מה מילים על השליחה היקרה, המחנכת המסורה מרת לאה (לייקוש) אלטהויז ע"ה מדנייפר שבאוקראיינה, שנלקחה מאיתנו בפתאומיות בט"ז אדר. המנוחה היתה אשת חבר לבעלה יבדלחט"א השליח הרב זעליג אלטהויז ואם לארבעה ילדים שיחיו. בתם של המרא דאתרא של כפר חב"ד הרב מאיר אשכנזי ורעייתו הרבנית פיה ונכדתם של הרב דוד מאיר דרוקמן, רב העיר קרית מוצקין ומזקני רבני אנ"ש ורעייתו הרבנית סטרנה, והרבנית סימה אשכנזי מכפר חב"ד.

מדריכה לחיים

ב'קעמפ' "גן ישראל" במוסקבה כבר היה כיבוי אורות, אבל באחד החדרים האור עדיין לא כבה. המדריכה לייקוש יושבת שם בין החניכות ומדברת איתן על הכוח שיש להן להשפיע על החברות שלהן. גם כאלו שעדיין רחוקות מחיי תורה, מצוות וחסידות.

אחת החניכות, שקשה היה לה לקבל את הדברים, אומרת: "קל לך לדבר לייקוש, אצלך זה אחרת, הכל זורם לך וברור, קל לך להשפיע ולתת. אנחנו מתביישות ולא בטוחות שיקשיבו לנו. אין לנו אומץ לדבר, אנו מפחדות שיצחקו לנו או לא יקשיבו".

ליקוש מחייכת, "מה נראה לכן?" היא שואלת, "שאצלי זה באופי? אני בעצמי ביישנית וחסרת ביטחון. כשפתחתי את שיעור התניא הראשון שלי, חברות שלי צחקו ולא האמינו שלייקוש הביישנית תאזור אומץ לעמוד ולדבר לפני כולן. אבל עשיתי את זה כי ידעתי שזה מה שצריך. נכון שהיום קצת יותר קל לי, אבל אני ממש מבינה על איזה פחד אתן מדברות".

אחר כך לייקוש מבקשת מהבנות לא להקשיב לקולות האלו, המחלישים. מבטיחה שיש להן את הכוחות לעשות מה שצריך, אם רק לא יתביישו, הן בעזרת ה' יצליחו בכל אשר יפנו.

החברה הכי טובה

לייקוש של העל־יסודי בצפת, של חניכות ה'קעמפ', של השליחות בדנייפר ושל השליחות הזמנית בדיסלדורף.

אישה עדינה ואצילית, יפת תואר. יופי פנימי המשתקף החוצה, כמו אסתר המלכה, תמיד קיימה את הפסוק: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". לא משנה לאן הגיעה ולכמה זמן, תמיד ראתה עצמה כשליחה ונתנה את כולה למען התפקיד שלה באותו הרגע.

כבר מימי לימודיה בתיכון בצפת פעלה כשליחה. היתה מארגנת התוועדויות ושיעורים לבנות, דאגה תמיד לחבר אל האירוע או ההתוועדות את כל הבנות, גם את אלו שפחות התחברו מצד עצמן. תמיד האירה פנים לכולן. היתה חברה של כל אחת בכל מחזור. היא בלטה לא בגלל רעש או קולניות, אלא להיפך, בחיוך העדין שלה, במאור הפנים, בתחושה הטובה שנתנה לכל בת. כל אחת שהכירה אותה הרגישה כאילו היא החברה הקרובה ביותר שלה. זו התחושה שהשאירה אצל כל מי שפגשה אותה. עכשיו היא השאירה אחריה הרבה חברות טובות אבלות, מוכנות להפוך את העולם כדי שמשיח יגיע הרגע, ויחזיר איתו את לייקוש.

תמיד בשליחות

כשיצאו היא ובעלה לשליחות בדנייפר, השתלבה מיד בעבודה בבית הספר לילדי הקהילה והתחבבה על הצוות שכלל מורים יהודים ולהבדיל כאלו שאינם, יהודים שומרי תורה ומצוות וכאלו שעדיין לא. היא התמסרה לשליחות החינוכית שלה בצורה מוחלטת ולמרות שבתחילה לא הכירה כמעט את השפה, זה לא הפריע לה ללמד שיעורי עברית מושקעים במיוחד.

כל אירוע, כל מבצע בבית הספר, תוכנן ובוצע אצלה במסירות. היא אהבה מאוד להשקיע באסתטיקה ובניראות המכובדת של הדברים, אולם לא שכחה את התוכן. כל דבר שארגנה היה חדור במסר, ביידישקייט. היתה לה יכולת מדהימה לקחת נושאים עמוקים בחסידות ולהוריד אותם באופן קליט, במשחק או בפעילות מגוונת, כך שגם ילד שלא קיבל חינוך חבד"י מהבית ובקושי מכיר מושגים יוכל לקלוט ולהפנים בשמחה ומתוך חוויה את המסרים.

כשפרצה המלחמה, עברה הישיבה מדנייפר לדיסלדורף שבגרמניה, ומשפחת אלטהויז הצעירה בעקבותיה. לייקוש הגיעה לעיר כפליטה כיוון שברחו מההפגזות שבאוקראינה. היא הייתה צריכה לדאוג למקום מגורים, לבגדים, לציוד לילדים, להכל בעצם. זה לא הפריע לה להשתלב מיד בעבודה בבית חב"ד של דיסלדורף. במלוא המרץ והמסירות. כהרגלה, הקדישה ימים ולילות לכל מה שהיה צריך. בלי לשאול שאלות, בלי לתהות כמה זמן יאלצו להישאר במקום. עכשיו היא כאן? סימן שכאן ה' רוצה אותה ומיד היא מתמסרת לעבודת השליחות.

התמסרה לתלמידים בישיבה כמו אמא, דאגה לכל פרט הנדרש לנערים הצעירים הרחוקים כל כך מהבית. אחד התלמידים בישיבה ניגש להתייעץ איתה לגבי דלקת שהתפתחה בעינו. לייקוש הביטה בעין ומיד הבטיחה לו שמיד כשתחזור הביתה תצא לבית המרקחת ותבדוק אילו משחות יש שם, תמצא לו אחת טובה. היא לא התחשבה בכך שעבדה במשך כל היום וגם אחר הצוהריים מחכה לה בית עם ילדים קטנים, ברוך ה'. התגייסה למען כל בחור כאילו הוא בן יחיד.

כעבור שנה וחצי, כאשר הוחלט שהישיבה חוזרת לדנייפר, החליטו בני הזוג לחזור גם הם. זו לא היתה החלטה קלה, שוב לעזוב מקום שכבר התבססו בו, לצאת מחדש לשליחות והפעם עם משפחה גדולה ברוך ה'; כשבאוקראינה, לאחר שנתיים של מלחמה, עדיין שומעים אזעקות ורצים למקלטים עם כל התלמידים בבית הספר. אבל לייקוש, כמו לייקוש, חוזרת מיד למקום השליחות במלוא ההתלהבות והחום החסידי, משקיעה את כל־כולה בתלמידי בית הספר ובקהילה.

אם מסורה

לייקוש ידעה שהשליחות האמיתית היא קודם כל עם הילדים שלה. היא השקיעה בחינוך הילדים בכל פרט. בתחפושת חסידית, בחיות בכל מבצע שהילדה או הילד הביאו מבית הספר. תמיד היתה מלאת סבלנות איתם בבית. כאילו לא עבר עליה יום ארוך ומעייף בבית הספר.

בכל בוקר הגיעה עם בתה לכיתה א', עזרה לה להוריד את המעיל ולתלות אותו על הקולב. לאט, בסבלנות. כי כשהיא עם הילדה, כל אלף הדברים שעליה לבצע יכולים לחכות.

רואה טוב, אחות לשליחות

לייקוש ידעה להודות. בכל פעם שעשו עבורה משהו, הודתה עליו בהתרגשות. כשכתבה מכתבי תודה למורים, לחברות הצוות, לאמהות, (והיא תמיד כתבה), היתה מפרטת לפרטי פרטים על מה בדיוק היא מודה ומה היה מיוחד כל כך. מעולם לא ראתה מעשה שנעשה כאילו הוא מובן מאליו ותמיד טרחה לציין אותו ולהתפעל ממנו.

באירופה, בעייתי מאוד לערוך כפרות על תרנגול. הדבר אסור משום צער בעלי חיים ובמקומות רבים גם השחיטה אסורה. כאשר גרו בדיסלדורף שבגרמניה נהגו כמו יתר בני הקהילה, ונסעו עד אנטוורפן שבבלגיה כדי לערוך שם את הכפרות. הנסיעה היתה מפרכת, כמה שעות נסיעה לכל כיוון ושהות לא קצרה במקום. בסך הכל הסיפור לקח כשתים עשרה שעות, עם חבילות וילדים ובלי חנויות מזון כשר זמינות בדרך. לייקוש עשתה הכל כדי להנעים לילדים את הדרך, להרגיע ולהפוך את המסע לחוויתי. לקראת סיומו פנתה אל אחת השליחות שנסעה איתה והיתה חייבת לציין את התפעלותה, איך היא נסחבת למסע כזה, ועוד עם כל הילדים! דרך כל כך ארוכה! היא ראתה הכל בעיניים כל כך טובות ומאירות, כאילו לא שמה לב שגם היא עצמה יצאה בדיוק לאותה דרך ארוכה עם כולם…

כשאחת השליחות ערכה תספורת לבנה בציון של אדמו"ר הזקן. ללייקוש היה ברור שהם נוסעים עם כל המשפחה כי שליחות הן אחיות. משפחה ממש! במוצאי שבת ביקשה לייקוש מהשליחה לרדת איתה יחד לציון כדי לסיים את כל ספר התהילים עבור קרובת משפחה שזקוקה לתפילות. לה עצמה היה כל כך הרבה על מה להתפלל אבל היא ישבה לומר את כל התהילים עבור מישהי אחרת.

לייקוש שלנו. בכל מקום ובכל מצב, תמיד בחרת להתמסר לשליחות ולעשות את מה שצריך עד הסוף, הכי טוב שאפשר. אז עכשיו, שם למעלה, אנחנו בטוחות שלא תוותרי, שתזעקי ותתחנני בעד עמינו יחד עם אסתר המלכה וכל הנשים הצדקניות שם, שתבוא כבר גאולה.

אל תוותרי!

באדיבות מגזין עטרת חיה