שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-27 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

השבוע נקרא בפרשת תזריע

השבוע היה עם ישראל במוקד האיומים לנקמה מצידה של ממלכת הרשע איראן היה לא תהיה..  הקולות וההמיה סביב איומים אלו קיבלו ביטוי שנע בין שני קצוות בתוך העם מצד אחד שמענו את קולות הפחד והחרדה המשתקים ומצד שני שמענו את אלה שטענו שאין באמת סיבה אמיתית להיכנס לפאניקה, לא יקרה כלום זה רק איומים. היה גם את הקול המאוזן יותר שאמר מצד אחד לא נכון לזלזל לא צריך להישאר אדישים ושאננים לאיומים אבל גם להיכנס לפאניקה זה מיותר.

אז איך נכון להתייחס לאיומים אלו?, מה נכון לומר לציבור?, האם יש צורך להתייחס לאיומים אלו ברצינות?, וכיצד מתמודדים עם הפחד והחרדה המעוררים בנו כתוצאה מאיומים אלו?

אז לפני שאתייחס לשאלה זו אקדים ואומר בצורה ברורה וחדה: חובה עלינו להיות קשובים להנחיות המגיעות מפיקוד העורף ולבצען בדיוק כפי שנדרש מאתנו!, לצד זאת חובתנו באותה מידה לא להגביר את הפחד והחרדה בקרב העם בהעצמת האיומים שלא לצורך!

וכעת בכדי לענות על שאלה מהותית וחשובה זו ננסה להתבונן עליה מנקודת מבט חסידית ופסיכותרפית כפי שנשקפת מפרשת השבוע.

'אין בעל הנס מכיר בנסו'- הנו מצב המתאר כיצד ה' יתברך מצדו פועל באופן נסי ושמימי בעולם! כאשר הוא מחזיר לאדם באהבה על אמונתו ובטחונו בו בדרך כזו שהאדם כלל לא מודע לכך שנעשה עמו דבר מה, הנס נפעל מבלי שהאדם ידע על כך כלל!

השבוע נקרא בפרשת תזריע

פרשתנו עוסקת בנגע הצרעת, התורה מונה סוגי צרעת שונים שגווניהם הוא בצבע לבן בשמם התורני. וכך מתארת זאת התורה: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים".

נגע הצרעת בא בעקבות לשון הרע שאדם מדבר על הזולת. הנגע עצמו איננו עונש, אלא דרך לגרום לאדם לגלות אכפתיות כלפי הזולת, באופן כזה שיהיה נוגע לו בנפש עד כדי כך שהוא ישאל את עצמו איך העזתי בכלל לדבר לשון הרע על חברי?

נגע הוא מלשון נוגע כאשר לא נוגע לך מחברך ה' יתברך נוגע בך ומזכיר לך שאתה צריך לרענן את מידת האכפתיות כלפי הזולת עד כדי כך שזה יהיה נוגע לך בנפש!

ונגע הוא גם מלשון עונג- כאשר האדם מגלה אכפתיות כלפי הזולת עד כדי כך שזה נוגע לו בציפור הנפש, מה שגורם לו להימנע מלדבר חלילה לשון הרע על חברו, ולא רק זו אלא אף זו הוא מגדיל לעשות ומקפיד לדבר רק בשבחו של חברו, אזי הוא גורם עונג ונחת רוח לה' יתברך השמח וגאה בבניו שמגלים אכפתיות האחד כלפי השני ונזהרים בכבוד הזולת!

 בהפטרת פרשת מצורע מובא סיפור יוצא דופן העוסק ב-4 מצורעים שזכו ודווקא הם אלו שהביאו  את בשורת הניצחון הניסי לבני עמם הנתונים במצור קשה! כפי שמתואר בשם אלישע הנביא בספר מלכים:    

"וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ. אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ. וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ. וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם. וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב' פרק ז', פסוקים ג'-ט').

סיפור זה מתחיל כאשר מלך ארם נלחם ביושבי השומרון ומביא אותם במצור. "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב' פרק ו' פסוק כ"ד). המצב בעיר קשה מנשוא אנשים גוועים ברעב, אלישע הנביא מתוודע למצב ומתחנן לפני  ה' יתברך להושיע את ישראל ממצבם. ה' יתברך מורה לו להעביר את הנבואה הבאה: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה כֹּה אָמַר יְהוָה כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן." (מלכים ב' פרק ז', פסוק א'). אלישע מתנבא בשם ה' יתברך שמחר המצב ישתנה לחלוטין ומרוב ריבוי ושפע של מזון מחיר הסולת היקרה והנקייה תרד והיא תהיה כל כך זולה שמחירה יעמוד על שקל לסאה סולת, מחיר שלפני כן היה בגדר חלום מרוב שמחירה האמיר בימי המצור הקשה.

בהמשך הסיפור כאמור אנו מתוודעים ל- 4 המצורעים הנשלחים לחיות מחוץ למחנה בימי צרעתם. ארבעת מצורעים אלו חיים בשטח ההפקר שבין שומרון לארם. כאמור יש מצור על שומרון אבל המצורעים יכולים להסתובב באופן חופשי. והם כאחיהם מושפעים קשות מהרעב הפוקד את שומרון וחשים כי קיצם קרב. במצב הישרדותי שכזה חשו 4 המצורעים כי אין להם מה להפסיד , לעיר אין הם יכולים להיכנס, וכל מה שנותר להם כעת היא לתור אחר מזון להציל את נפשם. למרות הסיכון האדיר שבמעשיהם הם מחליטים לפלוש למחנה ארם על מנת למצוא מזון להחיות את נפשם.

מכאן ואליך הדברים מתגלגלים באופן נסי, ה' יתברך מדמה מצב של רעש וקולות מלחמה אדיר של צבא שלם, צבא ארם בטוח שצבא ישראל הוא זה הבא לתקוף אותם, הם נבהלים ונחרדים ומתחילים לנוס על נפשם בהותירם אחריהם את כל המחנה העמוס בכל טוב מאחוריהם.

4 המצורעים מתקרבים בלאט אל מחנה ארם והמחזה שנגלה לעיניהם מותיר אף אותם בהלם מוחלט, הם מגלים שאין נפש חיה במחנה מצבא ארם כולם נסו על נפשם.

הם עדיין לא מספיקים לעכל את המצב, אבל המצב הנפשי והפיזי שלהם לא מאפשר להם לעמוד להתבונן ולהתעמק בגודל הנס הגדול שנגלה לעיניהם זה עתה, ברעבם הגדול הם מסתערים על האוכל והשתייה שבמחנה ומחיים בו את נפשם.

לאחר שהם משביעים את רעבונם, הם מתחילים לבזוז כסף וזהב ולהחביאו, כך הם עוברים מאוהל  לאוהל ושבים לבזוז אותו ולהחביא את השלל, עד שנופל להם 'האסימון', מה אנחנו עושים? הלא אחינו גוועים ברעב בתוך העיר ואנחנו עסוקים בעצמנו ובבזיזת השלל? הלא הם יכולים לגווע ברעב כל רגע? והם מחליטים לשוב העירה ולספר לכל ישראל את הנס הגדול שהתרחש תחת אפם בלי שהיו מודעים אליו כלל. בכך מתגשמת נבואת אלישע והשפע הגדול שהתגלה במחנה ארם הביא לצניחת מחירי האוכל למחיר שפל שלא היה אי פעם, בכך הצילו 4 המצורעים עיר שלימה מאובדן וכליה.

זה היה תיקונם של 4 המצורעים ששבו וגילו אכפתיות כלפי עם ישראל ולכן היו הם אלו שזכו לבשר להם על הניסים הגדולים שה' עשה עמם!

סיפור נסי ושמימי זה בו ה' יתברך נלחם עבורנו מבלי שנדע על כך ורק בדיעבד לאחר שכבר התרחש לו הנס אנו עדים לו, הוא אחת הדרכים בה ה' יתברך מביע את אהבתו אלינו כאשר אנו נמצאים בחוסר אונים קיומי אל מול אויבנו.

ה' יתברך חפץ שברגעים אלו בהם אנו חשים חסרי אונים נרים את ראשנו ונישא את עיננו אליו יתברך נשליך יהבנו עליו ונתחזק באמונה ובביטחון בו. הנהגה זו מצדנו ממשיכה ממנו יתברך את אותו אופן הנהגה החוזר אלינו בדמות נס שמימי כזה שאפילו בעל הנס לא מכיר בנסו!

החוסר אונים מבהיר לנו שעל פי דרך הטבע אין לנו יכולת להתמודד עם המצב ולכן כעת אנו פונים אל מי שבכוחו ויכולתו לפעול שלא על פי דרך הטבע ה' יתברך. ה' יתברך מצדו פועל באופן מיוחד בו הוא מחזיר לאדם באהבה על אמונתו ובטחונו בו בדרך כזו שהאדם כלל לא מודע לכך שנעשה עמו דבר מה הנס נפעל מבלי שהאדם ידע על כך כלל!

זהו סוג של הפתעה ומתנה שה' יתברך מעניק לאדם המאמין ובוטח בו ובכך מסב לו עונג ונחת רוח, בדמות מפגש שמימי בו האדם נפגש עם בוראו. הדבר בא לידי ביטוי בכך שה' יתברך פועל בעולם באופן נסי שרק בדיעבד נודע לאדם שהוא חווה נס שמימי!  

על אופן פעולה שמימית וניסית זו מצינו כמה דוגמאות במקרא:

הפעם הראשונה בה נחשפנו להנהגה שמימית וניסית זו היה כאשר בני ישראל רק יצאו ממצרים הגיעו לים סוף עייפים ורצוצים מעול השעבוד, כשלפתע הם מוצאים את עצמם ניצבים חסרי אונים על שפת הים כשהצבא המצרי מופיע מאחוריהם! בני ישראל מבולבלים וחסרי אונים צועקים אל משה שזועק אל ה' הפוקד ומורה עליו לנטות את ידו על הים הנבקע לו אל מול עיניהם המשתאות של בני ישראל העוברים בו לאורך כל הלילה, לפנות בוקר כאשר מצרים מבחינים בכך הם רודפים אחרי בני ישראל אל תוך הים שכעת שב לאיתנו בציווי ה' יתברך ומטביע את המצריים בתוכו.. בני ישראל מכירים תודה לה' יתברך על הניסים הללו ופוצחים בשירה ספונטנית המכונה: 'שירת הים'.

הלשון התורנית הננקטת על ידי משה רבינו על אופי הנס שעשה ה' עם בני ישראל הינה: "יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". ה' יִלָּחֵם לָכֶם – בִּשְׁבִילְכֶם (רש"י).  

בפעם אחרת אנו מוצאים את אותו אופי נס שמימי בו עם ישראל מתמודד עם נס שמימי שכלל לא ידעו עליו עד אשר ה' הראה להם את גודל הנס. 

עם ישראל בדרכו לארץ ישראל עובר דרך נחל ארנון. נחל ארנון הוא נחל איתן הנמצא בעבר הירדן המזרחי, ונשפך לים המלח. הנמצא בגבול בין מואב לאמורי. כפי שמופיע בכתובים: "מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבוּל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי". 

המדרש מתאר איך תכננו האמוריים מארב שנכשל על ידי מחיצתם בין שני הרים. הנחל בין ההרים היה עמוק וצר וההרים היו גבוהים וקרובים זה לזה, המעבר בין שני  צדי הנהר היה צר, אמרו האמוריים זה לזה בואו נסתתר במערות וכאשר עם ישראל יחצו את הנחל נצא ממקום מחבואינו ונתנפל עליהם בחיצים ובאבני בליסטראות. באותו הרגע שישראל נכנסו לנחל, נעשה נס, התקרבו ההרים זה לזה ומחצו את האויבים והם מתו ממש כמו המצרים בים סוף, ומשם בא האשד (מפל מים קטן) אל הבאר (בארה של מרים), והבאר הייתה מעלה את דם ההרוגים, ועם ישראל היו רואים איך ה' יתברך נלחם למענם ומשמיד את האויבים והם  לא ידעו זאת , עד שהבאר הודיעה להם על ידי- שראו את המתרחש במימיה ואז אמרו שירה המכונה 'שירת הבאר'.

ישנם דוגמאות נוספות המוזכרות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה המתארות את אופי הנסים השמימיים שבעלי הנס כלל לא היו מודעים לכך עד שנחשפו לכך בדרך שמימית. דרך המשקפת את הביטוי התלמודי 'אין בעל הנס מכיר בנסו' (מסכת נידה דף ל"א עמ' א').

הרבי מליובאוויטש מסביר זאת כך:  על הפסוק לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. אמרו רז"ל אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו. כלומר ה' יתברך הוא לבדו זה שיודע אבל האדם בעל הנס אינו מכיר בנסו כלל (רש"י). משום שניסים אלו גדולים ונעלים ביותר (נפלאות גדולות) לכן אינם יכולים להתגלות לנו אלא רק הוא יתברך לבדו יודע על קיומם! (שמחת תורה תשל"ט).

אדם המתעלה על עצמו ועל מגבלותיו האנושיות ובוחר להתנהג עם הבריות באופן של 'לגמול לחייבים טובות', זוכה שה' יתברך מתנהג עמו באופן של אין בעל הנס מכיר בנסו!

רבי אבא היה יושב בשער הפתח של העיר לוד, לפתע ראה בן אדם אחד שבא מן הדרך והתיישב על איצטבא – פיסת אדמה בולטת העומדת ותלויה באוויר שתחתיה פעורה תהום, מכיוון שהיה עייף מאוד מהדרך לא חש בסכנה הכרוכה בשכיבה על אותה פיסת אדמה רעועה ונשכב לנום שם מעט. לפתע ראה רבי אבא נחש אחד שקרב אל האיש להזיקו, ובמקביל ראה רבי אבא אפעה (נחש ארסי ממין הצפעונים) שיוצא ממחילתו והורג את הנחש שקרב אל האיש. כאשר נעור האיש ההוא, ראה את הנחש המת, נעמד האיש ללכת לדרכו ולפתע נפלה האיצטבא שמתחתיו עליה שכב והוא ניצל מנפילה תהום וממוות בטוח.

ניגש רבי אבא בריצה ובהתפעלות אל האיש ושאל אותו אמור לי בבקשה מה מעשיך? כעת הייתי עד לשני נסים שה' יתברך עשה עמך ואתה כלל לא יודע עליהם, אין לי ספק שאין ה' יתברך עושה נס לחינם אם כן בזכות מה עשה עמך ה' יתברך שני ניסים אלו בוודאי יש לכך סיבה?. אמר לו אותו אדם, כל ימי לא קרה מקרה בו עשה לי אדם רע, שלא התפייסתי עמו ומחלתי לו מיד, ואם לא יכולתי להתפייס עמו, השתדלתי להיטיב עמו. לעולם לא עליתי על מיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי בלב שלם, אף פעם לא נטרתי שנאה לאף אדם על הרע שעשה לי, ולא די לי בזה אלא שמאותו היום והלאה השתדלתי לעשות עמו ועמהם רק טוב (מעובד על פי ספר הזוהר פרשת מקץ דף ר"א עמ' ב').

כמה מדהים וכמה סמלי לחשוב על כך שאותו אדם שהיה מקפיד שלא לעלות על יצועו עד שלא הסיר מלבו כל קפידא (כעס או טינה בלב) על כל אדם שהוא שציער אותו או הזיק לו באותו יום, שהצלתו הייתה סביב עלייתו לנוח ולישון על פיסת אדמה רעועה שתחתיה פעורה תהום!

אדם העולה על יצועו רק כאשר אין בלבו שום קפידא על אף אדם בעולם למרות הצער הגדול הכרוך במעשי בני אדם כלפיו, ראוי הוא שהקרקע עליה הוא ישן/הולך תגן ותשמור עליו!

הקרקע עליה הוא ישן הפכה לקרקע הקיומית עבורו, בה הוא מגלה את האדם שבו, זה הישן על פיסת אדמה החשה את האהבה האנושית היוקדת בו, והופכת למחסה ומגן עבורו.

פיסת אדמה זו נבראה במיוחד עבורו, כדי לבטא את האהבה הגדולה אותה חש ה' יתברך כלפי אדם העולה על יצועו כשהוא נקי וזך ממחשבות או תחושות ורגשות טינה כלפי כל אדם שהוא בעולם.

גם הנס הראשון משקף את מעשיו של אותו אדם. כאשר קרב אליו נחש המשול בדברי חז"ל ליצר הרע המכונה 'נחש הקדמוני', כדי לערער כל אותו אדם ועל זכויותיו, זימן ה' יתברך נחש כנגדו להצילו. על דוגמא זו מתאים מאמר חז"ל (מסכת שבת עמ' קכ"א עמ' ב') 'פגע בו כיוצא בו', כלומר: אותו נחש הפוגע נפגע ממינו שלו עצמו כלומר מנחש האפעה!

אדם המונע עצמו משמירת טינה, שנאה, כעס בלבו על חברו המשולה לארס הנחש המזיק, ראוי הוא שינצל מארס הנחש על ידי ארס הנחש עצמו!

זוהי דוגמא נפלאה לכך שאדם הבוחר לצאת ממגבלותיו ומגדריו האנושיים ולבחור להתנהל ולהתנהג באופן שאינו מגדירו מחייבו או מנהלו להשיב לאדם כגמולו! ובמקום זאת הוא בוחר להתעלות על עצמו ולנהוג עמו לפנים משורת הדין ולא רק זו אלא להיטיב עמו למרות מה שעשה לו בדוגמת התנהגותו והתנהלותו של יוסף הצדיק עם אחיו שנהג בהם במידה של הגומל לחייבים טובות!   אזי ה' יתברך מחזיר לו באותה מטבע ומתנהג עמו באופן של למעלה ממגבלות הטבע ומשדד את מערכות הטבע עבורו כאות לאהבה ולחיבה הגדולה שיש לה' יתברך כלפיו על כך שגרם לו נחת רוח ועונג גדול בהתנהגותו והתנהלותו כלפי בני אדם שגרמו לו צער או עשו עמו רע בכך שבחר לא רק למחול להם ולא לנטור להם טינה על מעשיהם אלא גם להתפייס ולהיטיב עמם!

לתרגם את החרדה לשפה המוכרת והבטוחה לנו:

היכולת הנפשית להישאר ולהיות בעמדה של שלווה ורוגע גם ברגעי משבר נשענת על האופן בו אנו תופסים את האירוע, איזו הבנה יש לנו על אופי ומהות האירוע? אך בעיקר איזו פרשנות הענקנו לו?

היכולת לשלוט או לאבד שליטה על המצב נובעת מהדרך בה המח בחר להעניק את הפרשנות לאירוע! כאשר הנתונים העוברים למח מהאירוע הנם סכנה המח נדרך ומייצר את התגובה הנדרשת להתגוננות מהסכנה המידית!

הדבר נכון למצב של פחד מסכנה מידית המתייחסת לאירוע אותו חווה האדם כאן ועכשיו אל מול עיניו. תגובה בריאה, טבעית והגיונית לסיטואציה אליה נחשף האדם!

לעומת זאת במצב בו האדם חרד כלומר חושש מהבאות, גם שאין סכנה מידית נשקפת לו כעת, הנה תגובה נפשית רגשית לאירוע המוגדרת בספרות הטיפולית כחרדה!

חרדה היא מצב בריא המתריע על סכנה הקרבה ובאה העלולה להתרחש בסבירות זו או אחרת על פי נתונים המבוססים על הערכה שכלית שנאספו מהמרחב הקיומי!

אך ישנה חרדה שהנה תוצאה של איבוד שליטה כתוצאה מפרשנות של המח ותגובה קטסטרופלית של הנפש לאירוע אותו חווה האדם, מה שגורר בעקבותיו חרדה שאיננה בריאה!

איבוד השליטה מתחיל כאשר אין למח האדם את היכולת להבין את האירוע להכיל את האירוע, ולהגיב אליו בהתאם!

ברגעים אלה האדם נמצא בתחושת חוסר אונים ושרידות קיומית וממהר להיאחז בכל דבר שיאפשר את קיומו! כל אדם בוחר במוכר לו כדי להיאחז 'בקש' שיאפשר את המשך קיומו.

כלומר: לכל אדם שפה משלו שבה ועל ידה הוא מבטא את עצמו ובכך מגלה את כוחותיו ויכולותיו ובכך מחזק ומעצים את עצמו. תפקידנו לזהות את 'השפה' בה כל אדם משתמש ואשר משמשת אותו בצורתה הייחודית לו 'בדרכו בעולם' ולאפשר לו דרכה להביע את עצמו רגשותיו, מחשבותיו ובכך לעזור לו לגעת בעצמו ולחזק את עצמו.

ישנו מודל טיפולי שנוגע במגוון שפותיו של האדם. מודל זה, פותח על ידי פרופסור מולי להד וד"ר עפרה אילון, העוסק בסגנונות התמודדות שונים של הפרט בזמן משבר. ההנחה במודל זה שבכל אדם טמון פוטנציאל להתמודדות. ניתן לזהות אצל כל אדם מהו סגנון ההתמודדות (או מספר סגנונות התמודדות) הייחודי לו. ניתן לאתר מספר דפוסים, שפות, סגנונות התמודדות שבני אדם פועלים כאשר הם מתמודדים עם מצב לחץ, משבר, אי-וודאות, אסון וסכנה.

המודל מחולק על פי מגוון השפות בהם משתמשים בני אדם ונקרא :BASIC P-H
Belief: אמונות וערכים, פילוסופיית חיים, השקפת עולם, מציאות משמעות.
: Affect רגש.
Social: חברה, תפקיד, שייכות, ארגון חברתי.
Imaginition: דמיון, יצירתיות.
Cogition: הכרה, מציאות, מחשבה.
PHysiology: פעילות פיזית הקשורה בהפעלת הגוף.
בעברית תורגם המודל ונקרא בשם: גש"ר מאח"ד: שהוא ראשי תיבות של: גוף, שכל, רגש, מערכת (משפחה), אמונות, חברה, דמיון.

כאמור כוחות אלו הינם ייחודיים לכל אחד ואחת על פי דרכו או דרכה בעולם ולשם התאמה נכונה של השפה אנו צריכים לזהות את הכוחות אצלנו על פי היכרותנו את עולמנו הפנימי ואת שפתנו. בכך נצליח לסייע להביא את עולמנו הפנימי לידי ביטוי מה שיסייע לנו להנמיך ולאזן את רמת החרדה והלחץ סביב אי הוודאות אותה אנו חווים.

לאמץ את הקשר עם ה' יתברך דרך האמונה והביטחון ולהפכם לשפה ולדרך חיים!

אחד המאפיינים המרכזיים והמשמעותיים של הביטוי התלמודי על כך ש-'אין בעל הנס מכיר בנסו'  הנו בכך שלנס שנעשה עם האדם אין הכרה! כלומר לאדם אין יכולת כלל להכיר בנס שנעשה לו ועמו! משום שהנס לא גלוי לו, הוא לא תופס אותו לא בחושיו ולא בתפיסתו הקוגניטיבית והרגשית הוא פשוט לא ודע על קיומו!

מכיוון שהכרה נופלת כאמור על מצב בו האדם מכיר במה שהוא מסוגל לתפוס בחושיו שכלו ורגשותיו, לכן בכל מצב בו אין לאדם יכולת להתחבר אל האירוע דרך מנעד החושים, השכל והרגשות שלו, החוויה שלו את האירוע הנה ממרחב של חוסר הכרה!

הכרה מבטאת כאמור את יכולת התודעה האנושית של האדם המושתת על שכל רגש וחושים בהם הוא תופס וחווה את העולם, לתת ביטוי הולם למה שהוא חווה בהכרה חוזרת- כלומר: כאשר נעשה עמו דבר מה הוא מכיר בתודעתו בכך שיש מישהו שעשה לו ועמו את  הדבר מה הזה, שגורר תגובה מצדו בכך שהוא תר ומוצא את הדרך לבטא את תחושותיו דרך שכלו ורגשותיו למי שעשה עמו את הדבר עליו הוא מחזיר לו כעת!

אמנם כאשר ההכרה נעדרת מתודעת האדם, לא נראה את האדם תר אחר ביטויי וגילויי הכרה זו או אחרת בשכלו, רגשותיו וחושיו, משום שאין מה שיפעיל ויביא את ההכרה לידי ביטוי.

זהו המאפיין והמוטיב המרכזי של המצב המתואר בתלמוד בכך 'שאין בעל הנס מכיר בנסו'! כאשר האדם נעדר תודעת הכרה ראשונית לנס שנעשה עמו, לא נראה איזה שהיא תגובה או ביטוי שכלי או רגשי וחושי משום שהוא כלל לא יודע על קיומו!

המוטיב הלא מודע בו מצוי האדם שאינו יודע על נסו ולכן אינו מכיר בנסו, מבטא אמנם את העדר הידיעה, אך לגמרי לא מחייב את העדר מידת האמונה והביטחון של האדם!

כלומר האדם הנתון במצב נפשי בו הוא חושב על הקשר הרוחני שלו עם ה' יתברך ובמצב רגשי בו הוא חש את האהבה שלו לה' יתברך בכל מקום (עולם) בכל עת (שנה) ובכל זמן, ועומל על חיזוק אמונתו ובטחונו בה' יתברך זוכה להכרה חוזרת מאת ה' יתברך בדמות נס שאינו מכיר בו כלומר ה' יתברך עושה עמו נס שאיננו מודע לו כלל, אין ביכולתו להכיר במה ובמי שעשה עמו את הנס.

הדבר נובע מרצון ה' יתברך שהקשר עם האדם בחיר הנבראים ישען על הרבדים שאינם בגדרו האנושי הכוללים כאמור את השכל הרגש והחושים, אלא קשר הנשען על מה שלמעלה מהם האמונה והביטחון המבטאים את הקשר העצמי של האדם עם בוראו, קשר שאינו נשען על הבנה ורגש דרך חושים! 

כאשר אדם מבטא את הקשר העצמי שלו עם ה' יתברך ומביאו לידי גילוי וביטוי בפועל בכך שהוא מניח בצד את שכלו, רגשותיו וחושיו ומתמסר באמונה ובביטחון לה' יתברך, הוא ממשיך ופועל את גילוי הקשר העצמי החוזר מה' יתברך אליו בדמות נס שמימי שאינו מודע לו כלל!

זוהי שפה של קשר מסוג אחר לגמרי, בו האדם יוצא ממסגרת ההגבלות האנושיות שלו הבאים לידי ביטוי כאמור בשכלו, רגשותיו וחושיו ומתעלה לקשר מסוג אחר בו הביטוי לקשר נשען על מה שאין ביכולתו להבין או להשיג, קשר עצמי שבו ההישענות הנה רק על מי שבכוחו יכולתו לפעול גם מחוץ לגדרים ולגזרה בה אין את חוקי והגבלות השכל הרגשות והחושים האנושיים ה' יתברך!

זה הרגע בו נגמרים ומסתיימים להם המגבלות הגדרים והסייגים להם נתון האדם וכפוף להם! האדם זוכה להיות מונהג על ידי כוחות על טבעיים ופעולות שמימיות בהם ה' יתברך משדד את מערכות הטבע עבורו וכל זאת מבלי שידע על כך כלל!

זהו המצב בו אנו עומדים כעת לאור האיומים הנשקפים לפתחנו ממלכת הרוע והרשע איראן. מצד אחד חובתנו להתנהל לעשות ולפעול את כל הפעולות הנצרכות והנדרשות מאתנו על פי דרך הטבע כדי לשמור ולהגן על עצמנו!

אך לצד זאת וביחד עם זאת אנו חייבים לזכור שלאחר שנעשה כל מה בכוחנו ויכולתנו כפי שאנו מסוגלים לעשות ולפעול על פי דרך הטבע במסגרת החוקים והמגבלות האנושיות! שישנו גם מרחב וגזרה בה נפעלים הפעולות ומתבצעים העניינים בעולם מכח על טבעי הנתון בידיו ובשליטתו של בורא עולם ה' יתברך! ולכן חובתו וזכות היא לנו לחזק ולהתחזק באמונה ובביטחון מוחלטים בה' יתברך שהוא ישמור ויגן עלינו והוא מצדו ישיב לנו על כך באהבה רבה בדרך שמימית וניסית הידועה וגלויה רק לו יתברך ולנו איננה ידועה וגלויה כלל כאמור באופן שאין בעל הנס מכיר בנסו כלל!

יהי רצון שנזכה לראות כבר את הגאולה האמיתית והשלימה בעינינו הבשריות והגשמיות בחסד וברחמים תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת

לעילוי נשמת אמי מורתי רחל בת זהבה

ולעילוי נשמת מורי זקני מישאל בן רחל שהיום חל יום היארצייט שלו

מישאל אלמלם