זו לא פעם ראשונה שאני מנחה אירועים, כנסים ופאנלים.

אבל את האווירה שהייתה בפאנל הזה, אי אפשר להסביר במילים.

הרב מנדי קנינג שהקים את הארגון החשוב "מנוחה וישועה", ארגון קודש שהוקם כדי לגבש את משפחות הנופלים, ליצור להן אווירה תומכת ומחבקת עד כמה שאפשר, הזמין אותי להנחות את הפאנל לאימהות שכולות במלון רמדה בירושלים באחת השבתות שהוא ארגן להם.

סיון רהב מאיר שדיברה בפניהן ערב קודם – שלחה לי הודעה וכתבה: "מורני, תקשיבי, האווירה שם לא פשוטה, תתכונני טוב לא לתת לקושי להציף מידי, אלא תכווני גבוה".

הייתי צריכה את הכיוון של סיון, כדי לדעת שזה לא הולך להיות פשוט, למרות שכמו שאני מכירה את עצמי אתגרים מניעים אותי, אבל הפעם הזאת, חששתי ממש.

כשהגעתי לשם, שוחחנו עם כל מי שהיה אמור לדבר בפאנל. ואז הסתובבתי שם כדי להריח את השטח, להכיר קצת את הנשים היקרות שאני עומדת לדבר בפניהן.

באיזשהו שלב עמדתי מהצד לראות כיצד הן עורכות היכרות…

זה היה נורא.

"מתי הבן שלך נפל? היכן? ומתי שלך?" עוד לפני ששאלו "מה שמך?"…

זה השיח, כלומר זאת השאלה הראשונה להיכרות שהולכת רק להעמיק.

זה כבר התחיל להיות קשוח.

השיח היה המון סביב שכול, אובדן, כאב שלא נגמר, שאלות כמו: "הצלחת כבר לחייך מאז שזה שקרה?" "חלמת עליו בלילה"?

אפפו את החדר.

דומעת מול כולן

עליתי לבמה, הבטן שלי מתהפכת, איך אני אמורה להרים את השיח?

נכון, לכוון בשאלות, אבל אם אין לי פרטנרים בעניין, לא משנה כמה שארצה לכוון גבוה זה פשוט לא יקרה.

התחלנו, ואני חושבת שלא עברה רבע שעה וכבר מצאתי את עצמי דומעת מול משתתפות הפאנל, מול הקהל הקדוש.

לא הייתי יכולה לעמוד בפני אותן גיבורות, שהקריבו את היקר להן מכל כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן בבטחה.

וכאן בלי לשים לב, בסייעתא דשמיא אדירה, אולי בזכות התפילות שהרב מנדי קנינג כל כך התפלל שנצליח להרים את המורל (אחת המשימות הכי לא פשוטות שקיבלתי, אני מודה) פתאום הרוח של הפאנל השתנתה.

אני לא יודעת להצביע מה קרה שם, אולי הצער שלי, שראו כמה קשה לי באמת לעמוד מולן, הוציא מהן את הרצון לרומם את הרוח, וכשהעמדה הנפשית שלהן היתה שם, הן פשוט עוררו את שאר המשפחות.

בסוף כשסיימנו, לאחר שעתיים, כמעט לא נשארה עין יבשה.

אבל זה היה בכי טוב, בכי בונה, בכי של נשים שעברו את מה שאני לא מאחלת לאף אחת לעבור.

הציפו ונגעו שם בכאב הכי עמוק שיש. אבל לא נשארו בו. הן הצליחו להתעלות למקומות רוחניים בנפש, מקומות שאני הקטנה לא מצליחה לדדות אפילו אחריהם.

למה בכיתי?

כשאני חוזרת לאותו רגע, בו התחלתי לבכות, זה היה הרגע שפתאום הכתה בי תובנה מאוד משמעותית.

אסף זולדן הוא המקים של פורום "הגבורה", למען המשפחות השכולות, כדי שישמעו כמה שיותר את קולן ודווקא בתקופה הנוכחית על מנת שיוכלו להשפיע על מקבלי ההחלטות. הוא סיפר שכשהוא היה צעיר ואח שלו נרצח, הגיע רב שהוא מאד העריך לנחם אותו, והוא אמר לו משפט שטלטל אותי: "אני מתבייש לעמוד על האדמה הקדושה הזאת שכל כך הרבה אלמנות ויתומים עומדים עליה בשביל שאני אוכל לחיות בה".

וכשהוא אמר את המשפט הזה, הרגשתי סוג של דקירה בלב, כמה הוא צודק!!! איך הוא תיאר במשפט אחד את כל מה שאני אישית מרגישה, אני מתביישת להסתכל להן בעיניים, ולדעת שאני לא מספיק פועלת. ממש הרגשתי: "כיצד אני יכולה לעמוד מול אותם אנשים שנפלו יקיריהם ולא לפעול מספיק"?

 אחדד את העניין, הרגשתי שלא משנה מה אני אעשה ומה אפעל, אני לעולם לא אוכל להגיע לקצה של מה שהם הקריבו. זה כל הזמן יהיה כלום לעומת מה שהם עשו למעני, למעננו, עבורנו, בשבילנו, בשביל שנוכל על פי טבע לחיות בבטחה.

אגב, אני מרגישה כך גם עם כל מי שמתגורר מעבר לקו הירוק, שהוא מכניס את עצמו למצב של סכנה כדי שאנחנו במרכז, נוכל לחיות בבטחה.

כמה גיבורים יש בינינו, כמה עוצמות, המפגש איתן גרם לי להרהר עד כמה נדרש מאיתנו להתאמץ למען הכלל, למענן, למען מי שכבר לא כאן ולמען ההורים של אותם גיבורים שהם גיבורים בעצמם.

ממשיכים

הוא המשיך וסיפר: "כעת אתם נכנסתם למשפחת השכול, אבל אני מהניסיון שלי אומר לכם, ואני בטוח שיש כאלה שחמישה חודשים אחרי, הוותיקים יותר… כבר מרגישים שזה אחרת מאשר החודש הראשון, ועוד יותר עם כל שנה ושנה תרגישו אחרת, אבל מתי הרגשתי בעיקר שהלב מתרפא? בשמחות של המשפחה". כשממשיכים לחיות, לעשות, לפעול, ממשיכים את הדרך של אותם יקרים שמסרו נפשם, ועוד יותר מהרגיל.

הוא שיתף עוד שלאחרונה הוא ב"ה הפך לסבא, ובנו זיכה אותו להיות הסנדק, וכשקראו בשם היה זה השם של אחיו שנרצח… ואז אביו התייפח מרוב התרגשות, על שהנכד שלו קרא לבנו הקטן על שם בנו.

אמא שכולה נוספת שיתפה, על חבר טוב של בנה שנרצח, היה בטיפול נמרץ וחייו היו בסכנה ממשית, בין חיים ומוות, בנה הגיע אליו בחלום כשהוא שכב בטיפול נמרץ והעיר אותו לחיים, הוא אמר לו: "אתה חייב לקום, להתחתן להקים בית, קום!" הוא אמר לה: "בזכות הבן שלך התעוררתי וכעת חזרתי לחיים רק בזכותו!" גם עתה הנשמה של הקדושים ממשיכה להיות איתנו, מרגישים אותם – כיצד הרוח שלהם משפיעה כל העת.

בקשה נפשית

לסיום, כששאלתי אותן מה הן היו רוצות לבקש מעם ישראל, פה אחד כולן אמרו:

א. אחדות, לשם מה הם נלחמו? כדי שנחיה בבטחה ולא נחזור למה שהיה לפני שמחת-תורה…

ב. שנמשיך בלחימה, שידעו וירגישו שבניהם לא נפלו לשווא.

ג. להנציח את יקיריהן, על ידי דיבור על הערכים שליוו אותם, שימשיכו את מי שהם היו, הרבה אמהות אמרו – "כל אמא שמספרת כאן על הבן שלה, זה כאילו היא מדברת על הבן שלי". כל מי שמקריב את עצמו למען הכלל, הערכים החזקים לנגד עיניו הם: אהבת ישראל, עבודת המידות, דבקות בבורא, עבודת השם בשמחה, טוהר המחשבה, ועוד.

ואת זה אנחנו צריכות להעביר הלאה, בשיחות בבתי ספר, בהרצאות ובכלל בכל מפגש שלנו עם אנשים.

איציק בונצל, אב שכול אמר משפט חזק מאוד: "הם לא נפלו במלחמה, הם עלו השמימה. במלחמה להגן על אדמת הקודש שלנו לא נופלים, אלא מתעלים כמו אליהו הנביא" והוא כל כך צודק.

הן אפילו הצליחו להכניס קצת הומור – "עשה ואל תעשה" בניחום אבלים…

איך באים לנחם ומה נכון ומה לא נכון לומר. דרכי ההתמודדות שלהן, רעיונות להנצחה, ובעיקר שמירה על קשר. קשר שהתחיל בשבת וממשיך הלאה.

כשהעלו אותי לדבר בגל"צ על אותה השבת, העברתי את מה שחשוב להן להעביר לעם ישראל, אני שם בשבילן, ולא רק בשבילן, אנחנו כאן בשביל מי שעלה השמימה במלחמה, בשביל כל האמהות השכולות, היתומים שכאן, הלוחמים, האלמנות…

ראיינתי יותר מ–70 ראיונות של סיפורים הקשורים למלחמה, הרבה אלמנות, אמהות שכולות, יתומות, נשים שניצלו בניסים.

אני לא יכולה להשאיר את זה אצלי, חייבים לפעול למענם, לכן אני כותבת את הטור הזה, להעביר הלאה את מה שהן ביקשו.

תפקידינו לפעול למען האחדות ולהתחזק  בתורה ובמצוות, כל אחד מהמקום שלו. העיקר – לצאת מעצמינו עוד קצת, בעוד תחום, בעוד נושא ולהקדיש את "היציאה הזאת" למענם.

בעז"ה בזכות זה שכל אחת תצא עוד קצת מעצמה, בזוגיות, בחינוך, בעבודת המידות, בהתחזקות וכו', ה' יוציא אותנו מהגלות היישר לגאולה הנצחית ושכולם יזכו לראות את יקיריהם בתחיית המתים תיכף ומיד.

באדיבות מגזין עטרת חיה