שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-27 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

בעקבות ומאז האסון הגדול של שבת ושמחת תורה אנו עדים להפגנות המבטאות בצורות שונות את הכאב העצום הנצור בלבם של בני עמנו. בשבוע האחרון היינו עדים להפגנות שונות וחסרות תקדים בהיקפן בעצמתן וברושם העז שהותירו בנפשנו.

אני מדבר על היקף ההפגנות והאופי בו המופע שלהם בא לידי ביטוי השבוע, חלקנו אהבו את עליית המדרגה, חלקנו סלדו ממנה, אחרים היו המומים והיו גם שהגיבו באדישות.

איך נכון להתייחס להפגנות אלו? מה הן מבטאות? ומדוע הן באות לידי ביטוי ומופע באופן כל כך מורכב וקשה להכלה?

אקדים ואומר שאני אתייחס לתופעה מההיבט החברתי (סוציאלי) ולא מהמרחב הפוליטי!

אני אתייחס לחברה הישראלית בכלל לאנשים יקרים ואהובים בני עמנו שהמצב הנורא אליו נקלענו כואב להם באמת ומבקשים להביע את כאבם וזעקתם בדרכם שלהם!

אז בכדי לענות על שאלה מורכבת זו אקדים את המבט החסידי והפסיכותרפי הניבט ונשקף מפרשת השבוע למשמעותה של תופעה זו.

החיפוש אחר פשר לסבל והענקת משמעות לאבדן בחיינו עוברת ב -'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' שמשמעו הנה יצירת מרחב מאפשר להתבוננות מעמיקה המסייעת להשבת התקווה והשליטה אל חיינו!

השבוע נקרא בפרשת שמיני

אחד האירועים המשמעותיים והמרגשים המתוארים בפרשה הנו השראת השכינה על עם ישראל במשכן אותו בנו עם ישראל כבית לה' יתברך. במעמד מיוחד ומרגש נחגגה חנוכת הבית. עם ישראל זוכה לברכה מיוחדת אותה ברכו משה שתשרה השכינה במעשה ידיהם ואהרון שהוסיף ברכת כהנים והשמחה האדירה ששררה בקרב עם ישראל הייתה רבה ועצומה בעקבות כך.

כפי שמתארת זאת התורה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם".

ורש"י על אתר מפרש: 'וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם' – אָמְרוּ: "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם (ספרא שם,ט"ו). לְפִי שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, שֶׁהֶעֱמִידוֹ מֹשֶׁה לַמִּשְׁכָּן וְשִׁמֵּשׁ בּוֹ, וּפֵרְקוֹ בְּכָל יוֹם, לֹא שָׁרְתָה בּוֹ שְׁכִינָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְלָמִים וְאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה: מֹשֶה רַבֵּנוּ! כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַחְנוּ – שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵינוּ וְנֵדַע שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָנוּ עֲוֹן הָעֵגֶל. לְכָךְ אָמַר לָהֶם: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' אַהֲרֹן אָחִי כְּדַאי וְחָשׁוּב מִמֶּנִּי, שֶׁעַל יְדֵי קָרְבְּנוֹתָיו וַעֲבוֹדָתוֹ תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בָּכֶם, וְתֵדְעוּ שֶׁהַמָּקוֹם בָּחַר בּוֹ".

 השראת השכינה באה לאחר חטא העגל בה עם ישראל חש את הריחוק והניכור ששרר בינם לבין ה' יתברך וכעת עם ישראל בונים לו בית ומקווים שימחל להם וישוב להשרות שכינתו בקרבם, ואכן ה' יתברך שב ומתרצה לעם ישראל מתקרב אליהם ומשרה שכינתו ביניהם.

בעיצומה ובשיאה של השמחה עם ישראל היה עד למאורע שהותיר אותו בהלם בכאב ובעצב רב: בני אהרון נדב ואביהו נתונים בהתלהבות שיא מתוך קדושה וטהרה ומחליטים על דעת עצמם להקריב קרבן (מלשון להתקרב) אל ה' יתברך בדרך ייחודית להם בתנועה של כמיהה ויציאה מעצמם.

בלשון החסידות נקראת תנועה זו שבנפש 'רצוא ללא שוב', כלומר כמיהה להידבק ב-ה' יתברך ללא יכולת לשוב חזרה למצב הקודם ולהתנתק מהגדרת ומהגבלת מקום (עולם) זמן (שנה) וסיטואציה (נפש) כחלק מרצונם לבטא את אהבתם לה' יתברך!

זוהי תנועה שהנה בניגוד גמור לרצון ה' יתברך שאכן חפץ מצד אחד בעבודתנו אותו בתנועת הנפש המכונה רצוא- אותה כמיהה רוחנית להידבק בו, אך לצד זאת חייבת להיות היכולת לקיים גם את החלק הנוסף החשוב והמשמעותי כל כך, והא: תנועת 'השוב' שבנפש, כלומר: לשוב מההתלהבות והכמיהה להידבק ב-ה' יתברך ולקיים את חיינו בגוף גשמי כאן בעולם הזה החומרי והגשמי!

כתוצאה מכך אכן לצערם של כלל ישראל הם מוצאים את מותם באופן טראגי והשמחה הגדולה של חנוכת המשכן מופרת באחת!

תגובת אביהם אהרון הכהן למותם של שני בניו דומיה! אהרון 'נאלם-דם' המילים נעתקו מפיו, התחושה הקשה באבדן של שני בניו היקרים השאירה אותו ללא מילים!

דומיה- הנה תגובה למצב נפשי בו האדם לא מוצא ביטוי לעצמת האירוע שחווה, הוא חווה את האירוע בחושיו אך ללא יכולת לבטא את רגשותיו במילים.

  בשלב השני אחר שהאדם חווה את עצמת האירוע בכל חושיו בדומיה, הוא מתפנה להתבונן על האירוע בדרך לחיפוש אחר מרחב מאפשר בנפשו על מנת לאפשר לעצמו למצוא פשר ומשמעות לסבל ולאבדן שחווה!

משום שכאשר האדם תר אחר הסברים במחשבות במילים או במעשים הגובלים בהיגיון אנושי הוא מגלה מאוד מהר כי אין באמת דרך אמיתית להשיג איזו שהיא הבנה לטרגדיה על אנושית!

לכן הדומיה (דום-י"ה, דומיה לפני ה' יתברך) שהנה מעבר למחשבות מילים ואפילו למעשים הנה הדרך המאפשרת את החיבור לאבדן על ידי חיפוש והענקת משמעות ייחודית לאדם המתמודד עם האבדן.

כפי שנאמר על יד דוד המלך בתהילים: "אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי" (פרק ס"ב פסוק ו'). כאשר אני בדומיה לפני ה' יתברך אני זוכה לתקווה הבאה מה' יתברך.

הדומיה נועדה כדי להעניק לאדם תקווה! כאשר האדם מפנה את מוחו ולבו מטרדותיו ושם את מבטחו בה' יתברך הוא זוכה למרחב חדש של תקווה בחייו!

הדומיה הנה הדרך הבטוחה ליצירת מרחב מאפשר בנפש האדם, בו ועל ידו האדם מוצא את המשמעות שבאבדן ולא את ההיגיון הנעדר שבאבדן!

הדומיה איננה שתיקה במובן של אין מה לעשות צריך עדיף לשתוק ולהמשיך הלאה!  להיפך הדומיה הנה מצב נפשי בנפש האדם כאמור דרכו האדם מוצא את הדרך ליצירת ולהשגת מרחב מאפשר בנפשו עלי יד פינוי המחשבות הטורדות לטובת מקום ומרחב למשמעות אותה הוא נותן ומעניק לאבדן שלו, חיבור לאבדן ממקום זה הנו הדרך להשבת התקווה והשלווה אל נפש האדם!

וכפי שמתארת זאת התורה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

הספורנו מפרש על אתר: 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' – שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם!

ורש"י על אתר מפרש: 'הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' – "הֵיכָן דִּבֵּר? 'וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי' – אַל תִּקְרֵי 'בִּכְבֹדִי' אֶלָּא 'בִּמְכֻבָּדַי'. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: אַהֲרֹן אָחִי! יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת בִּמְיֻדָּעָיו שֶׁל מָקוֹם, וְהָיִיתִי סָבוּר אוֹ בִּי אוֹ בְּךָ עַכְשָׁו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמֶּךָּ". 

המפרשים עומדים על הנחמה אותה מצא אהרון במות בניו יקיריו נדב ואביהוא קידוש שמו של ה' יתברך, או בנחמה שמשה אחיו ניסה להעניק לו על מנת למצוא את המשמעות שבמותם הטרגי הם גדולים ממני וממך ולכן זכו לקדש שמו של ה' יתברך בקדושת הבית שנבנה לכבוד ה' יתברך!

בא' באייר תשט"ז (1956) בשעה 20:00 בערב, היו התלמידים בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד באמצע תפילת שמונה עשרה של ערבית פתאום חדרו למתחם שלושה מחבלי פדאיון הם כיבו את האור, התחילו לירות ללא הבחנה ומיד ברחו כשנדלק האור נמצאו מדריך וארבעה תלמידים שעמדו בסמוך לדלת, שוכבים הרוגים וחמישה פצועים קשה.

לקח שבוע שלם עד שהרבי מליובאוויטש שלח את מכתבי העידוד שלו והרבה תהו למה הרבי חיכה? במכתבים ששלח ולאחר מכן גם בשיחה פומבית שנשא ציטט הרבי את הפסוק "וידום אהרון" המילים שהתורה אומרת לגבי תגובת אהרון הכהן כששכל את שני בניו, שמתו בעיצומה של החגיגה ביום חנוכת המשכן. שתי מילים שאומרות הכול התגובה המתאימה היחידה לטרגדיה בלתי נתפסת היא דומיה!

רבים גם ציפו שהרבי יציע איזשהו הסבר תיאולוגי לטרגדיה. אבל הרבי סירב בעקשנות לעשות את זה. כל השאלות בנוסח "למה זה קרה?" נתקלו בשתיקה רועמת דממה.

בשתיקה יש הרבה יותר ממילים. האינסטינקט הטבעי של אדם מאמין הוא לראות גם בשבר את הכוונה האלוקית. זה עשוי לגרום לאדם לנפק הסברים ולמצוא סיבות וצידוקים להתרחשויות.

אהרן הכהן מזכיר לנו: זה לא תפקידנו להצדיק ולמצוא הסבר פילוסופי כזה או אחר למה שקרה. לפעמים עדיף לשתוק, הרבי מעולם לא טרח להסביר אסונות שהעם היהודי עבר. לא הטרור ולא השואה היו בעיניו של הרבי אותות של נקמה או ענישה מלמעלה חלילה כתגובה לחטאים. הרבי התייצב להגנה מוחלטת על עם ישראל, ולא היה מוכן לקבל פרשנויות כאלה ותמיד ראה את עם ישראל בעין אוהבת ולא שיפוטית. (מתוך 'ממתק לשבת' שליח הרבי לתאילנד הרב נחמיה ווילהלם)

הכאב והסבל הבלתי מעובדים רגשית ונפשית מולידים חשיבה קטסטרופלית שבעקבותיה נולדת לה התפרקות טוטאלית בנפש האדם בדמות התפרצויות זעם ותוקפנות! החיפוש אחר משמעות ופשר לסבל מסייעת להגיע למצב של: "מי שיש לו לְמָה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך" ומשיבה את התקווה לחיי האדם!

למה אנחנו זקוקים למשמעות בכלל במות יקירנו? והאם יש בכך תועלת באמת? האם משמעות אכן פועלת את הנחמה הדרושה לנפש האדם?

בכל אובדן יש סבל קיומי. הקושי והסבל האדיר במותם של קרובנו ויקירנו הוא בלתי אפשרי עבורנו, לא משנה מה נסיבות המוות טבעי או על טבעי הקושי יושב לו על לבנו וממאמן להאמין שיקירנו כבר לא אתנו!

בטח כאשר המוות הוא פתאומי ובטח כאשר המוות אירע בנסיבות ובאופן טרגי הסבל הקיומי רק גובר ומעמיק את המשבר הנפשי והרגשי בחיינו!

האדם מתקשה להבין, להכיל או לעכל מוות טרגי והוא שוקע בחוסר אונים קיומי אל נוכח הקושי האדיר שבחוסר היכולת להבין את נסיבות המוות הטרגי!

הקושי המשמעותי ביותר של האדם עלי אדמות הנו התמודדות עם חוסר היגיון משווע שזועק לשמים ומייחל לאיזה שהוא היגיון בכדי להעניק לו קרקע קיומית בטוחה ומרחב נפשי מאפשר לשאת את הקושי והסבל האדיר שאליו הושלך ואתו הוא אמור להתמודד.

כאשר האדם לא מוצא היגיון 'פשר לסבל' הוא אבוד! הוא מוצא עצמו מפתח מחשבות קטסטרופליות הנחוות עמוק בנפשו הגורמות לאדם לחוסר שקט נפשי תמידי, ומולידות תסכול עמוק והתפרצויות זעם בלתי נשלטות. הנפש מחפשת מרגוע, מחפשת מנוחה אך איננה מוצאת אותו!

הספרות הטיפולית מתארת את המונח 'חשיבה קטסטרופלית' כסוג של עיוות חשיבה. דפוס קוגניטיבי מוגזם או לא הגיוני.

הפסיכולוג אלברט אליס, טבע את הביטוי לראשונה בשנת 1957 כשפיתח את הטיפול הרגשי הטיפול הרציונלי-אמוטיבי –REBT  הצורה הראשונה של טיפול קוגניטיבי התנהגותי -.C.B.T

לפי התיאוריה שלו הרגשות והתפיסות שלנו אינן נוצרות על ידי האירוע עצמו – אלא על ידי האופן בו אנו חושבים על האירוע. 

בעלי נטייה לחשיבה קטסטרופלית נוטים לדמיין השלכות מעוררות אימה לאירועים.

הם נשאבים לחשיבה פסימית לגבי העתיד ומתארים בעיני רוחם את הגרוע ביותר, גם כאשר אין סיבה רציונלית לכך. 

אל הקליניקה הם מגיעים לעיתים על רקע של טריגרים קבועים כמו התמודדות עם חרדות, תסמינים פסיכוסומטיים שמועצמים ומוגברים על ידי חשיבה קטסטרופלית, או טריגרים מצביים, כמו דאגות לגבי העתיד במשברים המוניים. 

מצב זה מתאר את אבוד האמון בעולם ובהיגיון הבריא אותו הורגל האדם לשאת בנפשו לכל אורך שנות חייו עד לרגע בו נקטע בבת אחת החוט המחבר ומקשר את ההיגיון שבעולם עם האמון של האדם בעולם!

כאשר פוגעים בתכונה הראשונית הבסיסית והקיומית של האדם 'באמון' הוא מנסה להשיג את האמון חיזרה בכל דרך אפשרית!

משמעו של איבוד האמון אצל בני האדם הנו נטילת השליטה על חייהם והפקעתה מחייהם, מה שמזמין חוסר אונים קיומי ובמצב שכזה האדם נאבק להשבת השליטה אל חייו בכל אמצעי אפשרי כדי לשוב ולהרגיש את הביטחון הקיומי לו הוא זקוק!

רק שהפעם הדרך עוברת בעיוותי חשיבה ובהתנהגות מעוותת ומסוכנת, שכן חוסר האונים העמוק הוביל אותו למצב הישרדותי קיומי ובמצב שכזה האדם מתנהג 'כארי-בסורג' ומגלה את הצד החייתי שבו!

את התפתחותו של מצב נפשי זה נוכל לצפות בחלוף זמן מה מהאבדן והאירוע המטלטל, כאשר הרוחות שוקטות להן אט אט, וכאשר לא נעשה עבוד  נפשי ורגשי לחוויית האובדן באופן מקצועי!

חוסר העיבוד הנפשי והרגשי לאירוע הקשה יוצר בליל של מחשבות ורגשות לא מווסתים המוצאות את ביטוין כאמור במחשבות קטסטרופליות המובילות להתנהגויות לא מותאמות, לא מווסתות ומסוכנות בדוגמת התפרצויות זעם הבאות לידי ביטוי באלימות קשה וחסרת מעצורים!

בהקשר זה של אבדן האמון ומשמעותו בחיי האדם: אני נזכר באחד המטופלים שלי שעבר משבר קטסטרופלי, כאשר לאחר תקופה משמעותית לאורך כל שנות ילדותו משפחתו 'נוטלת' ו'שוללת' ממנו את יכולת הבחירה, בכך שכל בחירה שלו בחייו לוותה בחוסר פרגון, באי אמון מוחלט, בבוז גדול, בהשפלה ובלעג..

כאשר הוא גדל מעט וכבר הגיע לשלב בו הוא לא ממש זקוק לאישור ממשפחתו באמצע שנות גיל ההתבגרות הוא בחר את 'בחירותיו' באופן שרק הוא 'ידע' (כמובן באופן לא מודע) למה הוא בחר אותן!

הוא עשה הכל אבל הכל כדי שכעת תהיה למשפחתו באמת מה לומר ונסות להניא אותו מבחירותיו רק שכעת הוא פשוט לא 'ספר אותם', הוא עשה מה שרק עלה בדעתו, גם כאשר הדבר גבה ממנו מחיר כבד מנשוא ופגע בחייו בצורה משמעותית ביותר!

זהו משמעותו של חוסר האונים הקיומי כאשר אנחנו ניצבים אל מול הצורך הבסיסי הקיומי והראשוני שלנו כבני אדם הנקרא: הצורך בשליטה! היכולת להרגיש ולדעת שאנחנו יכולים לעשות את בחירתנו מבלי שנרגיש מאוימים מכך שמישהו יבטל את בחירותינו יערער עליהן או יזלזל בהן..

האמון שנפגע אל מול הקרובים אליו ביותר בעקבות הערעור על יכולתו לבחור והניסיון לערער על זכות הבחירה שלו, גרר את ההחלטה הלא מודעת שכעת אני אבחר ולא משנה מה ואיך העיקר שלא אחוש איך יכולת הבחירה שלי בחיים כסובייקט לבחור ניטלת ממני!

התחושה של האדם החש עם 'הגב אל הקיר', מעוררת בו את חוש ההישרדות הקיומי שנכנס לפעולה מגיב בעצמה ו'בועט' בכל מי ומה שרק נקרה בדרכו!

הדרך למענה במקרים אלו הנה חיפוש אחר משמעות בניסיון לעבד את האירוע רגשית ונפשית ולהעניק איזו שהיא יכולת לנפש להכיל ולהתמודד עם האירוע הקשה.

החיפוש אחר משמעות קושרת את האבדן הטרגי עם סיבה בעלת ערך ומשמעות עבור האדם שחווה את האובדן  ומעניקה לו פשר לסבל אותו הוא חווה ומסייעת ביכולת להתמודד עם האירוע למרות כל הקושי הגדול והנורא שפקד אותו!

כפי שתיאר זאת הפסיכיאטר הנודע ד"ר ויקטור פרנקל בספרו 'האדם מחפש משמעות' כשציטט את הפילוסוף פרידריך ניטשה: "מי שיש לו לְמָה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך"!

ה-לְמָה מייצג את המשמעות הנסתרת מאחורי הסבל שבאובדן! הוא מעניק לאדם פשר לסבל עבור האדם המחפש לשאת כמעט כל איך!

זו הסיבה שבגינה אהרון תר אחר משמעות עבורו במוות הטרגי של שני ילדיו האהובים, ואף אחיו משה רבינו נותן ומעניק אף הוא את פרשנותו הנושאת בחובה את המשמעות הייחודית היכולה להוות עבור אהרון הכהן את הנחמה המעטה ואת היכולת לשאת את הכאב והסבל במוחו ולבו!

כעת נוכל להבין קצת את משמעות הביטוי הנפשי והרגשי הקשה והטעון הבא לידי ביטוי בהתנהגות המאוד קשה מאותם אנשים יקרים שפגשנו השבוע בהפגנות הסוערות המחפשים מרגוע לנפש מהסבל העצום שהביא עלינו האירוע הקשה והמזעזע בשבת שמחת תורה.

ביום הקדוש והשמח ביותר בשנה לעם ישראל בסיום מועדי וחגי חדש תשרי המושבע במועדים בעיצומה של שמחת תורה כשכל עם ישראל חוגג בכל מקום בארץ ובעולם אנו שומעים על האסון הנורא שמתרחש לו באותם רגעים בעצמתו ובממדים הנוראיים שגדלים מרגע לרגע!

אנו לא מעכלים, לא מאמינים למראה עינינו ולמשמע אוזנינו ניצבים בדומיה אל מול אותו אסון נורא ואיום המתרגש לפתחנו חסרי אונים.

אך מפאת הקטסטרופה שבאסון והבלבול הגדול בו שרוי עם ישראל אנו לא מוצאים זמן כלל לעבד ועכל את האירוע, משום שאירוע רודף אירוע ומיד בשמחת תורה נפתחת לה מלחמת 'חרבות ברזל'. אנו נשאבים לאירוע רודף אירוע ולא ממש מוצאים את ההזדמנות להתבונן על מה שקרה לנו כעם וכחברה!

חוסר העיבוד הנפשי והרגשי לאותן חוויות מטלטלות וקשות פועל את פעולתו ובשוך הסערה מעט לאחר מספר חדשים יוצאים ופורצים להם אותן רגשות בלתי מעובדים ולובשות צורה מעוותת בדמות תוקפנות, ואלימות בלתי מרוסנת וקשה המלווה בהתקפי ובהתפרצויות זעם לה היינו עדים השבוע!

זו איננה ביקורת או שיפוטיות חלילה כלפי אף אחד, זו עובדה עצובה המתרחשת כאמור בנפש האדם החווה אירוע קטסטרופלי כל כך קשה ומטלטל ולא מסוגל להכילו בשום צורה ואופן!

אותם אנשים יקרים מבטאים בהתנהגותם (אם כי לא באופן המעוות בו זה בא לידי ביטוי) את רחשי לבם של כולנו כעם לנוכח הסבל הנורא והקשה מנשוא אותו חווינו ועברנו בשבת שמחת תורה!

הם זועקים מעמקי נשמתם את מה שהמח ולא מבין והלב לא יכול להכיל!

ולכן חובתנו לחפש אחר המשמעות הנסתרת מעיני מוחנו ולבנו, לזכור ולהזכיר לעצמנו בכל רגע מי היו ומי אלה אותם יקירים ויקרים שנלקחו מאתנו באופן כה טראגי בשבת שמחת תורה?, הלא הם מיטב בנינו ובנותינו אהובנו המובחרים שבנו, אלו שרק ה' יתברך  יודע ומכיר בגדולתם וברוממותם!

אלה שנלקחו מאתנו באכזריות שאין כדוגמתה ושאין לנו יכולת בשום צורה ובשום אופן לנסות אפילו להבין למה? מדוע? איך? כל זה קרה לנו?

אבל כן יש לנו את היכולת לנסות להבין את ה- לְמָה שעל ידה נוכל לשאת בעזרת ה' כמעט כל איך!

גיל שטרן אומן חרדי בחר לצייר ולהנציח את עמית מגנזי הי"ד שנרצח במסיבה ברעים. לאחר שבת שמחת תורה, קיבל גילי הצעה להפתיע את אמו של עמית ענת, ולהנציח אותו באמצעות דיוקן אישי.

גילי סיפר לענת שהוא נוהג לצייר דיוקנים של צדיקים ואנשי רוח מגדולי ישראל לדורותיהם. ואז ענת אמרה לו בספונטנית 'גם עמית היה צדיק'!, וגלי הסכים ואמר זה בדיוק מה שחשבתי שציירתי אותו!

אין לנו שמץ של מושג מדוע נרצחו באכזריות שאין לה אח ורע אותם נשמות קדושות בשבת שמחת תורה ואין לנו מושג אלו נשמות היו אותם קדושים וטהורים שנלקחו מאתנו!

לכן אנחנו מאמצים את התנהגותו האצילית של אהרון הכהן הגדול 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'! זאת משום ש: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, אותם נשמות קדושות הנם מכובדיו ומיודעיו של ה' יתברך הגדולים מכולנו!

אנחנו נדרשים לפנות מקום לתקווה הבאה על ידי הדומיה מכל הניסיונות להבין מדוע? למה? וכמה? הדומיה מסייעת לנו לחבור אל כח האמונה שבנו ומשם לנסות ולשאוב תקווה אל חיינו!

על ידי הנצחתם של קדושי ישראל שנלקחו מאתנו בהגברת האחדות והערבות ההדדית ובתוספת במעשים טובים אנחנו יכולים למצוא במעט את הנחמה, ביודענו שיקירנו ציוו לנו במותם את ה-ביחד! אם יש משהו שיגרום להם שמחה אמיתית כשהם מביטים עלינו מלמעלה זה כאשר הם יראו שמותם רק הגביר וחיזק את אחדותנו ולא להיפך חלילה!

שנזכה להיות ראויים לקדושים אלו שבחייהם ובמותם צוו לנו את האחדות!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה