להיות שמחה. משפט כל כך פשוט לכאורה, כל כך בנאלי. מגיל הגן אנחנו שרות "מצווה גדולה להיות בשמחה".

למה זה כל כך לא פשוט לפעמים?

טוב, עברנו כמה דברים בחיים מאז גיל שלוש, בו מה שיכל להעיב על השמחה זה התור בנדנדה או הסוכריה שלא קיבלנו.

היום אנחנו כבר בוגרות. יש לנו עניינים מורכבים שמאיימים להעיב על יכלתנו לשמוח: המצב הבטחוני, הבעיות בעבודה, אתגרים בריאותיים, אתגרים חינוכיים, אתגרים בשליחות, אתגרים זוגיים, אתגרים כלכליים. ו…לכל אחת יש את הרשימה האישית שלה המתארכת.

אז השיר מימות הילדות לא תקף יותר? ומה עם "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה?" אף אחד מהמפרשים לא כתב הסתייגויות מתי מותר למשהו לא להיות בשמחה, אם משהו / יותר ממשהו לא מסתדר לו בחיים?

 איפה המפתח לשמחה הזו, המתחמקת לעיתים מאתנו?

המפתח לשמחה אמיתית, נמצא במקום, אולי, בלתי צפוי. וכדי לרכוש אותו, נדרש לעמול ולעבוד. אבל הוא קיים, המפתח לשמחה – זו מידת הענווה.

מפתח ענווה

במאמר "ויספו ענווים בה' שמחה" של אדמו"ר האמצעי. מגלה לנו אדמו"ר האמצעי את הקשר בין שמחה לענווה. ענווה אמיתית – לא מזויפת. היא ענווה שבה האדם מכיר במעלות עצמו, יודע את כוחותיו, אך יודע ששום דבר אינו שייך אליו, אלא הכל מאת הקב"ה. ענווה אמיתית – פירושה ביטול, אני לא עושה 'עסק' מעצמי משום דבר שעשיתי. משום שהכל פעלתי רק בכוחותיו של הקב"ה. ממילא אני לא מחפשת מה מגיע לי בגלל מה שעשיתי. וגם לא נכנסת לעצבות בגלל מה שלא הצלחתי לעשות. כי אני לא תופסת מקום פה בכלל, אני – לא הסיפור.

זה פועל, מסביר אדמו"ר האמצעי, ברוחניות, אבל גם בגשמיות. אם אני לא מרגישה את עצמי, ולא מתעסקת ב'מה מגיע לי'. ממילא אני לא עצובה בגלל חוסר בגשמיות. לא הכסף החסר, או הנחת החסרה, או ה'בוס' הקשוח בעבודה, יפריעו את השמחה שלי. השמחה שלי היא אמיתית וטהורה. אני שמחה עם מה שיש לי ומודה לה' על כל דבר שאני מקבלת כי הכל מתנה! הקשיים הגשמיים ואפילו הרוחניים, אינם מעציבים אותי. אעשה מה שצריך לעשות, אתקן מה שצריך לתקן. אם אני מרגישה את עצמי ל"יש", אז אפילו נפילה לעצבות בגלל משהו לא בסדר שעשיתי, מגיעה מתחושת גאווה ברמה העדינה של: 'איך אני, כאישה חסידית, נפלתי והתנהגתי בצורה כזו וכזו?'. שוב, ה'אני' פה משחק תפקיד. כאילו רוחני, אבל זה יצר הרע בלבוש חסידי.

נפלתי? נכשלתי? אתקן. אבל לא מתוך רגש של עצבות.

שני פתחים עומדים לפנינו לבחירה, בכל יום מחדש, בכל רגע מחדש. כל אחד מהם מוביל למקום אחר לחלוטין. על איזה מפתן אני בוחרת לדרוך?

אם בחרתי בענווה, אני כ'אסקופה הנדרסת', כמפתן הדלת שדורכים עליו בשעה שעוברים, אני נכנסת להיכלות נפלאים של טוב, של קדושה, של שמחה. של כל השפע הרוחני שה' נותן למי שזוכה להגיע להיכלות הללו.

ואם, חלילה, בחרתי בעצבות, המגיעה מגסות הרוח, מהתחושה ש'אני' ולכן 'מגיע לי' וממילא עצוב לי כשאין לי – זו גם 'אסקופה הנדרסת' גם מפתן שמוביל את הדורך בו להיכלות של היפך הקדושה, היפך הטוב והיפך המקום הרוחני שיהודי צריך להשתדל להיות בו.

זה קל? לא. ביטול זו עבודה פנימית לא פשוטה. היא משתלמת? ודאי!

ולמה?

קודם כל, מי לא רוצה להיות בשמחה? שמחה אמיתית כזו, פנימית, ששום דבר בעולם לא מעיב עליה? שאף מציאות מאכזבת ככל שתהיה לא יכולה לקלקל אותה?

שנית, יש גם תמלוגים, ובמזומן.

אדמו"ר האמצעי מסביר את משמעות הפסוק "ויספו ענווים בה' שמחה" – שהענווים, מלבד השמחה האישית שלהם הם מוסיפים גם שמחה אצל ה'. מה המשמעות של השמחה הזו? מה היא נותנת לנו?

שמחה, זו יציאה מההגבלות. שמחה קשורה לתענוג. היא משהו שאינו קשור למידה זו או אחרת, אלא הוא מעל המידות. לכן אפשר לראות שגם אדם שהוא בטבעו קמצן, כשהוא עושה שמחה, הוא מפזר ומהדר בשמחתו, מזמין אנשים, עורך שולחנות, נהנה שאנשים יבואו, יאכלו וישתתפו בשמחתו. (זו עוד נקודה, כשאני שמח אני רוצה שכל הסביבה תשמח איתי). כשאני שמחה אני יוצאת מההגבלות שלי, אני יוצאת מעצמי, כמו שאמרנו. אני בביטול.

הקב"ה מנגד, גם שמח כשיהודי שמח, והוא גם כביכול 'יוצא מההגבלות שלו'. מהצמצום שהוא קבע, וממשיך עוד אור ועוד שפע לעולם, ולמי ששמח במיוחד.

אז אם אני שמחה, אני ממשיכה עליי ועל כל סביבתי שפע אלוקי חדש, שעדיין לא היה. שווה או לא?!

"משנכנס אדר מרבין בשמחה". זו ההזדמנות שלנו להתחיל לעבוד על השמחה האמיתית שלנו. נכון, יש משמעות גם לשמחה חיצונית – לשיר, לרקוד, למצוא דרכים לשמח את עצמי ואת הסביבה שלי. אבל אם אני רוצה שמחה אמיתית שתמשיך איתי לאורך כל השנה, שתדביק את כל הסביבה שלי, שתשנה את כל העולם הפנימי שלי, את ההסתכלות שלי על העולם, תדביק את כל מי שיבא איתי במגע. שמחה שאינה תלויה בגורם סביבתי, שמחה שתשפיע עליי שפע אלוקי חדש, שמחה שתביא גאולה לעולם. המפתח לשם הוא העבודה על מידת הענווה. על הביטול. לפנות את ה'אני' מהסיפור. להתחבר לרצון ה' מתוך הבנה שזה מה שצריך להעשות בעולם. ואני רק צינור. צינור להביא טוב ואור לעולם, צינור של שליחות, של חינוך, של מצוות ומעשים טובים, צינור של שפע.

מפתח לגאולה.

ש"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

באדיבות מגזין עטרת חיה