משהו משתבש

הסיפור שלי מתחיל לפני כמעט שלוש שנים. הייתי אז מחנכת כיתה ט׳ בתיכון חב"ד ואם לארבעה אוצרות. כשהגדולה שלי היתה בת 3.5, גיליתי לשמחתי שאני בתחילת הריון חמישי. חשתי שהפעם משהו שונה עובר עליי, בסביבות השבוע השישי התחלתי להקיא בצורה יוצאת דופן. לא הכרתי את התופעה לפני כן ולא ידעתי איך להתייחס אליה.

לאחר כמה ימים כאלו הגיע יום היערכות חשוב בבית הספר לקראת השנה החדשה ואני מצאתי את עצמי נסחבת בקושי לשערי בית הספר כשאני מתפללת בליבי לשרוד עד סוף היום מבלי להקיא. מהר מאוד התבדיתי ולאחר זמן קצר של מספר הקאות קיצוניות, חזרתי הביתה עם ידיעה ברורה שאני לא יכולה להתחיל כך את שנת הלימודים.

באותו ערב עדכנתי את המנהלת בהחלטה וחיפשתי מידע על התופעה הלא מוכרת איתה אני מתמודדת. גיליתי שיש למצב שלי שם, קוראים לזה היפרמזיס וזה כנראה הולך ללוות אותי במשך ההריון הזה. לא הכרתי את התופעה קודם לכן והפתיע אותי שזה הגיע אליי לאחר ארבעה הריונות תקינים, ב"ה.

האיזון הופר 

המצב החדש שמט לי את האדמה מתחת לרגליים. מעבר לקושי הפיזי של הקאות בלתי פוסקות וחולשה נוראית, איבדתי גם את יכולת התפקוד שלי בבית.

ב"ה, זכיתי למעטפת חמה של בעלי שיחי' שלקח פיקוד מלא על הבית ושל בני משפחה שהתגייסו ודאגו לכל מחסורם של ילדיי. אך עדיין, לא הייתה להם אמא מתפקדת. הרגשתי חסרת אונים וחסרת תועלת ושקעתי בתוך חור שחור ומדכא. היה לי כל כך קשה ומאתגר שלפעמים פשוט רציתי שזה ייגמר….

(אני רוצה להתעכב על זה משום שהיו לי לאחרונה הרבה שיחות עם נשים שחוו אתגר דומה והן מרגישות אשמה נוראית על מחשבות שכאלה. שמעתי נשים שאמרו לי: 'איזו אמא נוראית אני! איך הייתי מסוגלת לקוות בסתר ליבי שאולי ההריון חלילה יסתיים והסבל ייגמר?'…

ואני רוצה לעצור ולהגיד כאן את מה שאני אומרת להן, כאשר הקב"ה שומט לך את הקרקע מתחת לרגליים והמציאות הופכת להיות בלתי אפשרית, כל מחשבה היא אפשרית. את אמא נהדרת וטובה וגם אם עולות בך מחשבות שכאלה בזמן קושי זה לא הופך אותך לפושעת. זה מראה שאת נורמלית וטבעית וגם לרבקה אמנו היה קשה והיא קבלה על כך")

זוקף כפופים

החודשים עברו לאט וההקאות לא פסקו. היד שלי כבר הייתה 'מקושטת' בסימני עירוי רבים ובנעיצת מחטים.

יש כל מיני סוגי טיפול בהיפרמזיס. אף אחד מהם לא מעלים את התופעה אך יש דרכים להקלה מועטת. ישנן כאלה המתאשפזות לאורך כל ההריון ואני לעומת זאת בחרתי לקבל טיפול אחת ליומיים ולחזור הביתה לילדים שלי מתוך הבנה שגם אמא לא כל כך מתפקדת היא עדיין אמא נוכחת. היה חשוב לי שהילדים יראו אמא בבית, גם אם היא נמצאת כל היום על הספה.

הקושי שלי היה גדול, הפכתי מבן אדם בעל שליטה מלאה לחסרת שליטה על חיי. לא יכולתי לשלוט אפילו לא על זמן ההקאה הבא. לא יכולתי להשקיע בשום דבר, לא בשליחות ולא במשפחה והייתי שקועה בתוך עצמי. הרגשתי כיצד הבור אליו צללתי הולך ומעמיק מיום ליום. לא פעם ההקאות והחולשה הביאו אותי למצב בו לא יכולתי לדבר מרוב חולשה.

המצב הזה נמשך עד שערב שבת אחד הפציע אור של שינוי. חזרנו מבית הרפואה 'וולפסון' אחרי עוד סדרה של עירויים. לכאורה היה עליי להרגיש טוב יותר לאחר שקיבלתי עירוי נוזלים עם תרופות נוגדות הקאות. אך אני הייתי במצב ירוד מאוד. הן מבחינה גופנית והן מבחינה רגשית. לא הייתי מסוגלת להרים את עצמי אפילו לא בשביל להדליק נרות שבת ובעלי הביא אותם עד אליי למיטה. בצר לי כתבתי לרבי מה״מ במחשבה (לא יכולתי להרים את הראש, שלא לדבר על לכתוב) וביקשתי מבעלי שיקרא לי את מענה הקודש. במכתב שיצא היה כתוב: "רופא דתי – בטח יוכל לסדר שלא יזדקק לרחץ בש"ק ושבת עצמה מרפאת וכל' שבת היא מלזעוק (ובכ"ז ועי"ז) ורפואה קרובה לבוא…".

לאחר מכן, בעלי הלך לתפילה וכשהוא חזר הוא מצא אותי במצב כל כך נורא שהוא רצה להזמין לי אמבולנס. אך התחזק באמונה שכדברי הרבי לא נצטרך לחלל שבת,  והשבת היא הרפואה… ובאמת, איכשהו עברתי את הלילה ולמחרת בבוקר הרגשתי שאני כבר מצליחה לקום מהמיטה ולטעום מהחלה של שבת.

באותה שבת משהו השתנה, עדיין המשכתי להקיא בלי הפסקה ועדיין הייתי חלשה אבל משהו בתפיסה שלי השתנה ושמתי לב שהדבר הזה השפיע מיידית על בני הבית שלי. כשאני הייתי במצב רוח טוב (על אף החולשה והקושי) גם הילדים היו שמחים ורגועים וכשאני הייתי במצב של תהום עצמית, גם הם הגיבו בהתאם.

אני זוכרת משהו נוסף שמאוד חיזק אותי בשיחה עם המשפיעה שלי. היא האירה את עיניי על הנקודה שאני בעצם בכלל לא חסרת מעש. זה לא שאני שוכבת במיטה ולא עושה כלום. אני שותפה לבריאה! אני נבחרתי לקחת חלק ביצירה של הקב"ה. המצב הזה מאתגר מאוד אבל הוא זמני ויש לזה תאריך סיום משוער ובסופו תגיע מתנה שהיה שווה לחכות לה.

פתאום הבנתי את המשמעות של 'ובחרת בחיים'. כאשר קורה לך משהו ששומט לך את הקרקע מתחת לרגליים, נתונה בידייך הבחירה. איך להמשיך לחיות, להיות או לא להיות. זה לא תמיד קל לבחור בחיים וזו לפעמים לא הברירה הראשונה אבל היא הכרחית כי אם לא נאחזים ברבי, בחסידות, בחיים – עלולים בקלות ליפול למקום של חוסר חיוניות.

אודך השם כי אנפת בי

כבר לקראת סוף ההריון הצלחתי להגיד לעצמי 'אודך השם כי אנפת בי'. ראיתי במוחש את המתנות הרבות שזכיתי להן בהריון הזה. עבודת השמחה הפנימית ללא קשר למציאות סביבי, החיבור לרבי, תובנות על החיים ועל עצמי כאמא.

ב"ה, לאחר תשעה חודשי הריון שנדמו כמו תשע שנים, ילדתי את מענדי המתוק. נפרדתי מהחולי והבחילות שהפכו לחלק מחיי.

(אני חייבת לעצור שוב ולהסביר משהו חשוב, ההתמודדות לא נגמרת ביום של הלידה, אמנם מרגישים יותר טוב מכל חודשי ההריון והגוף מפסיק להקיא אבל הוא חווה טלטלה קשה מאוד ואיבד הרבה מהמאגרים הנפשיים והגופניים שלו. וצריך לתת את הדעת על זה שהגוף צריך את הזמן שלו כדי להחלים ולחזור לעצמו.)

לאחר שהתאוששתי מעט מן החוויה שעברתי, התחלתי לחשוב על עתידי המקצועי. מהר מאוד היה ברור לי שהסיפור הזה בחיי הולך להיות מקפצה למשהו חדש ושזו הזדמנות לשנות מסלול חיים, ללמוד וליצור. יכולתי להסתובב עוד עשרות שנים בעולם בלי ללמוד חצי ממה שלמדתי בתקופת ההריון, בלי להבין שאני יכולה לעשות דברים אחרים ובלי ללמוד על עצמי דברים שלא הכרתי קודם.  לחזור לעבודה בבית הספר כבר לא היה שייך והרגשתי צורך לקחת את כל מה שעברתי ולתעל אותו לסיוע לנשים אחרות.

היה לי חלום של שנים ללמוד את התחום של מיילדות וכל מה שנגזר מכך ופניתי לקבלת ברכה מהרבי מה״מ. לאחר ברכת הצלחה מפורשת פניתי ללימודי דולות של ארגון ״מניפה״ ולאחר מכן השתלמתי גם בלימודי הכנה ללידה. כיום, בליווי צמוד של ברכות והדרכות מהרבי אני דולה עם שליחות ברורה, לסייע לנשים לעבור את תקופת ההריון בצורה מיטבית, להגיע במוכנות ללידה ולמה שמצפה להן גם אחרי.

יש המון דברים שכביכול מאוד ברורים לנו בשכל, כמו שלידה היא ליד ה' ושהגוף שלנו נברא יודע ללדת, רק שבדור שלנו אנחנו חווים ריחוק גדול מהגוף שלנו ומהתחושות הפנימיות שלנו.

ב"ה, אני יודעת שאת המסע שלי צלחתי בעזרת חיבור גוף ונפש דרך חסידות, ולכן בקורס הכנה ללידה מעבר לתהליך הלידה הפיזיולוגי והמנטאלי, חשוב לי למצוא יחד עם היולדת את החיבור בין התובנות האלוקיות לבין הגוף והנפש, זה עיקר העבודה בקורס. אני מרבה לומר ליולדות שבאות אליי שאני נותנת להן את כל הכלים שהן יוכלו להיות הדולות של עצמן לחיים, כדי שברגע האמת הן ידעו איך לעזור לעצמן. לא משנה באיזה בית רפואה הן ילדו, או על איזו מיילדת הן יפלו, הכל בידי שמים ומשם, בידיים שלהן.

קשיים סביב לידה זה דבר שניתן להקל עליו בצורה משמעותית עם עבודה נכונה. והכי חשוב, אם את סובלת או לא נח לך, תגידי! וזה תקף לא רק בהריון ולידה אלא לחיים בכלל.

כמענה משולב בין לימוד חסידות וחיבור לגוף והכנתו לקראת לידה, יצירה. עבדתי בשנה האחרונה על סדנא בשיתוף פעולה עם ורד אדרעי, מומחית לשיטת סובאדה המרכזת את היסודות, הכלים והתרגילים איתם תוכלי לצעוד בביטחון בכל אשר תפני. הסדנא תצא לדרך במרכז הומזיס בתל אביב בקרוב אי"ה.

באדיבות מגזין עטרת חיה