ו' סיוון, ה'תשע"ד

לבסוף הגיע הבוקר.

אחרי לילה של שינה קטועה, שבו הבנים עסוקים בתיקון ואמא עסוקה עם התינוק ועוד כמה… השמש זורחת, ואין ברירה אלא להישלף מהמיטות, ועוד להתארגן ולארגן את כולם במהירות, ליציאה אל בית הכנסת. עוד מעט קוראים את עשרת הדיברות.

הדקות הבאות מוקדשות להתאוששות מהלילה תוך כדי התארגנות. חנה'לה, סיימת להתלבש? בואי תעזרי לקטנים. בינתיים כדאי להכין שוקו, רק תיזהרו לא ללכלך את הבגדים כי אין זמן להחליף שוב. מי כבר מוכן? יש פרוסות של עוגת גבינה ועוד עוגיות בצלחת. מענדי, התלבשת? ואיפה הנעל השנייה? ילדים, מי יכול לעזור למצוא את הנעל של מענדי?

איכשהו במקביל למחוגים הממהרים יש גם התקדמות בהכנות ליציאה, הנעל האבודה נמצאת ולא נורא שהעליונית לא מגוהצת, ואת השוקו שבכל זאת נשפך מנגבים מהר מהשולחן לפני שיגרום לנזק נוסף. סוף סוף, יוצאים לדרך… הולכים לקבל את התורה, לשמוע את  עשרת הדיברות.

ו' סיוון, ב'תמ"ח

הבוקר הגיע. איזה לילה זה היה! איך הצלחנו לישון, שינה חזקה כל כך, כאן באמצע המדבר? נראה כאילו מישהו דאג שהשינה תערב לנו במיוחד. אף חרק לא הגיע לעקוץ… מי היה מאמין שבלילה כזה נצליח לישון? היום, אחרי כל הספירה הארוכה שספרנו במשך 7 שבועות, ואחרי ההכנות של שלושת הימים האחרונים – מקבלים את התורה!

קודם כל להעיר את הילדים. שישיית הבוגרים כבר מתעוררת, נטפל בשישייה הצעירה יותר. ראובן! שמעון! מחלי! אליצפן! היום מקבלים את התורה הקדושה! בואו נתארגן מהר ונתקדם להר, אתם רואים אותו?

אליצפן טוען שההר, שמולו אנו חונים כבר כמה ימים, נראה מוזר היום. שמעון מסכים איתו, ההר היה נמוך ועכשיו הוא גדל, וחוץ מזה צמחו עליו פתאום צמחים ופרחים. אבל עוד משהו מושך את תשומת הלב של כולם… ענן של עשן שמרחף כאילו תלוי מעל ההר. ובשמים מופיעים ברקים! ברקים בחודש השלישי? מוזר…

ההתרגשות גואה, מרגישים משהו מיוחד באוויר. קולות וברקים, ענן וערפל, כל אלה מצטרפים לתחושת ההתרוממות של התקופה האחרונה. קול אדיר של תקיעת שופר משלים את התחושה ש… לא, מילים לא תוכלנה לתאר זאת בשום אופן! אלפי-אלפי אנשים עומדים מסביב להר, אומרים שנמצאות פה גם הנשמות של הדורות הבאים… דממה מוחלטת שוררת, אף ציפור לא מצייצת ועוף אינו פורח. ומתוך כל זה אנו שומעים ממש את קולו של אלוקים… אנוכי – ה' – אלוקיך!

ו' סיוון, ה'תשע"ד

זהו, הגענו לבית הכנסת. רגע לפני התחלת הקריאה… אפשר לנשום לרווחה, ולחלק חטיפים לילדים שיעמדו יפה בשקט. הנה, אתן גדולות ויכולות לעקוב, פרשת יתרו… מצאת? להקשיב בשקט. קצת קשה להתרכז, כשכל הילדים מסביב, אבל כולנו מנסים לעקוב אחרי הקריאה ואולי גם קצת… להרגיש. מתן תורה היה רק פעם אחת, אבל בכל שנה אנו מקבלים את התורה מחדש. הימים האלה נזכרים ונעשים… באימה וביראה, ברטט ובזיע. האמנם?! אפשר באמת להרגיש את קבלת התורה, בתוך המצב הרגיל שלנו? עם חומש ביד אחת ומוצץ ביד השנייה, כשילד קטן מושך בשמלה?

ו' סיוון, ב'תמ"ח

אני מעבירה מבט מסביב, לעבר אלפי האנשים שמקיפים את ההר.

כו–לם נמצאים כאן. וכולם עומדים ושומעים. כן, אפילו נועה שהתחרשה מהמכה שקיבל בראשה מהמצרי … וגם דינה העיוורת, נראה שהיא ממש מתבוננת. איזה נס! כל החולים התרפאו. אחרי התקופה מלאת הניסים שעברנו מאז יצאנו ממצרים, הרגעים האלה הם שיא השיאים. מכאן אפשר רק להמשיך ולהתעלות, להיות תמיד קרובים אל ה'. אחרי גילוי כל כך נעלה, איך אפשר אחרת?

ואולי… אולי לא? מי יודע בעצם, מה יהיה מחר? ומחרתיים? עכשיו מרגישים את האלוקות. אומרים שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, שחפצים גשמיים יכולים ממש לקלוט ולהכיל את הקדושה. אבל מה יקרה בעתיד? לא תמיד נעמוד מול ההר ונשמע את קולו של אלוקים. אולי לא תמיד נראה את משה רבינו בגלוי. ולא בטוח שניסים ילוו אותנו הלאה על כל צעד ושעל. איך נתמודד במצבים כאלה?

כן. זה מה שה' רוצה מאיתנו באמת. כאן אנחנו מקבלים כוחות, אבל האתגר האמיתי הוא להשתמש בהם בחיים הרגילים שלנו. כשנחזור לאוהלים, לשגרה היומית של ליקוט המן. אולי יהיו ניסיונות, הרי כולנו נשארנו בני אדם, לפעמים עלולים להרגיש חשק לאכול בשר דווקא או להתלונן על ההליכה הארוכה… אבל זו ההתמודדות האמיתית שנדרשת מאיתנו. ואנחנו נשתדל, נעשה – ונשמע!

 ו' סיוון, ה'תשע"ד

הקריאה הסתיימה, ואנחנו ממשיכים הלאה.

להשלים את התפילה, ולהרגיע ילד בוכה. לחמם את מאכלי החג, ובינתיים לקרוא עוד פרק תהילים. לדאוג לסעודת החג, למאכלים  וגם לדברי התורה שייאמרו. לזכור את מתן תורה (כן, הנשמות של כולנו היינו שם!) ולהכניס את הקדושה בכל דבר גשמי. ו'אין קידוש, אלא במקום סעודה…' – הקדושה נמצאת דווקא פה.

שנזכה כולנו, לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות!