חידון ה"דבר מלכות" השנתי

תקרה גבוהה. שורות של כיסאות. במה ומסך ענק, זוהר, מאחורה. אלפי נשים ובנות גודשות את "בנייני האומה" בירושלים עיר הקודש, ואני כמעט הולכת לאיבוד בין כולן. מתיישבת. מוצאת לי מקום. הסטופר שעל המסך נושק לאפס, ובום. זה מתחיל. כנס כ"ח ניסן תשפ"ד, אקשן.

שולחן עם שש עשרה מקומות ישיבה על הבמה. שש עשרה המתמודדות של החידון של השנה עולות לבמה. הקדמה קצרה, והשאלות מתחילות. הזמן קצוב. נספר. נמדד. התשובות קולחות באותו שטף בו המנחה מקריאה את השאלות. הניקוד עולה. מאזן הנקודות משתנה. מחיאות כפיים על כל תשובה. שאלה רודפת שאלה, עד שנגמר הסבב. הצצה למסלול היישומי של מהפכת ה"דבר מלכות", ואחריה סבב שני של החידון. שמונה בנות. השאלות שעולות שלב. תשובות ומושגים מתעופפים באוויר, ואני חושבת לעצמי – 'מאיפה יש לצוות של "אחות התמימים" כל כך הרבה ביטחון בבקיאות של הבנות? איך הם לא מהססים להסתכן ולצפות מהמתמודדות לכל כך הרבה ידע?' אבל הבקיאות העצומה של הבנות מסמסה את כל תהיותיי.

שלב שני של החידון נגמר. השלב השלישי ייערך בסוף הכנס, ויקבע את כלת ה"דבר מלכות" – מושקא קליינמן.

מגלות את הערך העצמי 

הכנס עצמו התחיל בהזמנה של הרבי למעמד על ידי הגב' רחל דונין, שליחה של הרבי מלך המשיח שליט"א בתענך. מישהו מציב על הבמה כיסא אדום. כולן קמות. אני מרגישה צמרמורת. מה, ממש להזמין את הרבי? לפה? שיבוא? שיראה? יכול להיות שהוא ממש… פה? הכיסא האדום לא עונה לי תשובה. רק שותק. אומר לי: את יכולה להבין לבד. בעצמך.

הרבנית סימה פיזם מוזמנת לאמירת פרק כ', ואחריה רחל אליאס מצפת, קוראת את הפרקים של הרבי והרבנית. אחריהן מערכון של עינת דבי ורויטל מנחם. הן מציגות אמא המתחננת אל הבת שלה שתעזור קצת בבית ביום שישי, כאשר מה שמעניין את הילדה זה לארגן התוועדות לשכבה. המסקנה היא שעם האחריות באה החיות – כמו שהן הגדירו. מי שאכפת לה, לוקחת אחריות לא רק לעשות את התפקיד שלה, אלא שכל מה שצריך לעשות יתבצע. זה הבדל קטן, אך משמעותי. מאוד.

המערכון הבא שלהן ליווה שתי בנות בכמה תחנות משמעותיות מהילדות לבגרות, כשהן מתמקדות בחיפוש מתמיד אחר אישורים מהסביבה. ׳ראו אותי או לא׳. ׳שמעו אותי או לא׳. ׳אוהבים אותי או לא׳. ׳שמים לב אליי או לא׳… אני מרגישה איך אני זזה על הכיסא תוך כדי שהן מציגות על הבמה. 'בסדר', אני אומרת להן בלי קול. 'בסדר. אני יודעת שיש אצלי קולות ורצונות כאלו. אני יודעת מה עומד מאחורי כל מיני דברים יפים וטובים שאני עושה. אני יודעת מה יגרום לי לעשות אותם שוב ומה יגרום לי להתייאש מהם. למה צריך להדגיש את זה ולומר את זה בקול? הגענו לכנס כ"ח ניסן, מה הקשר עכשיו?'

זה הקשר, עונה לי הרב שמולביץ שתופס אחריהן את סטנד הנאומים. הגענו לכאן כדי להגיד לך: את לא כזו. המחשבות השליליות שלך על עצמך והרצונות האנוכיים שלך אולי נראים לך מהות אמיתית של עצמך, אבל הם לא. מודעות עצמית היא להיות מודעת למה שאת באמת – חלק אלוקה ממעל ממש. פיסה טהורה מהאין סוף של הקב"ה. תתחברי לזה. תתקרבי לזה. זו המהות שלך שגרירת אלוקות. אלה החיים שלך. חיים באמת.

הבאות בתור לעלות לבמה הן גב' מרב ברגר, אמא של אגם, תצפיתנית ששבויה בעזה "כבר שלושים ושש אלף דקות, אני סופרת, כי כל דקה שם היא נצח", וגב' קרן אלוש, אמא של משה, חייל שנפצע קשה בקרב בעזה ועד לפני ימים בודדים היה מורדם ומונשם. בנוכחותן עשרות הנשים באולם סיימו מספר ספרי תהילים בדקות ספורות. שתיהן סיפרו קצרות על הילד שלהן. באמונה. בכוח. בביטחון שהוא ישוב. הסתכלתי עליהן כשהן יצאו, מחובקות אחת עם השנייה בעדינות ועוצמה שנותנת כח.

הרב אריה לייב קפלן דיבר על כך שהקב"ה נושא הפכים, יש בו הכל, גם את כל הדברים שהם מנוגדים זה לזה. ההתבטאות של זה בעולם שלנו היא הרבי – שכמשה ״איש האלוקים״ הינו מחציו ומטה איש ומחציו ומעלה אלוקים והוא הנותן לנו כח לעשות את השילוב הזה אצלנו בחיים כנשמות בגופים. הרבי חידש גם קשר נושא הפכים של כל יהודי עם הקב"ה – קשר של שליח. של מציאות שמתבטלת. של ישות עצמאית שמתמזגת עם משהו גדול ממנה ומדליקה עוד נשמות.

אחרי שהוא מסיים עולה על המסך סרטון של שלוש נשים המספרות על התמודדות עם אתגרים בחיים שלהן בכוחו של הרבי מה״מ – שמחה לאה אלון שסיימה תיכון בלי בגרויות וכיום היא מיילדת, אבישג פש, אמא לשבעה עשר ילדים ומנהלת בית חב"ד פורה שרק תרם לחינוכם, וחיה דינרי, שליחה ומורה שרחלי שלה, שתהיה בריאה, הייתה מאושפזת בשיקום תקופה ארוכה מאוד.

לימוד משנה חיים

לסיכום האירוע מתייצבת הגב' יפה קדוש מאחורי הסטנד. היא מדברת על מה שלימוד "דבר מלכות" מביא לחיים. על שינוי תודעה. על גאולה פנימית. היא רצינית מאוד כשהיא אומרת את זה, ואני מנסה להסתכל עליה ולהבין מה מביא אותה לידי חרדת קודש כזו.

כמו תוספת לדבריה, מוקרן סרטון של נשים, חלקן חב"דניקיות בלבושן, חלקן לעת עתה לא. הן משתתפות בשיעורי "דבר מלכות" (=שיחות הרבי מה"מ משנות תנש"א־תשנ"ב) באופן קבוע. חלקן מוסרות אותם. חלקן מארחות שיעור. "זה משפיע עלינו", הן אומרות. "מאיר לנו את השבוע בזווית אחרת". "לקח לנו זמן להבין על מה הרבי מדבר", אומרת אחת ממוסרות השיעורים. המשפט הזה נכנס לי ללב. לוקח לנו זמן להבין שהוא מתכוון אלינו, מדבר עלינו. מבקש ממנו לפקוח את העיניים, לסובב קצת את המבט ולראות עולם של גאולה. לקחת את הלימוד מהשכל לרגש. למעשה. לשדה החיים.

וכמובן – אין כנס בלי החלטות טובות. ההחלטות הטובות שמוצעות הן בנושא לימוד "דבר מלכות", כתיבה לרבי, נתינה וצניעות. אני בוחרת לי החלטה.

אמן שאצליח לעמוד בה.

התוועדות של אור

ואז מוחשכת הבמה. מישהי עומדת באמצע. לוקח לי רגע לזהות את יפוש ברכהן, עם הבת שלה – יהודית. האולם חשוך. רק קווים מועטים של אור חלש. ככה נראית הגלות. שחור בעיניים. את מתאמצת לראות משהו. לזהות משהו. רק רסיסים מעטים חודרים פנימה, מאירים. באווירה הזו האולם כולו שר, זועק, "אני מאמין". במנגינה שידעה תלאות. שידעה חושך ואור. שיודעת לזהות את איילת השחר העולָה, שלאט לאט מאירה. אני מסובבת את המבט. אלפי נשים ובנות באולם. לכל אחת פנס. מחזיקה בו, ושרה. מחזיקה באור ושרה. מחזיקה באמונה, ושרה. חושך. ריק. ואלף פנסים זוהרים. יציבים. מאירים. כמו הבתים של ירושלים על ההר בחושך.

הניגון הבא הוא "אך לאלוקים דומי נפשי". אך לו תקווי. תייחלי. כי ממנו תקוותך. כי הגאולה היא תקוותנו. ממנו.

האור שוטף את האולם אט אט, ו"נייעט נייעט נייקאווא" מקפיץ את כולן. כאילו אין אולם, אין זמן ומקום. רק הקב"ה ואנחנו. בלי משקל. בלי כובד. בקלילות. בקפיצוֹת. ואני מרגישה באקסטזה. אני והוא. ואין בלתו. מרוממת בכמה טפחים מעל קשיי הגלות. ועכשיו – אני והוא. ואין בלתו.

המנגינה מתחלפת. "שיבנה בית המקדש" – בימינו. ותן חלקנו בתורתך. אני וחברה שלי רוקדות עד שהרגליים כואבות.

תן חלקנו בתורתך. ותן לנו גאולה.

באדיבות מגזין עטרת חיה