי הרכבת התחתית בואכה שום מקום! עם אפס הבנה מה הפקידה כהת העור מנסה להסביר להם. מסתבר שנחיתה בניו־ארק קרוב לחצות וזאת אחרי המתנה של שעתיים על המסלול – הנפיקה החמצה של כל רכבת מוכרת ושינוי בסדרי הנסיעה שלא ממש אפשרו להם להבין איך מגיעים לשכונה. הקור הצורב בחוץ יחד עם עייפות מצטברת ודלקת באצבע עשו את שלהם והעובדה שהמזוודה של אחת הנוכחות שקלה כמעט כמותה ובעלי היה צריך להוריד ולהעלות אותה בכל גרם מדרגות ב'סאבוויי' (והיו כמה) רק תרמה לשמחה הכללית.

אך בעלי הוא בחור כארז ולא נותן לזוטות שכאלו לשבור אותו. הבת שלי שתהיה בריאה הייתה גם ככה באורות מהרגע שניתן לה אישור מהעל־יסודי לצאת לבית רבינו ולא היה אכפת לה כלום, רק להגיע לרבי כך שהם בהחלט היוו צמד־חמד מושלם לנסיעה מלאת טלטלות שכזו. בואו ונודה על האמת, אם אני הייתי שם, כמדומני שהייתי מעלה קצת את רף הארציות החומרית בתוך כל האלוקות המרוממת הזו. אך יש לומר לזכותם שהם נשארו מעל זה ואולי בזכות החזקת הראש הבריאה הזו וקבלת המציאות כמות שהיא, נשלחה אליהם משום מקום אישה שניכרו עליה אי אלו סממנים שהינה מהשכונה. כשהיא קלטה שמדובר בחבורה שאין לה שמץ של מושג לאן להמשיך היא תרגמה את דברי הפקידה לאנגלית מדוברת ולקחה עליהם חסות. מפה לשם קרוב לשתיים לפנות בוקר, כשליבי החלש בקושי עומד בעול, דווח לי שהם הגיעו בשלום ליעדם ומיד פילסו דרכם בשלג לומר שלום לרבי. ארז טוען שזו הייתה אליהו הנביא. אני, לפני כמה שנים סיגלתי לי מנהג יפה ויעיל והפסקתי להתווכח. מה גם שרוב הפעמים הוא צודק. וזו נראתה לי אחת מהפעמים הללו.

הכל משתבש לטובה

מתוך חמישה ימים שהיו להם אצל הרבי מה"מ אחד הלך על התאקלמות ועייפות. אוקי, לגיטימי. לארבעת הימים הקרובים היה תכנון חד וברור – להיטען. דבורה לאה התאקלמה יפה בעזרת הנשים הריקה למחצה, מצאה לה חברותות, דאגה לאבא שלה וניסתה להילחם בקור הצורב ללא הצלחה מרובה. ארז לעומת זאת, החל להרגיש כבר ביום השני לשהותם במעין דגדוג מוכר במורד אפו וידע שהולך וקרב הרגע בו יצטרך להכריע בין רצונו העז לשהות בקודש הקודשים לבין יכולותיו הפיזיות ההולכות ומדלדלות בחסות נגיף שפעת מקומי שהשתלט לו על המערכת. השפעת ניצחה ובעלי מצא עצמו בערב שבת שרוע למלוא אורכו בחדר, מרחק שלוש דקות הליכה מהרבי, אך ללא יכולת ללכת. למזלו הרב, בתי שתחיה עברה לשלב העצמאות הפעילה כבר בגיל שלוש או קצת לפני כן, ולא נרתעה מהאתגר הגלום בלהכין שבת לאביה הקודח, להתארח אצל חברים מהשכונה, להשתתף בכל התוועדות אפשרית ולשמור על מצב רוח טוב. בעוד היא מפזזת ברחובות המושלגים, בעלי קיבל את המנוחה האולטימטיבית אליה ייחל מזה חודשים. כמדומני שלהבא נוכל לסדר לו מנוחה שכזו במחיר זול יותר מכרטיס לרבי, אבל עדיין זה היה שווה כל גרוש. בעודו שוכב שם וחושב את כל המחשבות שלא היה לו זמן לחשוב בשנה הדחוסה שעברה עלינו, הוא הבין שחוץ מההליכה למקווה, יש לו עוד משימה חשובה לעשות והיא – ללכת ל–770 לקבל עלייה, בכל זאת שבת י' שבט! אך בעודו מכין את עצמו למשימה שנראתה כמעט בלתי אפשרית, נפלה לו ההבנה שבעצם בנוסף להכל, את העלייה שלו הוא כבר קיבל. כן, הזוי כמו שזה נשמע, זו הייתה ההבנה – עצם ההגעה, עצם ההתנהלות עם כל המצבים המאתגרים בנחת ובשמחה, זו העלייה הרוחנית שאותה הוא קיבל בעצם הזכות להתנהל מעל הטבע. בלקבל את המציאות בלי להתווכח איתה. זו הייתה המתנה של הנסיעה הזו. הכל היה מושלם כמו שהוא כי הכל בסדר.

הכל בסדר האלוקי

לא משנה מה שקורה מסביב, משנה שזו התוכנית הנכונה של הקדוש ברוך הוא.

אני זוכרת שכתבתי כאן לפני כמעט שנתיים על הגעה לרבי מה"מ לחג השבועות, אחרי שמונה שנים שלא הייתי. כמה חיכיתי לנסיעה הזו וכמה הכל הלך 'עקום'. ברבות הימים הסתבר שזו הייתה הנסיעה הכי משמעותית שלנו, אולי אפילו נסיעה מצילת חיים. אז אם הכל הולך חלק מדי, כדאי לבדוק מה קורה פה… לא שאנחנו מזמנים על עצמנו שיבושים ונסיונות חלילה, אבל אם משהו הולך אחרת ממה שרצינו סימן שיש פה מקום להתמודדות, מקום להבין איזה שיעור.

כשהכל הולך בסדר – כדאי לבדוק מה לא בסדר. ואם נדמה לנו שמשהו 'לא בסדר' אפשר להירגע ולהתחיל לקבל את המציאות האלוקית כמו שבורא עולם בכבודו ובעצמו סידר אותה, הוא עושה עבודה נהדרת בלנהל את העולם כבר כמה אלפי שנים, ולנו נשאר רק לסמוך עליו.

באדיבות מגזין עטרת חיה