מיומנה של מורה צעירה

קיבלתי מילוי מקום.

כשהייתי קצת יותר צעירה, בשנה א' בסמינר, זו היתה נשמעת לי בשורה טובה, משהו שאומרים בגאווה, מדרגה אחת לפני שקיבלתי עבודה קבועה.

ידעתי איך מתנהגים לממלאת מקום, הייתי בעצמי תלמידה לא מזמן. אבל היה ברור לי שאצלי זה יהיה אחרת. אני הרי אהיה טובה, סבלנית ומרתקת. אסחוף אחריי את הבנות חדורת שליחות והן בכלל לא תשמנה לב איך השיעור עבר. ימתינו בציפייה שאבוא שוב.

אני מחייכת כשאני נזכרת כמה תמימה הייתי, דמעות עולות לי לעיניים.

שתיים עשרה בלילה עכשיו, אבי כבר הלך לישון. אני יושבת מול המחשב, מחפשת מה לעשות מחר עם כיתה ו' במשך שעתיים, ובא לי לבכות. להתקשר למנהלת ולומר לה שאני לא מרגישה טוב? שיש לי יום עיון חובה במכללה? אוף, שתמצא ממלאת מקום אחרת! אני חושבת שאני צריכה להחליף מספר טלפון…

אני נזכרת בשיינדי בת דודה שלי. היא כל כך קינאה בי כשקיבלתי מילוי מקום קבוע של שמונה שעות לשלושה חודשים. "את פשוט ברת מזל!" היא אפילו לא ניסתה להסתיר את הקנאה שלה. "כשיש לך כיתה קבועה וחומר קבוע ללמד, אז את יכולה ליצור איתן קשרים, להכריז על איזה מבצע שיהיה להן שווה להתנהג יפה! אני כל היום ממלאה חורים במערכת. השכר אמנם הוגן אבל הדרך אליו כל כך מפרכת… בלילות אני יוצאת לפגישות ובימים אני נאבקת על חיי, מרגישה כמו גלדיאטור מול שור זועם… לפעמים," היא משתפת אותי בכנות, "אני חוזרת מפגישה ומגלה שיותר ממה שמטריד אותי מה הוא אמר ואם נלך לעוד פגישה, זה הפחד – מה יהיה מחר בכיתה"…

יופי שהיא מקנאה בי. לי יש שעות קבועות ואפילו כמה מקצועות שאני מכינה בהם שיעורים יפים, מתוקשבים, לפי כל הכללים שלמדנו. זה לא עוזר כלום. ההבדל היחיד הוא שאם היא לא יודעת מול מי היא עומדת להתמודד בשעה הקרובה, ואני כן. וזה בכלל לא מרגיע.

בעלי אבי כזה צדיק. הוא כל הזמן מעודד אותי. מזכיר לי שככה מתחילים, ככה לומדים לשחות. מבטיח שבעוד כמה שנים כבר אהיה מורה ותיקה כמו הדודה מינה, אצלה אף אחת לא מפריעה. אזכר בחיוך נוסטלגי בימים בהם עוד הפריעו לי.

יש לו גם רעיונות!

"תתייעצי עם המורות בצוות, הן בטח יודעות מעולה מה עובד בכיתה הזאת!" או: "אולי תבקשי עזרה מהמנהלת? בחיידר שלי, ממלאי המקום היו קוראים למנהל. מבט אחד שלו הספיק לשובבים, ופעל שקט לשבועיים"…

המורות בצוות? ממש! חלק מההתמודדות שלי היא הן בעצמן… כל כך לא נעים לי לידן. אני נכנסת בשקט לחדר מורות. בהתחלה, עם כל כיסא עליו התיישבתי הייתי בטוחה שתפסתי מקום למישהי… הן נחמדות ומחייכות, שואלות מי אני, מאיפה. מה השם מהבית? כלה של איזה כהן? אחר כך אומרות: איזה יופי, נחמד. ממשיכות לדבר על מה שדיברו כנראה גם לפני עשרים שנה.

כשאחת מבקשת ממני מילוי מקום, היא אומרת, בהבעה חוששת: "אבל תלמדי אותן טוב? אל תעבירי את הזמן סתם על שטויות"

"תוכלי לתת לי הכוונה? דפים? עמודים בחוברת?" אני שואלת בזהירות. ונרתעת אל מול הבעתה האומרת: 'הגזמת, משלמים לך, לא? למה את רוצה שיעשו בשבילך את כל העבודה?'

הנחמדות יותר משתתפות מידי, כמעט בוכות איתי. 'אוי, זה קשה! מסכנונת, לא קל להיות מורה היום. הא?" מקטינות אותי לאפס.

אלה וגם אלה, מכוונות אליי כל פעם שמתברר באסיפת מורות שצריך לבצע איזה תפקיד, לארגן משהו. הן ודאי חושבות לעצמן: "היא רק עכשיו התחתנה, עוד אין לה ילדים, בכל שבת אצל ההורים, מה כבר יש לה לעשות? שתארגן / תקנה / תכתוב / תערוך / תפתח מוקדם / תישאר לנקות… השלימו את החסר.

והמנהלת? דווקא ממש בסדר. אבל אני אף פעם לא אלך לקרוא לה! קודם כל כי אני לא אעשה לעצמי בושות, אני רוצה הרי שיום אחד היא תציע לי עבודה קבועה, נכון? ובכלל, היא הרי יודעת פחות או יותר מה קורה. כבר כמה פעמים היא אספה בנות מהדשא או מהברזיה, הכניסה אותן בחזרה לכיתה, העירה להן. ובעקיפין גם לי. מדי פעם היא פונה אליי, "מה קורה? הכל בסדר?" החיוך שלה, רחב מאוד, כאילו אומר לי 'בבקשה אל תעני בכנות כי אין לי סבלנות להיות התומכת שלך. תתמודדי כמו שכולן כאן התמודדו'.

כל כך יפה מצידו של אבי לנסות לפתור לי את הבעיות. הוא לא יודע אפילו חצי ממה שאני עוברת! לא נעים לי בתור אישה צעירה לבכות לו בכל יום. ובכלל, לא מספיק שהתלמידות מפריעות לי, אני עוד אתן להן לגזול את הרגעים היפים שלנו בערב? אז אני משאירה את הסיפורים שלי לאוזן אחרת. אחותו למשל.

אחותו התחתנה שנה לפנינו. מתחילה בוקר עם בחילה, ואחר כך יוצאת לקרב. בחדר מורות מכרסמת קרקרים, אולי זה יעזור, ושוב לכיתה. מסכנה! לא מפרסמים אצלנו כמובן, אז ממשיכים להפיל עליה את כל התפקידים. והיא צריכה להוכיח את עצמה, זה לא הזמן להתפנק…

מה אני יכולה להגיד?

להיות מורה מתחילה זה לא קל. בכלל.

אני עדיין עובדת שעתיים על כל שיעור, מגלה שהוא מסתיים לאחר רבע שעה, אין לך מושג איך מטילים משמעת בכיתה, כולם רוצים ממך הכל, המנהלת, המכללה… וכל זה קורה בתקופה ממש סוערת בחייך, שידוכים, חתונה, תחילת הריון.

הדבר היחיד שמעודד אותי זה שיש היום במערכת מורות שעברו את גיל עשרים. כנראה שורדים את זה, לפחות חלק מאלו שהתחילו…

מורות ותיקות

את המילים הכואבות האלו, של המורה המתוקה והמתוסכלת שלא הסכימה לבחור אפילו שם בדוי כי היא מייצגת את כולן, קיבלו שתי מורות ותיקות במערכת. (לא מחדר המורות שלה…) והתבקשו לענות בכנות על כמה שאלות:

אסתר, מחנכת ותיקה ומוערכת בכיתה ב', כבר יותר משלושים שנה במערכת החינוך, לאורך ימים ושנים טובות. ושולמית, 'רק' עשרים שנה בחינוך.

גם בבית הספר שלכם יש מן הסתם מורה מתחילה, ממלאת מקום וסוגרת חורים… האם גם את חווית משהו דומה?

אסתר: בוודאי! כשאני התחלתי את עבודת ההוראה הראשונה שלי זה היה עוד בזמן שלמדו הוראה רק במשך שנתיים. מיד לאחר מכן יצאנו לשטח כמו מורות רגילות בלי סדנת ליווי ומורה חונכת וכל השאר. והשטח שלנו היה שטח אש! בנות נסעו לכל מיני בתי ספר נידחים של הרשת, התמודדו עם תלמידים ברמה סוציואקונומית נמוכה מאוד שהיום לא קיימת, ב"ה.

היו כיתות של שלושים וארבעים תלמידים, בלי מזגן. לפעמים בכל מיני צריפים וקראוונים.

ומה היה לנו? דפדפת, עט והרבה רצון טוב. לא יכולנו לחפש חומרים באתר "מעלין בקודש" של רשת "אהלי יוסף יצחק"… כל שיעור בנינו מהתחלה. אצלנו בבית הספר עוד היתה מכונת צילום, היו לי חברות שרק כתבו בגיר על הלוח. אם הן מאוד התעקשו לחלק דף, הן נאלצו להעתיק אותו בעצמן כמספר התלמידים.

וההורים! היום ב"ה לרוב יש שיתוף פעולה עם הבית. כשאני התחלתי את העבודה חלק מההורים לא ידעו בעצמם לקרוא. הם התמודדו עם כל כך הרבה בעיות, שההתנהגות של הילד שלהם בכיתה הייתה באמת הדאגה האחרונה שלהם. לא הקדישו לה אפילו רגע.

היום הדור לא קל, אבל יש מסביב המורה המתחילה מעטפת רחבה של תמיכה שכל מה שנשאר לה זה רק ללמד…

שולמית: הדברים מעלים לי זכרונות כואבים מאוד, אבל גם מתוקים. לא היה לי קל בתור מורה צעירה, קרו לי דברים שגם כיום, כמורה ותיקה, אני עוד מתביישת לספר. כמו ילד קטן שלומד ללכת, ונופל וקם בכל פעם מחדש, ככה למדתי על בשרי עד כמה ניתן להיות רכה עם התלמידות, על קשרים עם הורים, על איך לדבר עם מנהלת ואיך לבקש ממנה גיבוי.

לילה אחד, אני חושבת שזה היה באיזה ערב חג, אני פוסעת עם בעלי ברחוב ראשי, פתאום ניגשת אליי אישה צעירה. "שלום המורה!" לקח לי בדיוק שנייה להיזכר מי היא, המבט השובב שלה נשאר בדיוק כמו שהיה בכיתה ד'. "מה שלומך, אילה?" שאלתי בחיוך.

"בסדר, איך המורה?" היא צחקה, "יש לך עדיין תלמידות שבורחות לך מהכיתה דרך החלון או שאני הייתי משהו מיוחד?" צחקנו, נפרדנו באיחולים. בעלי ההמום לא חיכה אפילו שתתרחק מספיק. "תלמידה שלך ברחה לך מהחלון?" הנהנתי סמוקה. "ולא סיפרת לי עד היום?"

למה אני אומרת שהזכרונות שלי גם מתוקים? כי הייתי מורה אחרת. הייתי חדורה בשליחות. כל שיחה של הרבי מה"מ שלמדתי הייתי חושבת איך אני מעבירה אותה לבנות, מחדירה אותה במשחקים, שירים, משלים. כתבתי סיפורים, עיצבתי קלפים, חרשתי את ירושלים כדי להשיג איזה עץ שחשבתי שהוא יכול להדגים משהו. מה אני היום? מורה עם המון ניסיון ומשמעת, אוהבת את הבנות ומכירה בעל פה את החומר. עדיין מורה נהדרת אבל ההתלהבות של ההתחלה, איפה היא? אולי זה קשור דווקא לקושי?

מה תוכלי לתרום לה ולכל המורות המתחילות מנסיונך רב השנים?

אסתר: אין הרבה מה לעשות, זו תקופה שצריך לעבור אותה, כמו טירונות בצבא. אף אחד לא יכול לקפוץ למים במקומך. שתי עצות טובות שאני יכולה לתת למורות צעירות הן אלו:

א. תשתדלי לא לקחת ללב. הבנות שמפריעות בשיעור, לא באמת שונאות אותך או רוצות לפגוע בך. הן ילדות קטנות שרוצות להנות וזה נורא כיף להן. הן פשוט לא שמות לב שהן פוגעות בדרך. הורים זועמים הם פשוט הורים המתוסכלים מהבעיות של הילד שלהם ומעוד דאגות. זה לא מכוון אלייך אישית ואת לא אשמה. אמנם זה לא מצדיק את התנהגותם, אבל כשאת יודעת שזה לא אישי יותר קל לך לבלוע.

ב. תכתבי לרבי מה"מ, אפילו בכל יום. קודם כל הוא שלח אותך והוא ייתן לך כוח, וחוץ מזה, הרבי עושה ניסים, אפילו בנושאים האלה…

שולמית: קודם כל, תני לעצמך כוח. תעשי דברים שאת אוהבת ותשקעי בהם. לקרוא? לצייר? לנגן? למרות העומס תמצאי זמן להשתחרר ולהנות. דבר שני, תשקיעי בקשר עם הבנות. תכתבי להן פתקים טובים, תאפי להן עוגה לכבוד שבת, דברים קטנים שמראים על חשיבה ואכפתיות. בנות יתחברו, יפריעו פחות ויקבלו ממך הרבה יותר. חלק גדול מהבנות שמפריעות עושות זאת כדי לקבל את תשומת הלב שלך. אם תתני להן אותה בדרך חיובית, הן לא יצטרכו לחפש אותה בדרך שלילית. ועצה אחרונה, ספרי סיפורים חסידיים. הם מרתקים ומחנכים במתיקות.

בכנות, שווה להיות מורה? תשכנעי אותה!

אסתר: יש בדיחה כזאת: תני לי שתי סיבות טובות להיות מורה? – יולי ואוגוסט… האמת, שאם את מחפשת מקצוע קל ומפרנס, אל תמשיכי בהוראה. בחינוך עובדים  קשה. גם בשעות העבודה בכיתה וגם אחר הצוהריים, בשיחות עם הורים, אסיפות, הכנת שיעורים. ההוראה לא עוזבת אותך גם בחלומות… והמשכורת? לא גבוהה.

אבל מה? זה מה שהרבי מה"מ רוצה מאיתנו. הרבי כמה וכמה פעמים דיבר על כך שכל אחד צריך לעסוק בחינוך, מי שיכול, שיחנך בפועל. ומי שלא, יכול לפחות לתמוך בחינוך, לתרום מהונו. אם את מורה את זוכה להיות מלגיון של מלך, ללטש יהלומים!

שולמית: אין כמו להיות מורה! זה מקצוע מושלם! גם בגשמיות, זו עבודה כל כך נשית ומעניקה. השעות מתאימות לך, חופשת בחופשות. אני רק חושבת על אמהות שצריכות לארגן במשך חודשיים סידור לילדים או צריכות להשאיר אותם לבד בכל בוקר, ולא מצליחה להבין איך היא בוחרת עבודה אחרת חוץ מהוראה. וברוחניות בכלל, את יודעת שאת משקיעה בחינוך של הילדים, מעמידה את הדור הבא, מקיימת את ההוראה של הרבי מה"מ כפשוטו.

אז נכון שהמשכורת לא גבוהה, אבל ראיתי מכתב שהרבי כתב למורה שהתלונן על המשכורת שהוא מקבל מהרשת שהרבי הריי"ץ לא נשאר חייב! לא תמיד מקבלים את המשכורת בכסף. לפעמים המשכורת מגיעה דווקא במחלה שנחסכה מאיתנו או בדרכים אחרות. אז אם ככה, מה יותר טוב מלהיות מורה?

איך אתן בחדר המורות עוזרות לה להשתלב, להרגיש בנוח, להתייחס אל חדר המורות כמקום מטעין?

אסתר: אני לא יודעת מה להגיד לך, אצלנו בחדר המורות, כל הצעירות מיד מרגישות בבית… יושבות איתנו, צוחקות, הופכות להיות חלק מהחבורה. לפעמים אפילו יותר מדי. וגם אנחנו נהנות מהן. הן מביאות איתן רוח צעירה והמון התקשרות לרבי שליט"א. אין על הדור הצעיר.

שולמית: זו שאלה טובה ומביכה. אם הראיון הזה הגיע רק כדי לעורר על הנושא הזה, אז הכל היה שווה. אני מחייכת למורה חדשה, משתדלת להיות נעימה אליה, ממש כמו המורות המתוארות ביומן המתסכל של המורה החמודה ההיא, אבל אחר כך ממשיכה לפטפט עם החברות הותיקות שלי. אני באמת צריכה לעשות יותר השתדלות כדי להכניס אותן לעניינים, שירגישו בבית.

כמה מילים לסיום…

אסתר: אני מאחלת לכל אחת מכן להצליח להשתלב בעבודת החינוך להגיע כמה שיותר מהר לשלב יותר קל בחיים ולראות איך הרבי מה"מ מלווה אותך. אני מוסיפה עוד שאת אכן צעירה. ולצעירים יש יותר כח ויכולת הסתגלות. ולפעמים בהתחלה, כמו בכל מקצוע יש תקופה בה נדרשת עבודה קשה של להוכיח את עצמך. גם במקצועות אחרים זה כך. ותדעי שגם אנחנו המורות המבוגרות יותר, מתמודדות עם דברים מאתגרים בחיים. משימות מורכבות של אמהות וארגון. שאת כצעירה בת עשרים עדיין לא מכירה. המורות המבוגרות בחלקן עדיין יולדות בעצמן והגיל לפעמים נותן את אותותיו אז תביני גם אותנו…

שולמית: תמשיכי להשקיע, אל תתייאשי, אין דבר טוב יותר מלהיות מורה. זה נכון ש"כל התחלות קשות" מתקיים במיוחד במורות, אבל ההמשך טוב יותר ומתגמל במיוחד. אני בטוחה שכבר עכשיו את חווה מדי פעם רגעים מיוחדים של נחת ובעז"ה עוד יהיו לך יותר ויותר כאלה.

ואל תשכחי את עצמך, בבקשה! אם היועצת של בית הספר נעימה לך, תתייעצי איתה. אם פחות, תמצאי מישהו אחר לשתף. גם המנהלת תשמח לעזור אם תבקשי עצה טובה ולא תאשימי אותה בהתנהגות של התלמידות בבית הספר שלה. מאחלת לך שבעוד עשרים שנה תוכלי לתת בעצמך כמה מילים טובות למתמחה חדשה, להיזכר ביומן שלך, ולצחוק עליו עם דמעות בעיניים…

באדיבות מגזין עטרת חיה