שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-28 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

בשבת זו רגע לפני חג הפסח אנו עומדים וחושבים על משמעות החירות עבורנו בשנה זו! חירות של החטופים ובני משפחותיהם, של החיילים ובני משפחותיהם, של המפונים, של הפצועים, של האלמנות והיתומים, של נפגעי הנפש ובני משפחותיהם של כלל עם ישראל כל אחד באשר הוא! שלא לדבר על חירות חברתית וכלכלית!

האם באמת אפשר לדבר על חירות בשנה זו? או על איזו חירות בדיוק אנחנו מדברים? שאלה נוקבת שקורעת את כל עם ישראל לגזרים..

אז מה נכון או איך נכון לעשות כדי להתחבר למושג החירות בשנה זו?

כדי לנסות לענות על שאלה זו ננסה להביט על מושג החירות כפי שנשקף וניבט מהצוהר לפרשת השבוע בראיה חסידית ופסיכותרפית.

מטרת ומשמעותו של: האקט – "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". הנה תיקון ויישובו של עולם על ידי קירוב לבבות ההיפך מה שעשה המצורע בדברו לשון הרע המביא לפירוד לבבות!

השבוע נקרא בפרשת מצורע

פרשת השבוע עוסקת בחירותו של אדם שסולק מ-3 המחנות שבמשכן או במקדש מחנה שכינה, מחנה בני שבט לוי, ומחנה ישראל, שכן הוציא דיבת חברו רעה ונטמא בטומאת 'הצרעת' שהנה נגע כלומר: פריחה בגוף האדם המסמלת את הנגע הבא בשל לשון הרע שדיבר האדם על חברו.

המצורע יושב בדד מחוץ ל-3 המחנות בדרך כלל משך 7 ימים, אך יתכן שהנגע ימשך על פני תקופה ארוכה יותר, עד טהרתו על ידי הכהן בטקס ייחודי שנקבע מראש הנוגע בצורה מדויקת באופי התיקון למעשה המצורע וכפי שמתארת זאת התורה:

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב". (ויקרא פרק י"ד, פס' ב'-ד').

רש"י על אתר מפרש: חַיּוֹת – פְּרָט לִטְרֵפוֹת.
טְהֹרוֹת – פְּרָט לְעוֹף טָמֵא לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה פִּטְפּוּטֵי דְּבָרִים, לְפִיכָךְ הֻזְקְקוּ לְטָהֳרָתוֹ צִפֳּרִים, שֶׁמְּפַטְפְּטִין תָּמִיד בְּצִפְצוּף קוֹל.
וְעֵץ אֶרֶז – לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל גַּסּוּת הָרוּחַ.
וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב – מַה תַּקָּנָתוֹ וְיִתְרַפֵּא? יַשְׁפִּיל עַצְמוֹ מִגַּאֲוָתוֹ כְּתוֹלַעַת וּכְאֵזוֹב.
עֵץ אֶרֶז – מַקֵּל שֶׁל אֶרֶז.
וּשְׁנִי תוֹלַעַת – לָשׁוֹן שֶׁל צֶמֶר צָבוּעַ זְהוֹרִית.

התבוננות על משמעות מעשיו של המצורע הנה: ההבנה העמוקה לכך 'שדיבור נגוע' על החבר מביא על האדם נגע! חוסר האכפתיות- כלומר כאשר לא נוגע לך מחברך ואתה מרשה לעצמך לדבר עליו לשון הרע מזמינה את המציאות בה ה' יתברך נוגע באדם בדרכו של ומעמידו על מקומו על כך שהרשה לעצמו לדבר על הזולת! בכדי שמצבו של הזולת יגע בו, שיתבונן ויגלה אכפתיות ושיהיה נוגע לו כאבו וצערו של הזולת!

בהמשך מתארת התורה מה עולה בגורלו של המצורע: "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ".

ורש"י על אתר מבאר: בָּדָד יֵשֵׁב – שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁאָר טְמֵאִים יוֹשְׁבִים עִמּוֹ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַה נִּשְׁתַּנָּה מִשְּׁאָר טְמֵאִים לֵישֵׁב בָּדָד? הוֹאִיל וְהוּא הִבְדִּיל בְּלָשׁוֹן הָרָע בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וּבֵין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אַף הוּא יִבָּדֵל !מִחוּץ לַמַּחֲנֶה – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.

מה משמעותה הפנימית הבידוד של המצורע? ושל הבדידות הבאה עליו בעקבות הבידוד? האם אי אפשר להשיג את אותה תוצאה של התבוננות וחשבון נפש גם בתוך החברה? מבלי לבודד את האדם מבני אדם?

בכדי לענות על שאלה זו ננסה להבין את משמעותו של המושג בדד.

בדידות משרש המילה ב.ד.ד. למילה בדד יש כמה משמעויות: בדד- מלשון לבד ומשמעה היות האדם לבד מבלי אנשים מוכרים סביבו לכאורה באופן טכני לחלוטין (מאחורי כל בחירה שאנו עושים ישנו מאפיין או צורך נפשי ורגשי שבגינו אנו בוחרים את בחירתנו).  זו מציאות שהאדם בוחר אותה, או מציאות מזדמנת כאשר האדם נמצא רחוק מחברת בני ביתו ומשפחתו, חבריו ומכריו ונמצא בארץ ניכר!

למילה בדד ישנה גם משמעות נוספת בדד- מלשון בדידות שמשמעה מצב נפשי בו האדם נתון בשל קושי נפשי ורגשי לחבור לאנשים סביבו באופן אינטימי וקרוב למרות היותו בחברת בני אדם!

משמעות נוספת למילה בדד הנה: בדד- מלשון התבודדות שמשמעה מורה על בחירת האדם להתבודד מבני אדם באופן יזום כשהמטרה היא מרחב מאפשר לנפש האדם להתעלות רוחנית, או להשיג אחר השכלות גבוהות שאין באפשרותו להשיג בתוך ההמולה והמיית בני האדם סביבו, או כאשר האדם המחפש מזור לנפשו!

אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון השישי מאדמו"רי חב"ד לדורותיהם התייחס לנושא התבודדות האדם ואמר על כך: "שלהתבודדות אכן יש מעלות רבות היכולת להינזר מהעולם ולעשות הכול כדי להתנתק מכל ענייני העולם – היא ללא ספק מדרגה גדולה, וההולכים בדרך זו הם בעלי-מדרגה. על-ידי עבודה זו נעשים בעלי-צורה, כלומר, בעלי-נפש עדינה ומזוככת יותר. על ידי ההתבודדות מגיעים לדרגות הגבוהות ביותר של השכלה. חיים בעולם שכולו טוב – שמים וארץ, הרים ונהרות, אילנות ודשאים, בעלי כנף למיניהם. המתבודד האמיתי מתעלה על-ידי התבודדות במדרגות הגבוהות ביותר שבהשכלה. רעיונותיו משוטטים באין מפריע בעולמות העליונים ביותר".

 אדמו"ר הריי"צ מבאר: "שאף כי גדולה היא מעלת ההתבודדות, יש בה חיסרון הגובר על כל המעלות הטובות שבה. החיסרון מתבטא בכך, שעל ידי ההתבודדות נעשים פרושים ומנותקים מהעולם אין זה מתאים כלל לכוונה העליונה שיש בירידת הנשמה בגוף ובבריאת העולם בכלל".

"פרישות והתבודדות אין משמעותן, כפי שסבור העולם, הינזרות מהעולם והתנתקות מחברת בני-אדם. המשמעות של פרישות והתבודדות היא לנצל כל דבר במובנו הנכון. התבודדות משמעה – התבוננות פנימית חזקה של האדם על עצמו ועל מצבו.

כשהאדם מתבונן בעצמו ובוחן היכן הוא 'מונח'? היכן ראשו- כלומר על מה הוא חושב?, היכן לבו-במה לבו מהרהר? והיכן הוא עצמו- במה הוא 'מונח' במה עסקו ומה טיבו בהימצאו בעולם? זו התבודדות בתוך בני-אדם"! (לקוטי דיבורים, וספר השיחות).

בדידות נושאת בחובה כאמור מצב נפשי ורגשי של האדם הנמנע מלבוא 'במגע' אינטימי וליצור קשרים משמעותיים עם אנשים סביבו.

הספרות הטיפולית עוסקת בכמה סוגי בדידות שונים נמנה שניים מהן:

בדידות אישית ותוך אישית: מבטאות מצב נפשי מורכב בו האדם חש מנותק רגשית מעצמו ואיננו חובר לחלקים הנפשיים רגשיים השונים שבתוכו, מה שעלול להוביל למצב של דיסוציאציה (ניתוק רגשי).
בדידות בין אישית: לעומת זאת מספרת לנו על מצב נפשי פחות גרוע, מבחינה זו שהאדם הנתון בבדידות מנותק רגשית 'רק' מהמרחב הבין אישי קרי: הקהילה, חברים וכד', אך עדיין הוא מחובר לחלקים הנפשיים רגשיים של עצמו, מה שמותיר את היכולת לחבור למרחב בין אישי בדוגמת קהילה או חברה חדשה בה הוא עשוי להרגיש את תחושת השייכות.

המצורע המורחק מ-3 המחנות חש בודד טכנית מחברת בני אדם, אך ככל שעובר לו הזמן גוברת גם תחושת הבדידות אל תוך המרחב הנפשי והרגשי חוברים להם ה'לבד' ותחושת הבדידות הרגשית!

רש"י הנ"ל עומד כאמור על העיקרון של השינוי החל אצל המצורע שלא מתקיים בשאר טמאים בהרחקתו מ-3 המחנות: "הוֹאִיל וְהוּא הִבְדִּיל בְּלָשׁוֹן הָרָע בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וּבֵין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אַף הוּא יִבָּדֵל "!

הבידול אותו יצר המצורע בדברו ובספרו לשון הרע על חברו או בין אישי  לאשתו, הוא זה שהביא עליו את הבידול החברתי הטוטאלי מחוץ ל-3 המחנות!

כלומר: כאשר האדם יוצר הבדלה- בידול בין אנשים ההיפך ממטרת הבריאה שהטביע והטמיע ה' יתברך בקרב בני אדם, שהנה החיבור והחבירה יחד איש לרעהו! הוא יוצר בכך מרחב של בידול בעולם ומאפשר את הפיכת העולם למקום של בידול ופירוד, הוא נאלץ לצאת לזמן מה ממרחב זה וללמוד מחדש על משמעותו של היקום ומטרת בריאתו ובפרט על מטרת העל של היקום הבאת שלום שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו!

במילים אחרות כל מטרת פרשת מצורע ובידולו מהמרחב החברתי באופן טוטאלי באה ללמד אותנו  על משמעות בריאת העולם ומטרתו שהנה יישוב בני אדם בתוכו וקירוב לבבות בכדי להכשיר ולהביא לייעוד הסופי של בריאת העולם מכון לשבתו יתברך! ה' יתברך ברא מרחב עבורנו כדי שאנחנו נהפוך אותו למרחב מאפשר עבורו! מרחב זה מתאפשר רק כאשר אנחנו יוצרים מאפשר האחד עבור השני בקרוב לבבות ולא בפירוד לבבות!

המצורע חייב לחוש את תחושת ה'לבד' המאפשרת את ההתעלות הרוחנית הנפשית, ואת תחושת הבדידות הנפשית והרגשית הבאה בעקבות ה'לבד' בה הוא חש את תחושת חוסר השייכות בכדי לעורר בו את הרצון לשייכות שהמצב בו הוא נתון כעת ייגע בו פנימה יזעזע את נפשו לבו ומוחו ויעורר בו את התובנה הבאה בעקבות ההתבוננות על תכלית בריאת העולם שהנו מקום משכן ודירה לה' יתברך בקרב בני אדם! ובכדי שהדבר יתאפשר צריך האדם לדאוג לכך שה' יתברך ירגיש רצון תשוקה ותאווה לשכון כאן בעולם הזה החומרי והגשמי!

דבר זה יכול להתאפשר רק כאשר האדם רואה עין בעין עם ה' יתברך את האפשרות הזו והיא כאשר אנחנו מאוחדים כאן יחיד בעולם האחד עם השני! או אז אנו מעוררים את הרצון התשוקה והתאווה של ה' יתברך לשכון בדירה אשר נתאווה לה!

ליל הסדר שהאיר את העיניים!

מספר הרב שלמה קונין שליח הרבי לקליפורניה. כשעמדה השמש לשקוע, הרכבת שבה נסעתי נתקעה באמצע רובע הברונקס בניו יורק והיה עליי ללכת ברגל. בעודי צועד בכיוון הכללי של פלאם פארקוויי, שבתי ושאלתי אנשים איך להגיע לכתובת שאותה חיפשתי. זכור לי אדם אחד מלא רצון לעזור שאמר לי, "ידידי, יש לך עוד דרך ארוכה!"

מוקדם יותר באותו יום, קבוצת סטודנטים מברוקלין סיימה לאפות את המצות האחרונות לפסח. הייתה זו שנת 1958, והרבי מליובאוויטש נהג לתת לאנשים מצות אפיית יד כמתנה רוחנית מיוחדת לפסח. הוא היה עומד במשך שעות, מברך אנשים ונותן להם מצות. ספר הזוהר אומר כי המצה היא "לחם האמונה" ועצם אכילתה הוא מזון לנשמה.

הרבי נהג לתת מצה קודם כל לאנשים שבאו מרחוק, שכן נסיעה במכונית או ברכבת תחתית אינה מותרת בשבת ובחגים יהודיים. הייתי בן 16 והיה עליי להגיע הביתה לשדרת ג'רום 167 בברונקס, שהיה די רחוק. כשניגשתי אל הרבי, הוא נתן לי מצה ושאל אם אני מוכן להביא מצה למשפחה מסוימת.

היה אידיאלי אילו הייתי לוקח מונית מתחנת הרכבת התחתית, מבקש מן הנהג לחכות, נותן את המצה למשפחה, ומגיע חזרה הביתה בזמן לסדר שלנו. אך החיים רחוקים מלהיות אידיאליים. מקץ חיפושים מצאתי את הכתובת, והסתבר שזהו בניין דירות גדול. נקשתי על הדלת ויצא אדם בלי חולצה, עם כתובות קעקע ובטן נפוחה.

"מה אתה רוצה?" הוא שאל חדות. בברונקס נהוג לענות בחוצפה כשמברכים מישהו לשלום. "סליחה, אתה אדון כך-וכך?" שאלתי. "כן", הוא אמר. הבחנתי בכיכר לחם שיפון המונחת על השולחן, בהחלט לא היה זה אוכל מסורתי לסדר הפסח. אמרתי לו, "הרבי מליובאוויטש שלח אותי".

"הרבי? הו, בבקשה תיכנס", הוא אמר. המטבח הזעיר הכיל רק שולחן קטן, כמה כיסאות ופלטה חמה. לא הבנתי מה אני עושה שם, בשביל מה אני מביא מצה למשפחה שלא חוגגת את חג הפסח. לאחר מכן חשבתי שאולי לא זו הסיבה האמיתית שבגללה אני נמצא שם.

שאלתי את האיש אם הוא רוצה לעשות סדר פסח. הוא הסכים וקרא לאשתו להיכנס. היא נכנסה בלוויית שתי ילדות קטנות ומקסימות, גילן אולי חמש או שש, שהשתרכו מאחוריה, והיה ברור שהיא בהיריון. שתי הילדות היו עיוורות.

פינינו את השולחן. שמתי כיפה על ראש האיש ואמרתי, "טוב, אנחנו עושים סדר!" ניסיתי להיזכר בברכות כסדרן, אך היה קשה לעשות זאת ללא הגדה. אכלנו את המצה והשתמשנו במים ובכוסות נייר בתור ארבע כוסיות היין. ניסיתי לחשוב מה היה עושה הרבי אילו היה כאן. הבטתי בבנות הקטנות ובאמן, העומדת ללדת עוד ילד, והתחלתי לספר להם כמה דברים שהרבי לימד אותי.

אמרתי להם שעלינו להתאזר באמונה. באותו לילה שחרר ה' יתברך את אבותינו מעבדותם, והוא הוציא אף אותנו מעבדות לחירות. הבעל והאישה, דומה היה כי הם נתלים בכל מלה כאילו הם ניזונים מעצם ההקשבה. סיפרתי להם שבפסח אנו יוצאים את מצרים האישית שלנו ומגיעים לחירות, וכי ה' יתברך לא שם על כתפינו יותר משאנו מסוגלים לשאת. מרגע שאתה יודע זאת ומאמין בכך, כבר נגאלת. שרנו שירים עם הילדים, והזמן חלף ביעף.

בשעה אחת לפנות בוקר, האישה השכיבה את הילדות, והגיעה שעתי להיפרד לשלום, אך היה עליי לשאול את האיש כיצד הכיר את הרבי. הסתבר כי הוא מעבד עורות הוא פגש ברב שעבד במחלקה אחרת במפעל הבשר. אשתו הרתה לפני חודשים אחדים. כיוון שהם סובלים ממחלה הגורמת לילדיהם להיוולד עיוורים, הרופא המליץ להם על הפלה. האיש היה מדוכא מאוד ולא ידע מה לעשות. לכן הוא שאל את הרב הזה, שהציע שיכתוב מכתב לרבי מליובאוויטש. הרבי השיב לו במכתב ובו כתב שעליהם להאמין בה' יתברך ולהביא את הילד לעולם.

כשהגיעה שעתי ללכת, אמר האיש, "אתה יודע, אשתי ואני לא היינו בטוחים בקשר לכך. איך אנו אמורים להאמין בה' יתברך? איך אנו אמורים לשכוח את המצב לאשורו ולטפח תקווה בלבנו? לא חשבתי שהדבר אפשרי. אך כיום, לאחר ששמעתי על אמונה ועל האופן שבו ה' יתברך נותן לנו את הכוח להתגבר על מצרים הפרטית שלנו, ובכן, עכשיו אנו מבינים".

בנם נולד עם יכולת ראייה מלאה. עם הזמן איבדתי קשר עם המשפחה הזו, אך שנים מאוחר יותר גיליתי שבתם נישאה וכי לכל אחד מהם נולדו כמה ילדים, כולם בעלי ראייה תקינה.

יהיה בלתי אפשרי לתאר באמת את אהבתו של הרבי למאות אלפי יהודים ולא-יהודים בכל רחבי העולם. הטוב ביותר שיכולתי לעשות היה לכתוב על משפחה דלה ברובע הברונקס, המתגוררת בבניין מיוחד לעיוורים. וכיצד הרבי הביא עד לפתח ביתם את האור שהאיר את חייהם במו ידיו!

חירות הנה מצב נתון ודינמי הניתן לאדם הבוחר לממש את חירותו בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה) ובכל סיטואציה (נפש)!

המושג חירות מתאר מצב נפשי ורגשי בו נתון האדם הבוחר לראות ולחוות את החירות האישית שלו, אותה הוא מחפש ומוצא גם במרחב ובה נשללה חירותו!

גם במקום (עולם) ומרחב בו אין אפשרות לחוות חירות, גם בזמן (שנה) בו לא ניתן לדבר על חירות וגם במצב (נפש) בו אי אפשר לחוש את החירות, יכולת וזכות הבחירה לא ניטלה מהאדם הראשי והחייב לבחור את החירות האישית שלו על ידי הענקת משמעות אישית לחירות בה הוא בוחר ועליה הוא נאבק!

בספרות הטיפולית מתואר 'המיתוס של סיזיפוס' המתאר מצב בו אדם נענש בחוקתיות רודנית ודיקטטורית המנסה לשלול את חירותו על ידי הטלת עונש שאין בו לכאורה שום משמעות עבורו: סיזיפוס נאלץ לדחוף גוש סלע אדיר מתחתית ההר אל ראשו, משם שוב לגלגלו לתחתית ההר וחוזר חלילה! מטרת העונש הנה הניסיון לשלול את חירותו של סיזיפוס על ידי שלילת מציאת משמעות בחייו! המסתיים בסוף טוב מציאת משמעות ייחודית של סיזיפוס בדרך לניצחון האישי שלו על כוחות העל שניסו לשלול את חירות והשופך אור על משמעות החירות הנמצאת והנוכחת בכל מקום, בכל זמן ובכל סיטואציה. על ידי מציאת משמעות ייחודית לי גם כאשר היא לא נראית בהוויה הקיומית שלי!  

'הגיבור האבסורדי': קאמי (1992: עמ' 124) כותב: "כבר ברור עתה כי סיזיפוס הוא הגיבור האבסורדי, בזכות תאוותיו כמו בזכות ייסוריו. זלזולו באלו שניסו למנוע חירותו שנאתו את המוות ותאוותו לחיים הביאו עליו עינוי זה… בו אדם מפעיל את כל מאודו כדי לא להשיג דבר".

המרד בחיים: קאמי (שם) מתאר את סיזיפוס  ככזה ה-'מעניין אותי באתנחתא קצרה זו, בשעת ירידתו'. הוא מתאר את מה שרואות 'עיני השכל' ו- 'קשב הלב' אני רואה את האיש יורד בצעד כבד אל העינוי, שלעולם לא יראה את סופו. שעה זו היא שעת התודעה. בכל רגע כזה, כשהוא נטש את הפסגה וגולש לאט-לאט מטה, הוא מתעלה על גורלו. הוא חזק מגוש הסלע שלו. סיזיפוס הפרולטר של אלו הרוצים בשלילת חירותו, נמצא באין אונים ומורד, מכיר את כל ההיקף של מצבו העלוב: במצבו זה הוא הוגה בשעת הירידה. צלילות הדעת שנועדה להיות עינוייו, משלימה בעת ובעונה אחת את ניצחונו. אין לך גורל שאי אפשר להתגבר עליו על ידי הבוז.

הניצחון האבסורדי: קאמי (שם עמ' 125) מדבר על המסע שלא נגמר- "בימים מסוימים ירידה זו מלווה בכאב, אבל היא יכולה גם להיות מלווה בשמחה. אינני מגזים באמרי זאת. כשקריאת האושר נעשית תקפה מידי, עולה לפעמים העצבות בלבו של האדם: זה נצחונו של הסלע זהו הסלע עצמו".

האושר והאבסורד חד הם: קאמי (שם)  טוען כי-"האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת". לדבריו לא ניתן להפריד ביניהם. תהיה זו טעות לומר, כי האור נולד בהכרח מגילוי האבסורד. קורה גם שתחושת האבסורד נולדת מהאושר, טוען הוא.

קאמי סבור כי אחריות בלעדית על האדם לגורלו ולחייו: כותב קאמי (שם עמ' 126)  "אני קובע שהכל טוב, והערה זו קדושה. היא מלמדת כי לא הכל גמור, לא הכל נתמצה". כלומר: האחריות הופכת את הגורל לעינינו של האדם, עניין החייב להתיישב בין בני האדם. בזה כל השמחה השתוקה של סיזיפוס. גורלו שייך לו. הסלע שלו הוא החפץ שלו. אם יש גורל אישי, הרי אין גזירת גורל, וגם אם יש גורל עליון, הריהו בזוי בעיני האדם. מחוץ לזה הריהו רואה את עצמו כאדון ימיו והאחראי הבלעדי לגורלו!

פסגת האושר: קאמי  סבור (שם) כי- "סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את התוקפנות המנסה לשלול מהאדם את חירותו ומאפשרת הרמת סלעים עבורו. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמתנהג כאילו אין לו אדון, אינו נראה לו חסר ערך או משמעות. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם ומלואו. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".

קאמי מעורר בי את הרצון לפגוש את מטופלי ולנסות לגרום להם לעורר בעצמם את הרצון העז למצוא משמעות ולהחדירה  אל תוך חוסר המשמעות אותה ההם פוגשים בחייהם. כיצד ניתן למצוא את המשמעות בחייהם דווקא מהמקום בו הם מוצאים את 'הריק הקיומי' של חייהם. להיות הגיבור האבסורדי, המורד  בחייו, המנצח האבסורדי, האחראי הבלעדי על  גורלי וחיי, ולצעוד אל פסגת האושר, בעניי זה המסע לחיפוש משמעות. היכולת להסתכל נכוחה אל עצמי אל תוכי ולגלות את הגיבור האבסורדי שקיים בתוכי ולגלותו על ידי חיפוש ומציאת משמעות ייחודית לי בתוך חיי חוסר המשמעות אליהם הושלכתי. (מתוך עבודת הגמר שלי בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית 2013).

     חירותו החברתית הנפשית והרגשית של המצורע שדיבר לשון הרע לא נשללה ממנו, להיפך הוא זה ששלל מעצמו את הזכות להיות בחברת חבריו ובני משפחתו לתקופת מה, בעצם התנהגותו ההרסנית כלפי חבריו בדברו לשון הרע, בכך הכריז בעצם על חוסר השייכות הרוחנית הנפשית והרגשית המשותפת לו ולחבריו להביא ליישובו של עולם עלי ידי קירוב לבבות בין אדם לחברו ובין איש אשתו!

מטרת העל בהרחקתו של המצורע הנה אך ורק בכדי להשיבו חזרה אל חירותו האמיתית!                                                               הריחוק נועד כדי לאפשר לו את החיבור לעצמו ולשייכותו האוניברסלית הבאה לידי ביטוי באחריותו המשותפת יחד עם סביבתו הקרובה והרחוקה לתקן את העולם שנברא במלכות ה' יתברך כדי ליישבו בבני אדם העוסקים בקירוב לבבות ולא בפירוד לבבות!

 מצב זה מתאפשר ביושבו מחוץ ל-3 המחנות שם הוא יכול לערוך חשבון נפש עם עצמו להתבונן על משמעות מצבו הרוחני הנפשי והרגשי ולהתבונן במשמעות מעשיו וחייו בעולם ולתקנם!

בחירתו ב-חירות הנה הענקת משמעות ייחודית לו כיצד אני הופך שותף פעיל בתיקון העולם וביישובו ולא חלילה בהחרבתו!

אף אנו בעמדנו לקראת חג החירות נחפש את המשמעות הייחודית לנו במושג החירות, דווקא במקום (עולם), בזמן (שנה) ובסיטואציה (נפש) שאנו נתונים בהם כעת נרחיב אותה עבורנו ונחשוב מהי המשמעות הייחודית לנו כעת!

החיפוש אחר משמעות ייחודית נמצא במי שאנחנו, בעצם היותנו העם שנרדף דור אחר דור, עוד לפני שזכינו והיינו לעם עברנו את השעבוד הנורא בתולדותינו שעבוד מצרים!

גם היום לא פסח עלינו עול השעבוד תחת שונאנו הרודפים אותנו והחפצים בהשמדתנו היה לא תהיה, הם מנסים לשלול את חרותנו, לנסות לגרום לנו לאבד חלילה את המשמעות לחיים אותם אנו מנסים לקיים כאן בשמירה על ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל! נכון כך הם פני הדברים אמנם בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אבל אנחנו חייבים לזכור את ההמשך והקב"ה מצילנו מידם!

תפקידנו הוא לקיים את משמעות החירות דווקא כאן בארצנו, בזמן המאוד קשה ומורכב בו אנו נתונים ובסיטואציה הבלתי אפשרית  עבורנו בה מיטב בנינו ובנותינו נתונים בשבי על ידי הבחירה בחיים!  כשאנחנו בוחרים בחיים, אנו מעניקים חיים גם לילדנו היום, לחטופים הנמצאים בשבי, לחיילים הנמצאים בחזית ולעורף התומך מאחור ולדור הבא אחרינו!                                                      חג חירות שמח ושבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה