שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-30 למלחמת הקיום על ארצנו תורתנו ועמנו הקדושים.

בכדי להבין כיצד ועד כמה הקשר שלנו כעם וכחברה משפיעים על החוויה שלנו את המציאות הכל כך כואבת הזו כבר 30 שבועות, הזמן שחלף ועבר לו בלתי נתפס ללא החטופים ויקירנו שאבדנו לאורך תקופה זו?!

וכיצד ואיך מידת הקשר ביננו לבין בורא עולם ומידת האמונה והביטחון שלנו בו, משפיעים על ההוויה הקיומית שלנו, באופן כזה שאין לנו רצון או יכולת להיפרד ממנו חלילה בשום צורה ואופן הבאה לידי ביטוי במקום (עולם), זמן (שנה), וסיטואציה (נפש), אלא אנחנו קשורים יחד בקשר עמוק ונצחי לעד ולעולמי עולמים, קשר ששומר ומגן עלינו, מחזק ומחזיק אותנו ברגעים כה קשים ומורכבים?

וכיצד ואיך אופי הקשר שלנו עם בורא עולם משפיע על אופי החוויה שלנו את המציאות הכל כך מורכבת ומטלטלת בשעה כה קשה ומורכבת?

לשם כך נידרש להבין ולהקדים תחילה את אופי ומהות הקשר שלנו בני האדם כעם היהודי, עמו של ה' יתברך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וארצו ביננו לבין עצמנו וביננו לבין בורא עולם וכיצד הוא משפיע על חיינו כפי שניבט ונשקף מפרשת השבוע ממבט יהודי חסידי ופסיכותרפי.  

השבוע נקרא בפרשת אחרי מות

שני ציוויים המובאים בסוף הפרשה עוסקים באיסור עבודה זרה וגילוי עריות וחומר הזהירות משני איסורים הללו והשלכות העלולות לבא חלילה בעקבות חוסר זהירות בשמירתם וקיומם כרצון ה' יתברך. התורה קושרת את הקשר של עם ישראל אל ה' יתברך ואל ארץ ישראל שניתנה לנו על ידי ה' יתברך בקשר אחד יחיד ומיוחד התלוי זה בזה בקיום מצות הללו.

שני ציוויים הללו: האחד לעבוד את ה' יתברך ולא עבודה זרה חלילה הבאה לידי ביטוי בנתינת מקום, חשיבות, כח והשפעה לאלמנטים שונים הפועלים בעולם כמציאות בפני עצמם, בכח עצמם ושלא בכח ובהשפעת ה' יתברך חלילה הנו ביטוי לעבודה זרה!

כלומר: כל אובייקט הנחווה כסובייקט הפועל בכוח עצמו ללא השגחת ה' יתברך וסיועו הנו  ביטוי עבודה זרה אשר לא ל-ה' היא!

והציווי השני זהירות ושמירה בקדושת חיי הנישואין והקשר הקדוש והייחודי המחייב אותנו כבני אדם  והמעצב את בריאות נפשנו בשמירה על קשר קודשת חיי האישות המתקיימים דווקא בין איש לאשתו המעצבים את זהותנו כעם היהודי ומבדילים אותנו משאר העמים!

 וכך מצווה ומזהירה התורה:

אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה.

אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.

"וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

הרמב"ן מפרש את הפסוקים כך:

והנה, השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' יתברך מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המייחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ".  וכתיב: "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים. לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל.

וכן אמר בפרשה השניה "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", שהוא חומר איסור עבודה זרה. ולכך אמר, כי מפני שהם מיוחדים לשמו, בעבור כן נתן להם הארץ, שנאמר (שם פסוק כד) "ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים".

הצורך בשמירה על ייחודיות ביננו לבין ה' יתברך בהבדלה משאר העמים הנו ערך אלוקי מחייב בבריאת העולם. אין כאן התנשאות או זלזול חלילה באף אדם בעולם, אלא התנהגות והתנהלות הנובעת מהמחויבות שלנו כלפי ה' ומהכרת והבעת תודה לה' יתברך  על כך שבחר בנו מכל העמים לו לעם!

זוהי התנהלות והתנהגות המעוגנות בעבודה אנושית קשה ומחייבת, מייגעת פיזיולוגית, אך בעיקר רוחנית, על מידותינו החומריות הבשריות והאנושיות לשפר את מעשינו ועבודתנו בעולם מתוך רצון להתעלות ולחבור אל הקדושה בה קידש ה' יתברך את הנבראים בקדושתו הנובעת מעידון הצדדים החומרניים והבשריים של האדם והעבודה עמם לקדושת שמו יתברך!

כלומר: כל פעולה שאנו עושים בחיינו עלי אדמות הבאה עם חשיבה וחיבור לרצון ה' יתברך להפוך את העולם כולו  למקום ראוי לשכינת עוזו, חייב לעבור את העידון והזיכוך הרוחני בכדי ליצור מרחב מאפשר לה' יתברך לשכון בעולם!

כל פעולת זיכוך ובירור החומריות שבעולם והעלאתה לקדושה על ידי קיום רצון ה' יתברך בעולם פועלות על האדם האנושי בבירור וזיכוך גופו החומרי ובמקביל גם בחומריות הפיזיולוגית בעולם, כאשר האדם משתמש באובייקטים שברא ה' יתברך בעולם לקדושת שמו מברר אותם ומזכך אותם הוא מבדיל אותם לה' יתברך ומעלה אותם לקדושה ובכך הוא משלים ומקיים את מטרת בריאתם בעולם והופך את העולם כולו למכון לשבתו יתברך תכלית בריאת העולם!

מטרת בריאת העולם הייתה והנה להפוך את העולם כולו למקום טוב יותר על ידי סילוק הטומאה והרוע מן העולם, העולם הופך למבורר ומזוכך יותר ומתקדם צעד אחר צעד להשלמת תכלית בריאתו בהכנת העולם למקום ומשכן לה' יתברך, מצב בו העולם מבורר ומזוכך המואר באור יקרות של קדושה וטהרה!

אז בכדי להפוך אותנו לבני אדם טובים יותר, מזוככים יותר טהורים יותר ובכדי שאדמת ארץ ישראל תשמור ותגן עליכם מפניכם ומפני אויבכם מצווה אותנו ה' יתברך בשני ציוויים משמעותיים וייחודיים לפני הכניסה לארץ ישראל.

הציווי הראשון זהירות ושמירה מנתינת מקום לאובייקטים שונים בעולם וזהירות מלייחס להם כח עצמי בלתי תלוי ברצון ובכח ה' יתברך הנחשב לעבודה זרה כאמור.

והציווי השני זהירות ושמירה יתרה בקדושת חיינו והקשר האינטימי שלנו בעולם על ידי נתינת מקום וערך למרחב האינטימי בקדושה ובהבדלה שלנו מן העמים וביננו לבין עצמנו.

קשר אינטימי ומשמעותי נשען על מידת האמונה והביטחון שבקשר!

מה הקשר שבין שמירה מפני עבודה זרה  לבין השמירה של אדמת ארץ ישראל עלינו ועל מידת הקשר שלנו עם בורא עולם?

לשם כך נקדים וננסה לשפוך אור על מהותו ומשמעות של קשר שבין אדם ובוראו!

קשר בין אדם לבוראו נשען על מידת האמונה והביטחון בקשר שביניהם ככל שתגדל ותתגבר מידת האמונה והביטחון בקשר ביניהם כן יגבר הקשר יתחזק ויתעצם!

משמעות הדברים היא שאמונה וביטחון הינם כלים שדרכם ועל ידם אנו מגלים את עצם הקשר הטמון ביננו בני האדם לבין בוראנו!

מידת האמונה הנה תכונת נפש המשמשת ככח חיצוני המחזיק והמחזק את הקשר ביננו ובין בוראנו באופן העוטף מקיף וסובב סביב הקשר ביננו ומשפיע על אופי ההיקשרות ביננו במישור ההיקפי מלמעלה. הדבר בא לידי ביטוי בכך שכאשר אנו מתחזקים את האמונה באופן תמידי על ידי רגשותינו המעוררים את הרגש הלב, הקשר ביננו לבין ה' יתברך מתגלה.

בכך אנו ממשיכים ופועלים את הגילוי של כח האמונה בקשר ביננו כפי שנוכל לראות בני אדם המוסרים את כח הרצון שלהם לה' יתברך הנקרא בלשון חז"ל 'מסירות נפש' כלומר: מסירת הרצון שהנו כח הנפש הבא לידי ביטוי בהנחת עצמנו מרצונותינו ומתאוותינו וייחודו לה' יתברך המביא לחיזוק הקשר ביננו!

מידת הביטחון אף הוא תכונת נפש המהווה גורם משמעותי ומהותי בקשר שלנו עם ה' יתברך אך היא באה לידי ביטוי פנימי ועמוק יותר בנפש האדם. מידת הביטחון מתארת אדם שהקשר שלו עם ה' יתברך הנו חלק בלתי נפרד ממנו. זו לא עוד תכונת נפש חיצונית המשפיעה על האדם באופן מקיף ומלמעלה, אלא זו תכונת נפש פנימית החדורה בתוכו ומדברת מתוך האדם עצמו!

ביטחון האדם בבוראו מגלה קשר עמוק הנשען על ידיעה מוחלטת וברורה בטוב היורד לעולם אף שאיננו רואים או חשים אותו. הידיעה הברורה והמוחלטת שמעניקה מידת הביטחון לא ניתנת לערעור ואיננה תלויה בשום מקום (עולם), זמן (שנה), או סיטואציה(נפש), ואף לא על ידי מציאות הפוכה הנגלית לעיננו ומספרת לנו על מצב הפכי של היפך הטוב!

מידת הביטחון מגלה ומספרת שגם המציאות הנראית והנגלית לעיננו ומתארת מצב של היפך הטוב היא עצמה טוב! זו לא מציאות שעתידה להתגלות כטוב בהמשך או באיזה שהוא שלב, אלא מציאות זו היא הטוב ביותר עבורנו!

בניגוד למידת האמונה התפיסה היא שמה שאנו חווים ועוברים עכשיו יתגלה ויהפוך לטוב עבורנו על ידי כח האמונה. מידת הביטחון לעומת זאת מספרת לנו ומיידעת אותנו שמה שאנו רואים וחווים כעת זה עצמו הטוב ביותר עבורנו, גם אם על פני השטח המציאות המשתקפת היא היפך הטוב! 

שתי תכונות נפש אלו הם הנדבך החשוב המרכזי והעמוק בקשר ביננו ובין ה' יתברך! כאשר אנו משתמשים בתכונות נפש הללו אנו מגלים את הקשר העמוק השורר ביננו ובין בוראנו.

אדם המאמין ובוטח בבוראו לא רק שאינו רואה או חווה רע, אלא הוא איננו יודע מה זה רע בכלל!

מסופר על תלמידו של הרב המגיד ממעזריטש ששאל את רבו כיצד ציווה ה' יתברך על ידי חז"ל שיש לברך ולהודות על הרעה כשם שמברך על הטובה? כיצד אפשרי הדבר בכלל לברך ולהודות על הרעה באותה מידה שמברך ומודה על הטובה?

שלח אותו המגיד ממעזריטש אל תלמידו רבי זושא מאניפולי ללמוד כיצד הדבר אפשרי. הגיע התלמיד אל רבי זושא ושהה בביתו הדל והרעוע והתנה בפניו את שאלתו. ענה לו רבי זושא אני מצטער אבל אני לא יכול לעזור לך, אני לא יודע מהו רע כדי שאוכל לדעת כיצד יש לברך ולהודות על הרע כשם שמברכים ומודים על הטוב!

הרבי מליובאוויטש שופך אור יקרות על ההבדל שבין מידת האמונה לבין מידת הביטחון על ידי לימוד גישות שונות לחיים שלימדונו גדולי ישראל. הרבי בוחר לתאר את מידת האמונה שהייתה אצל רבי עקיבא שנהג להתבטא כך: 'כל מה שעושה ה' יתברך לטובה הוא עושה'. לעומתו רבי נחום איש גמזו היה נוהג להתבטא כך: 'גם זו לטובה'.

מסביר הרבי: בהתבטאות כל מה שעושה ה' לטובה הוא עושה שנהג רבי עקיבא לומר ישנו ביטוי למידת האמונה כפי שהיא באופן מקיף וסובב על האדם אך עדיין לא חדרה את כל ישותו ומהותו, כפי שתיארנו לעיל. ולכן מידת האמונה שבו מבטאת את רחשי הלב של האדם המאמין שגם אם כעת אני לא רואה או חווה את הטוב שבדבר אני סמוך ובטוח בה' יתברך שאראה בסופו של דבר את הטוב הטמון בו!

לעומתו רבי נחום איש גמזו שהתבטא 'גם זו לטובה' מתאר את מידת הביטחון הנסוכה באדם שהינה חלק ממנו וחדרה את כל ישותו ומהותו הרואה גם במצב שאיננו נראה לעין או נחווה כטוב את הטוב עצמו!

הדבר בא לידי ביטוי בסיפורים אותם מספר התלמוד הבבלי על רבי עקיבא ועל רבי נחום איש גמזו.

מספר התלמוד על רבי עקיבא שהיה מהלך בדרך והיו עמו חמור לרכיבה, תרנגול כדי שיעיר אותו השכם בבוקר ונר שיוכל ללמוד לאורו גם בחושך. לעת ערב הוא הגיע לעיר וביקש מאנשי המקום מקום ללון, אך אנשיה לא נתנו לו להיכנס אליה וכך נאלץ ללון בשדה. בלילה באה רוח וכיבתה את הנר ורבי עקיבא נשאר בחשיכה. לפתע הגיע אריה וטרף את החמור. אחריו הגיח חתול וטרף את התרנגול. נשאר רבי עקיבא בלא כלום ובכל זאת אמר : "כל מה שעושה ה' יתברך לטובה הוא עושה". מאוחר יותר התברר שאכן הכל היה לטובה. באותו לילה התנפלו שודדים על אותה עיר ולקחו את כולם בשבי לו היה לן שם היה גם הוא נלקח בשבי. אילולא כבה הנר היו השודדים מגלים את מקומו ולמזלו נטרפו החמור והתרנגול שקולותיהם נשמעים למרחק. הנה כי-כן בזכות אותם אירועים שלמראית-עין נראו ונחוו כחוויה שלילית ניצלו חייו של רבי עקיבא.

על רבי נחום איש גמזו מספר התלמוד. בזמן מלכות רומי הרשעה נגזרו גזירות שונות ומשונות על עם ישראל. חכמי ישראל נאלצו לשלוח שליח למלך מידי פעם על מנת לבטל את אותן גזירות. באחד הפעמים שלחו חכמי ישראל את רבי נחום להביא למלך רומי מתנה על מנת לפייסו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות. בדרכו למלך עצר רבי נחום איש גמזו ללון באחת האכסניות שבדרך. בלילה נגנבה ממנו תכולת התיבה המרגליות והאבנים הטובות ובמקומן מילאו הגנבים את התיבה בעפר. המראה שנגלה לעיניו למחרת בבוקר לא ערער אותו כלל ולא שבר את רוחו, להיפך רבי נחום התחזק בביטחונו בבורא עולם וכהרגלו אמר רבי נחום: "גם זו לטובה" והמשיך בדרכו כאילו לא ארע דבר כלל יחד עם התיבה ובה העפר למלך על מנת להעניק לו כמתנה מאת אחיו היהודים!

 כשהגיע למלך וסיפר לו שהביא לו מתנה מאת אחיו היהודים, ביקש המלך מהמשרתים לפתוח את התיבה ולהתרשם מהמתנה, כאשר פתחו את התיבה וה-'מתנה' נגלתה לעיני המלך, הוא נותר נדהם וקפא על מקומו, כיצד העזו היהודים לזלזל בכבודו הרם ושלחו לו 'מתנה' שכזו, המלך ביקש להעניש מיד את ה"חוצפן שהביא עמו את 'המתנה'. אך באותו רגע ה' יתברך עשה נס ושלח את אליהו הנביא בדמות אחד השרים, והלה אמר: "אולי זהו העפר בו ניצח אברהם אבי האומה היהודית במלחמותיו וכשהיו זורקים אותו היה הופך לחיצים ומשמיד את האויב שכנגד בחיצים". אמר המלך הבה ונבדוק, מיד ניסו את העפר באחת המלחמות וניצחו בעזרתו את אויבי המלך, לאות תודה העניק המלך לרבי נחום הון רב ושילחו לביתו בכבוד גדול וכמובן שגם את הגזירה שגזר על היהודים ביטל.

מסיפורים אלו אומר הרבי מליובאוויטש נוכל להבין ולגזור את ההבדל שבין מידת האמונה ובין מידת הביטחון.

רבי עקיבא בדרכו בעולם משקף ומבטא את הגישה החיובית והאמונית הנשענת על מידת האמונה שגם מה שלא נראה לעיננו כדבר חיובי כעת הוא בעצם דבר חיובי, רק שכעת הוא מתלבש בלבוש המעללים ומסתיר את הטוב מעיננו וסופו להתגלות כטוב האמיתי!

העובדה שלא זכה לאירוח ולן בשדה ובמקביל איבד את חמורו ותרנגולו שנטרפו על ידי בעלי החיים ונרו כבה מהרוח הראו לו אתיך התפיסה האמונית שלו שכל מה שה' יתברך עושה לטובה הוא עושה, גם אם בשעת האירוע זה כלל לא היה נראה כך, מצביעה על דרכו של רבי עקיבא שמידת האמונה הייתה נר לרגליו!

רבי נחום איש גמזו לעומת זאת מגלם את מידת הביטחון בה' יתברך, ולפיה אין רע גם אם אנחנו רואים חשים וחווים את הדבר באופן אחר!

כשהתמודד רבי נחום עם העובדה שכעת אין ברשותו יותר אבנים טובות ומרגליות, לא חשב אף לרגע לעצור ולחשב מסלול מחדש, אולי אחזור חזרה ואגייס שוב את הכסף הנדרש למתנה זו? אולי אנסה להתחקות אחר הגנבים? להיפך רבי נחום איש גמזו המשיך כרגיל במסעו כאילו דבר לא אירע לו, מבחינתו העפר הוא המתנה שה' יתברך רוצה שאביא למלך כעת, שהרי הגניבה והחלפת האבנים טובות והמרגליות לא יכלו להתרחש אם לא ה' יתברך היה מאפשר וחפץ בכך!

ולכן מבחינתו אין שאלה כעת מה צריך לעשות? יש רק דרך אחת להמשיך הלאה למלך ולהגיש לו את התיבה בדיוק כפי שהיא על תכולתה עפר או אבנים טובות ומרגליות לזה אין משמעות בעיניו כעת, להיפך זו מתנה לא פחות טובה וכנראה יותר טובה ממה שהבאתי כעת חשב בלבו! משום שאם כך רצה ה' יתברך זה משקף ומגלה גם לרבי נחום שזה הטוב האמיתי עבורו ועבור אחיו היהודים!

זו מהותה עומקה וגדלותה של מידת הביטחון הרואה בכל דבר את הטוב כפי שהוא כעת ולא רק כפי שהוא עתיד להתגלות כטוב!

כעת נוכל להבין ולראות את הקשר שבין שמירה מפני עבודה זרה לבין השמירה של אדמת ארץ ישראל עלינו ועל מידת הקשר שלנו עם בורא עולם?

כאשר האדם משקיע בקשר בינו לבין בוראו במידת האמונה ובמידת הביטחון הוא מוצא את עצמו מתמודד עם אתגרי החיים באופן שונה לחלוטין ממי שאיננו מונע ופועל ממידת האמונה והביטחון בורא עולם.

הוא רואה וחווה את העולם כולו ואת כל מה שמתרחש ומתרגש בו כטוב מוחלט אף על פי שלמראית עין אין זכר לטוב הזה!

הוא חש שהאירועים סביבו משקפים ומבטאים דרך בה בחר ה' יתברך להתגלות בעולמו ולהמשיך אליו את רוב טובו וחסדו!

אבל רגע איך זה מסתדר עם מה שעיניי רואות, אוזניי שומעות, חושי מרגישים?

התשובה לכך פשוטה: מה שאנו רואים, שומעים וחשים כאן למטה בעולם הזה החומרי והגשמי זה הסיפור שלנו כנבראים בעולם המסתיר על התגלותו של ה' יתברך בו ובוודאי מצדו של ה' יתברך כל מה שנמשך ונשפע כאן בעולם הנו טוב מוחלט!

זה שאיננו רואים, שומעים וחשים בזאת אין זה אומר שזו המציאות האמיתית, אלא השתקפות של השתלשלות הטוב לעולם כפי שנעלם ונסתר על ידי העולם מלשון העלם המעלים ומסתיר על ידי מעשיו השליליים ולא מאפשר את התגלותו של ה' יתברך את טובו וחסדו בטוב הנראה והנגלה לעיני הנבראים!

אין זה אומר שאנחנו צריכים להסתפק באמונה ובביטחון המוחלט שלנו בה' יתברך שאכן כך הם פני הדברים, אלא זכותנו וחובתנו לבקש להתחנן ואף לדרוש מה' יתברך שיזכה אותנו לראות לשמוע ולחוות את המשכת חסדו וטובו הגדול בחסד וברחמים גם לעיננו החומריות והבשריות!

התנהלות זו בעולם מספרת לנו איך וכיצד ניתן להמשיך את טובו הגדול של ה' יתברך לעולם בחסד וברחמים בטוב הנראה והנגלה לעיננו, נשמע לאוזנינו ונחווה על ידי חושנו. מציאות זו מתאפשרת ובאה לידי ביטוי כאמור בכך שהאדם קושר את גורלו עם ה' יתברך בקשר מוחלט וגמור.

כאשר האדם לא נותן מקום ומציאות בעולם לשום דבר מלבד ה' יתברך במובן הפשוט והעמוק של הביטוי בפסוק: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" פשוטו כמשמעו!

וכפי שפירש רש"י: הָרְאֵתָ – כְּתַרְגּוּמוֹ, "אִתַּחְזִיתָא". כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, פָּתַח לָהֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים וּכְשֵׁם שֶׁקָּרַע אֶת הָעֶלְיוֹנִים כָּךְ קָרַע אֶת הַתַּחְתּוֹנִים וְרָאוּ שֶׁהוּא יְחִידִי; לְכָךְ נֶאֱמַר: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת (פסיקתא רבתי סוף פרשה כ').

וכשהאדם מייחד את הקשר העמוק ביותר  שלו בעולם למי ועם מי שה' יתברך חפץ ורואה בו את השותף לחיים מלאים בריאים נכונים וטובים שזה היפך המוחלט מכפי שבא לידי ביטוי בגילוי עריות, אזי האדם מייחד ומתייחד בקשר בלתי אמצעי עם ה' יתברך! הוא חש מוגן, בטוח, שמח, שלו ורגוע בעולם גם אם פני הדברים אינם נראים, נשמעים או נחווים בחושיו החומריים כטוב!

האדמה הופכת ומשמשת עבורו אדמת קודש המגינה ומצילה אותו מפני כל, ה' יתברך הופך למגן ומחסה עבורו שומר עליו מקרבו ומחבקו כבן אבוד השב אל אביו ומעריף עליו את כל הטוב שבעולם.

לעומת זאת כאשר האדם פוגם חלילה בקשר האינטימי שלו עם ה' יתברך על ידי הפרת הקשר שאסר עליו ה' יתברך בקשרים שבין אדם לחברו. או שהוא נותן חלילה מציאות לאיזה שהוא אובייקט בעולם מלבד מציאותו של ה' יתברך, האדמה שנועדה ומשמשת למשכן עבור השראת השכינה הקדושה כאן למטה לא יכולה לשאת את הטומאה שמחלחלת לתוכה ולא מאפשרת לה להעניק מקום ומשכן ראוי לה' יתברך. מה שמאלץ את אדמת הקודש לפלוט את הטומאה והרוע שחילחל לתוכה מחוצה לה. זה משמעות הפסוק "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. אין כאן איזה שהוא עונש חלילה, זהו מצב נתון בלתי אפשרי עבור אדמת ארץ הקודש לשאת ולקבל אל תוכה מציאות של היפך הקדושה מכיוון שכל תכליתה ובריאתה נועדה עבור יצירת מקום מרחב מאפשר עבור ה' יתברך כאן בעולם הזה החומרי והגשמי!

בדיוק כפי שאדם המכניס אל גופו אוכל המאיים על בריאותו, הגוף דוחה ומקיא אותו באופן אוטומטי בכדי לשמור עליו. כך אדמת ארץ הקודש מגינה ושומרת על קדושתה ודוחה ומקיאה מעליה כל ניסיון לערער על טהרתה וקדושתה בכדי לשמור ולהוות קרקע קיומית בטוחה יציבה קדושה וטהורה עבור משכן ה' יתברך בעולם זה תפקידה מראשית בריאתה בששת ימי בראשית והיא שומרת עליו בקנאות!

על האופן בו חש האדם השם מבטחו בה' יתברך ניתן ללמוד מדבריו הנפלאים המרוממים הטהורים והנוסכים אמונה ובטחון בה' יתברך של דוד המלך בפרק צ"א בתהילים:

תחילתו של המזמור אינה כותרת, אך היא מגדירה את המזמור כולו: המזמור מיועד לאדם היֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, מסתתר מן העולם ומצרותיו וחוסה בצל ה' יתברך. בְּצֵל שַׁדַּי הוא יִתְלוֹנָן, לן וחי.

וכך הוא מתפלל: אֹמַר לַה': "מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, מבצרי אתה, אֱלֹֹהַי שאֶבְטַח בּוֹ".

אכן טוב לחסות במחסה הזה, כִּי הוּא – ה', יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מלכודת המוכנה ללכוד, ומִדֶּבֶר של הַוּוֹת, פורענות. ובאופן ציורי מתאר דוד המלך- בְּאֶבְרָתוֹ, בכנפו הוא יָסֶךְ לָךְ, יסוכך עליך, וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה ותהיה מוגן. צִנָּה, סוג מגן גדול, וְסֹחֵרָה, שריון או מגן סביב האדם – אֲמִתּוֹ. אם אתה חוסה תחת האמת של ה', או: אם אתה חוסה תחת ה' הנאמן – הגנתך שלמה. לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מכל מיני פורענויות, אויבים ומתנכלים הבאים בלילה, ומֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם, ביום. בדרך כלל חצים נורים בשעות היום, כאשר אפשר לראות את המטרה, ואילו בלילות אנשים חוששים ממתנקשים, מסכינים וכיוצא באלה. ואילו אתה, החוסה בצל ה', לא תפחד אפילו מִדֶּבֶר אשר בָּאֹפֶל, בחושך יַהֲלֹךְ או מִקֶּטֶב, הֶרֶג, כיליון שיָשׁוּד, שודד והורג בצָהֳרָיִם, משום שלא תיפגע כלל. יפֹּל מִצִּדְּךָ, משמאלך אֶלֶף חללים, וּרְבָבָה ייפלו מִימִינֶךָ, אבל אֵלֶיךָ הרע לֹא יִגָּשׁ. ובתוך כל המהומה אתה רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט על כל הנפגעים, וְשִׁלֻּמַת, גמול רְשָׁעִים תִּרְאֶה.

ושוב חוזר המשורר ואומר: כִּי אַתָּה, ה', מַחְסִי. אכן, במחסה הזה ראוי להסתתר, כי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. אתה בוחר לשכון אצל העליון, שהוא המעניק חסות מוחלטת. לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע, מכה, חולי לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, כִּי את מַלְאָכָיו יְצַוֶּה, ישלח לָּךְ, ה' לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. חסותם של מלאכי ה' מתבטאת בכך שעַל כַּפַּיִם יִשָֹּאוּנְךָ, ירימו אותך, פֶּן תִּגֹּף, תיכשל ותמעד בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ, כפי שנושאים ילד קטן על כפיים, כדי שחלילה לא ייפצע ברגליו. וכיוון שיש לך הגנה גמורה, הרי גם אם עַל שַׁחַל, אריה וָפֶתֶן, נחש ארסי תִּדְרֹךְ, וכן אם תִּרְמֹס כְּפִיר, אריה וְתַנִּין, שאולי אף הוא נחש – הם לא יזיקו לך.

וכאן נשמע קולו של ה' יתברך המדבר ומסביר לנו: כִּי בִי חָשַׁק האיש הזה, וַאֲפַלְּטֵהוּ, אני מציל אותו. אֲשַׂגְּבֵהוּ, אני נעשה לו למשגב ומעוז ועוזר לו כִּי יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי – וְאֶעֱנֵהוּ, תמיד אהיה נכון לענות לו. עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, ומכל צרה אֲחַלְּצֵהוּ, אוציא אותו וגם אֲכַבְּדֵהוּ בישועה שיש בה לא רק מנוסה ובריחה אלא גם גדוּלה. הוא לא רק יינצל מן הרע, אלא גם אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, ובשנים הללו אַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי מבעיותיו שלו ומצרות הכלל.

(פירוש הרב אבן ישראל שטיינזלץ לקוח מתוך התנ"ך המבואר בהוצאת שפע וקורן ירושלים).

גם אנחנו היום ניצבים ועומדים במקום (עולם), בזמן (שנה), ובסיטואציה (נפש) כה מורכבת לעם ישראל כולו הנראית, הנשמעת, הנחווית והמורגשת לנו היטב ודוקרת את לבנו ובבשרנו!

ננסה לראות להרגיש לחוות ולהבין כיצד ועד כמה הקשר שלנו כעם וכחברה משפיעים על החוויה שלנו את המציאות הכל כך כואבת הזו! עד כמה חשובה האחדות והקשר הבלתי מותנה שלנו האחד עם השני כעם לבורא עולם שבחר בנו וייחד אותנו לו לעם מכל העמים בכדי לצלוח ולעבור את התקופה הזו בדרך ובצורה הטובה ביותר עבורנו!

 הגאווה היהודית הנסוכה בקרבנו על היותנו העם הנבחר בזכות ולא בחסד ועל המחויבות הנולדת והנדרשת מאתנו בעקבות  בחירה זו כאמור, היא זו המגלה לנו עד כמה הקשר שלנו עמוק ונצחי שאין דבר בעולם היכול לערער עליו, להחלישו או לפגוע בו חלילה! בשום מקום בעולם (עולם), בשום זמן (שנה) ולו הקשה ביותר ולא בסיטואציה (נפש) המורכבת ביותר!

כיצד ואיך מידת הקשר ביננו לבין בורא עולם ומידת האמונה והביטחון שלנו בו, משפיעים על ההוויה הקיומית שלנו, ואיך וכיצד הקשר שלנו עמו שומר ומגן עלינו, מחזק ומחזיק אותנו ברגעים כה קשים ומורכבים!

נתאמץ ונאזור כח לחזק ונתחזק באמונה ובביטחון גמורים בה' יתברך, נבקש ונתחנן לה' יתברך שיזכה אותנו ויראה לנו את טובו הגדול עמנו בחן בחסד וברחמים רבים לעינינו הבשריות והחומרית בטוב הנראה והנגלה בחסד וברחמים בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה