"תפילת נשים" – מה מתחבר יותר טוב מזה יחד? תפילה זה נשים, ונשים זו תפילה, לא? כל כך מחוברות, כל כך מאמינות. בכל ניסיון להציג אֵם יהודיה, מיד עולה הסיטואציה כשהיא אוחזת בידה סידור, או ליד המזוזה, או בעיניים מכוסות בשעת הדלקת נרות.

מה עשו האימהות הקדושות? התפללו. "נפתולי אלוקים נפתלתי" – התחברתי…

תפילה ונשים מתחבר? מתי בדיוק? כשהיא מנסה להשלים עוד קצת שינה אחרי לילה של כאבי אוזניים? כשהיא רצה מהמטפלת למעון, לגן, למכולת? אולי בערב, כשהיא משקמת קצת את הבית, מכבסת בגד למחר, ומהחדר כבר שומעת את התינוק מתהפך בעריסה, מתחיל להתעורר.

תפילת נשים, מתי?

תודה לכל הנשים הכנות ששיתפו אותנו בלבטים, בתובנות ובעצות. תכינו כוס קפה ל'לחיים' ונתוועד על זה! במוצאי שבת שתפו אותנו מה זה עשה לכם!

מסיבת סידור בגיל 37

מאוחר עכשיו. הבית שקט ומסודר. הנסיכה הקטנה שלי ישנה במיטה, בטח חולמת על סידורים, צווארונים מבריקים, ריקודים… על השולחן בסלון כל המזכרות: תמונה של הקטנטונת, תפילה שכתבה באותיות דפוס עקומות, בקשה ללחוש אחרי הדלקת נרות במסגרת תואמת לעיצוב הכללי, פרח לאמא, והכי חשוב: הסידור החדש.

כל היום הצלחתי להדחיק את סערת הרוחות שהייתה לי, עסוקה באלף ואחת מטלות יומיומיות. עכשיו אני כאן מול הסידור. כבר לא מנסה להתחמק. פותחת אותו ומלטפת, מחליטה לומר ממנו "קריאת שמע". אין. ב'סידור לתלמיד' יש רק תפילת שחרית.

מסיבת סידור היא תמיד מרגשת, והיא לא הראשונה שלי. חמישית כבר, וכנראה אחרונה (עד שיגיעו הנכדים). אני תמיד בוכה, בשירים ובטקס. אני לא יודעת מה הולך בלב של שאר האמהות, בטח גם הן נרגשות, לא מאמינות שהתינוקת שלהן כבר גדלה כל כך, שהיא באמת קוראת, ובאמת מצטרפת כעת לשרשרת הדורות של נשים יהודיות השופכות ליבן בתפילה.

אצלי הדמעות הן לא רק דמעות של אושר והתרגשות; יש בהן גם הרבה תסכול. כל כך קשה לי עם התפילה. אני בקושי מצליחה לפתוח סידור בבוקר, וכשזה כבר קורה, אני ממלמלת מילים, מחכה שייגמר. פעם עוד הייתי עסוקה בחיפוש אשמים. אמא – שאף פעם לא ראינו אותה מתפללת. המורה – שלא חיברה אותנו, רק חייבה. היום אני רק כאובה. חסרה. לא מוצאת כוחות להתמודד עם זה.

והנה הקטנה שלי עומדת עם פרח בין שלושים מתוקות כמוה, מחבקת את עצמה, נעה בחינניות ימינה ושמאלה, שרה בהתרגשות יחד עם הפלייבק: "רוצה להידמות לך אימי היקרה!" ואני חושבת בליבי, רק לא זה! היום הזה כל כך מרגש, תמשיכי לאהוב את התפילה, רק אל תהיי דומה לי!

והנה עכשיו אני כאן מול הסידור.

באמת אוהבת אותך ה', באמת. דמעות ראשונות כבר זולגות. באמת רוצה להתפלל אליך! לפתוח סידור בהתרגשות כל בוקר, להתנדנד בדביקות, ללחוש את המילים בהתרגשות. לדמוע, כמו שאני דומעת עכשיו… ה', תעזור לי להתפלל, תעזור לי להתחבר, תעזור לי להיות אמא ששווה לרצות להידמות לה.

אני יושבת דוממת, שקטה, עוצמת עיניים. מלטפת את עטיפת הניילון המבריקה ששומרת על האוצר המפואר. בהחלטה של רגע אני מנצלת את פתיחת הלב שלי, פותחת סידור ומתפללת ערבית. קצת חושבת על המילים שאני אומרת. קצת חושבת על הקטנה הנרגשת והמרגשת, קצת מתחננת. "ה', תשמור עליה, תעזור לה במלחמת התפילה שהיא עוד עומדת להתמודד בה. תעזור לה שכהיא תהיה בת שלושים ושבע, עדיין תבכה בתסכול. לא תתייאש כבר. תתעסק כל המסיבה רק בתמונות ובכיבוד".

מסיימת "עלינו לשבח", מחליטה לחגוג לי מסיבת סידור מרגשת. כותבת על דף במילים שלי מה אני מבקשת, מחבקת סידור ומגמגמת מילים של שירים שאני זוכרת. גם ככה הבנות ב–א' לא באמת הבינו מה הן אמרו, כן? זה לא מפריע להתרגשות. אולי זה יעזור ליומיים? כבר שווה, לא?

והנה אני מתפללת, בשעה–לא–שעה בנוסח שלא קיים, אבל מתפללת אליך. מחוברת.

פתאום הכול השתנה

שמי רחלי, אישה ואמא ממרכז הארץ. שום דבר מיוחד ששווה לכתוב עליי בעיתון.

תעודת זהות תפילתית?

"מספיק בקושי".

משתדלת להתפלל, לא תמיד מצליחה. 'ברכות השחר' זו ברכה ארוכה ארוכה שממלמלים לפני הקפה הראשון של הבוקר, 'קריאת שמע' לוחשים במיטה, אבל לא תמיד מצליחים להגיע עד הסוף.

לא שהייתי מרוצה מהמצב, אבל לא ממש היה לי זמן לחשוב עליו. מאז שעזבנו את העל־יסודי, התפילה הפכה להיות מאוד אישית, רק אני וה'. אין למי להשוות כמה זמן לוקח להתפלל, כמה היא מתנדנדת. אין גם מורות שיעוררו אותנו. ככה זה נשאר.

אני עובדת במקצוע מאוד משרדי ולא מרתק. ממלאה דו"חות, מאשרת דברים, מעבירה הלאה מה שצריך. צריכה להיות סבלנית עם אנשים, לזכור המון כללים ולהיות מאוד מדויקת. יש הרבה אחריות בעבודה שלי, לכן אני בודקת כל דבר כמה וכמה פעמים כדי לא לטעות.

בוקר אחד מתקשר לקוח. יש לו כמה שאלות על דיווח ששלחתי לו. אני מוצאת את הטופס המתאים, מעיינת בו, מקשיבה לשאלות שלו, ופתאום שחור לי בעיניים. ממש. רעדתי בכל הגוף, הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך בשיחה. אמרתי לו שאני אבדוק את זה ואחזור אליו. ניתקתי. אני קוראת שוב את הדיווח, מגלה שעשיתי טעות קריטית. לא מבינה איך.

בתחילה אני מנסה להרגיע את עצמי, בטוחה שעוד רגע אגלה למה זה היה נראה לי נורא כל כך. אני יוצאת למרפסת המבולגנת והמכוערת של המשרד, נושמת קצת אוויר צח. שותה כוס מים. ניגשת שוב למחשב. לא עזר. באמת טעיתי. ממש! ולא טעות שאפשר למצוא לה שותפים. רק אני אחראית לבלגן.

'ברוך ה' שלא מדובר בחיים', אני מנסה להרגיע את עצמי. אני לא רופא ולא רמטכ"ל שכל טעות שלהם עולה בנפשות. זה רק כסף, אבל המון! בהערכה מהירה זה עלול לעלות לי יותר ממיליון. אני רועדת. והבושות…

אני חושבת איך אספר לבעלי, הדירה שלנו… עדיין משלמים עליה משכנתא!

עובר עליי חודש קשה מאוד. בעלי הצדיק כבר יודע, לא כועס. הוא איתי בסיפור לגמרי. הלקוח ממשיך להתנהל מולי, מסמכים, בירורים. לא יודע מה הקשר שלי לסיפור, לא יידע גם. לא קשור אליו מי ישלם את הנזק.

מרגע לרגע אני לחוצה יותר, באמת לא יודעת איך נחלץ ממנו במינימום נזק.

בוקר אחד שקט במשרד, אני מחליטה לכתוב לרבי שליט"א. יושבת מול הדף הלבן, מתחננת. מה לבקש?

שנגלה שאין טעות? – יש.

שלא אני עשיתי אותה? – אני עשיתי.

שאפשר לתקן? – אי אפשר. הנזק כבר נגרם.

"רבי, אני מבקשת. תוציא אותי מזה. רק אתה יודע איך!"

רגע לפני שאני חותמת, שם ושם אמא, אני חושבת שעל בקשה כל כך גדולה, קריטית, צריך לעשות גם 'כלי' אמיתי, החלטה של מסירות נפש. אני מחליטה לקחת על עצמי את הדבר שהכי קשה לי, תפילה. כל בוקר בלי ויתורים: מ'מה טובו', כל הקרבנות, ההוספות של שני וחמישי, מוסף בראש חודש. "הכל רבי, הכל! רק תציל אותי מהסיפור הזה!" מכניסה את המכתב לאגרות קודש וחוזרת למחשב.

דו"ח חדש מחברת הביטוח. תשלומים שוטפים, עדכונים… הי, הביטוח! אני ממהרת לקלסר המתאים, שולפת את הפוליסה, עוברת עם האצבע בשקיקה על האותיות הקטנות. אני לא מאמינה! פוליסת הביטוח של העסק שלי מכסה בדיוק טעויות מהסוג הזה! הלב שלי מתחיל לפעום מהר. לפני שאני מתחילה להתרגש, אני מרימה טלפון לסוכן הביטוח, בודקת מולו. זה נכון, הוא גם מסביר לי מה להגיש, למי. הכל מכוסה…

"רבי, תודה!" רק ביקשתי! רק החלטתי!

ההמשך של הסיפור אפילו יותר יפה! בעלי מנגן באירועים. יש לו את המחירים שלו, ויש גם בית חב"ד אחד שהוא מגיע לכל אירוע שהם עושים. לפעמים הם מצליחים לשלם לו מה שהוא דורש, בדרך כלל לא. אז השליח נותן צ'ק של 770, או סכום של גימטריה אחרת, או תאריך כל כך דחוי, שאולי הילדים שלנו כבר יפדו אותו יום אחד… זה לא משנה, בעלי תמיד ילך לשם. הוא נהנה מההתוועדויות עצמן, ורואה בזה גם סוג של תרומה.

באותו יום בו כתבתי הוא שוב השתתף באירוע של בית חב"ד. בסוף הערב ניגש השליח. הפעם הוא לא יכול לשלם כלום. מה כן? הם הוציאו מחדש את הסידור. סידור גדול, אותיות גדולות. העניק לו אחד במתנה. בעלי התאכזב. לא לשלם את כל הסכום, הוא מבין. אבל להזמין אותו ולא לשלם בכלל? ועוד לתת סידור במקום תשלום.

כמעט נשנקתי מרוב התרגשות. "נראה לך שהסידור בשבילך? זה הרבי שלח לי, השתתפות בהחלטה הטובה שלי…"

מאז, כל בוקר, בלי ויתורים. כל התפילה, מהסידור שקיבלתי מהרבי…

שבת באמצע השבוע

הרעיון הוא לא שלי, אבל הוא כל כך יפה!

תפילה היא רגע של שבת בתוך היומיום. מושלם, לא?

אני כל כך אוהבת את השבת, כל מוצאי שבת אני נופלת לדיכאון קל, מתאוששת איפשהו בסוף יום ראשון. היא כל כך נהדרת, שבת. השקט הזה, הרוגע. את והמשפחה וה', בלי הפרעות חיצוניות, בלי טלפונים ומחשב. איזו המצאה גאונית! יום בלי טלפונים. אפילו מי שמקפידה על טלפון כשר, מעודכנת בכל דבר.

חוץ משבת.

יום אחד הגיעה אלינו הבת של השכנה שעה ומשהו לפני צאת שבת. אני מנסה לנצל כל רגע, לנשום את שאריות השבת, לקרוא משהו, ללמוד. לנגן עוד ניגון. מתחילה כבר לכאוב ולהתגעגע. הילדות מדברות על תפילת שמונה עשרה, ואני בקושי מקשיבה.

כבר אסור לאכול. יותר ממה שעצוב לי שאסור לאכול, מי רעבה בכלל? עצוב לי שצאת השבת קרב. פתאום אני שומעת את הבת שלי אומרת, "זה בכלל לא דומה לשבת!" המילה 'שבת' מדליקה אותי.

"מה לא דומה לשבת?" אני מתערבת בשיחה.

"אפרת אומרת שהמורה שלה אומרת שתפילת שמונה עשרה דומה לשבת." מסבירה הבת שלי.

"למה שמונה עשרה דומה לשבת?" אני מחייכת לאפרת הנבוכה.

"כי אסור לעשות שום דבר, ולא מעניין אותנו כלום." היא מתביישת. "אנחנו מתנתקים מכל העולם, ממש כמו בשבת".

המילים שלה תופסות אותי. לא מכירה את המורה של אפרת, לא יודעת מאיפה היא הביאה את הרעיון החמוד. כן מתחברת אליו מאוד. יש לי תקווה! פעם ביום, אפילו פעמיים בעזרת ה', יש לי מיני שבת, טעימה קטנה מהמתיקות של שבת. מה יותר טוב מזה?

אף פעם לא היה לי קל עם תפילה, למי קל? פתאום באמצע היום לעצור את כל המרוץ ולנסות לכוון, להתרכז במילים שכבר אמרת אלפי פעמים? עכשיו זה אחרת. אני מתפללת? אני בסך הכל מייצרת לעצמי אי של שבת באמצע היומיום. רבע שעה, עשרים דקות בהן אסור לי, פשוט אסור להתעדכן, לענות, לכתוב, להודיע, אפילו לא לתכנן. רק להיות עם עצמי ועם ה' ועם המילים של הסידור.

בהתחלה הייתי צריכה קצת תפאורה, ממש להשאיר את הטלפון על שקט בחדר אחר. לכבות מוזיקה. לארגן קצת את השולחן. היום זה כבר בא לבד. מה אכפת לי אם הוא מצלצל? שבת עכשיו! העולם מת. אפילו הילדים כבר יודעים שלא 'ניהי אוהו' ולא סימונים אחרים. אמא מתפללת, תתקשרו אחר כך, וזה גם מגובה הלכתית.

תודה למורה של אפרתי, שהייתה אז בג' והיום בת שמונה עשרה, תודה על מי שאת!

באדיבות מגזין עטרת חיה