ליבי עמדה מול ה"אגרות קודש", מציצה במכתב שכתבה לרבי שנתיים קודם לכן, המילים הצפופות החזירו אותה אחורה בזמן. הקושי, הניסיון… שם על הדף נחה הבקשה אותה כתבה בדם ליבה – שתזכה גם היא להיות כלה, בשעה טובה.

אז למה כעת, ברגע האמת היא לא נהנית מכל דקה ושעה שקשורה לטובה הזו?

• •     •

כמה שבועות קודם לכן.

הכלה הטריה פקחה עיניים אל בוקר חדש. שמש חזקה העירה עליה באחת. מבט מהיר בשעון הראה לה שהיא מאחרת. כמעט.

היא לא הייתה בטוחה לרגע שמה שקרה אתמול אכן קרה. מיליוני הודעות בפלאפון שלה אותתו איתות ברור על צעד משמעותי שביצעה אמש. האומנם היא כלה? של יוסי? רגילה כל כך לזה שאחיותיה הקטנות כלות, תלמידות שלה לשעבר, בנות דודות – אך היא???

לא היה לה זמן רב להרהורים, השעון והשמש המשיכו להתקדם יחד, מסמנים לה ברורות שהיום בעשר עליה להתייצב בכיתה ו' שלה.

אגב התארגנות היתה ליבי עמוסת הרהורים. הבית השקט והמסודר לא העיד על ה'לחיים' שהתרחש בו אתמול ורק פתק אוהב שהשאירה לה אמא טרם צאתה לעבודה נשאר למזכרת.

כיצד תגבנה המורות שעובדות איתה? והתלמידות שלה? תחושת התרגשות בעוצמה לא מוכרת פיעמה בה. היא, הראציונאלית, המאופסת והשכלית הרגישה לפתע כמו בתוך איזשהוא חלום. נעלה את הבית, לקח לה שניה להיזכר בפלאפון שלה, שנותר לכוד והיא מיהרה לשחרר אותו, משתדלת להשיב למאחלות הרבות אגב התנעת הרכב.

קדימה.

• •     •

ליבי ישבה בחדרה, ראשה אחוז בין ידיה והיא מנסה לחשוב. היומן שלה מעיד על פיצוץ זמנים. למרות ניסיונותיה למצוא פנאי להכל והטפותיה הרבות על כך ש"הכל עניין של תכנון, הכל". זה היה נשמע מצוין כשאמרה זאת לאחיה ולאחיותיה, אך כשהדברים נגעו אליה… נראה שיש גבול למה שניתן לדחוס בעשרים וארבע שעות.

ודירה? מתי היא תמצא דירה? היא הציצה שוב ביומן, סימונים אדומים העידו על מפגשים עם מדריכת הכלות, בכתום זרחו לעבריה תיכנוניה מה תקנה ומתי, מה נשאר לקנות… כאילו זה בור בלי תחתית.

אויש! והפאה.

"ליבי? כדאי שנקבע זמן לפאנית". הזכירה אימה לפתע, בתזמון מושלם. ליבי הבינה את אימה, אחרי כל שנות ההמתנה והקשיים, אחרי שמושקי ואסתי התחתנו לפניה, כמה תפילות השקיעה אמה ברגעים האלה שבו תצעדנה יחד למדוד פאה. אז חייבים להוסיף את אמא לרשימת התיאומים והקביעות ולוודא שהלו"ז של הפאנית, מתאים גם לה.

אולי זו הייתה טעות להקריב את היום החופשי שלה על מזבח התואר השני? טוב, היא לא תיארה לעצמה שתצטרך את הימים האלו לסידורים כלשהם…

התנערה וצעדה מהבית ממהרת, לבחור כמה בגדים לשבע ברכות, בדרך (מה בדרך? ליתר דיוק – חצי שעה מחוץ לדרך…) תלך לראות דירה ולקינוח – תנסה לסיים עם המצעים, סוף סוף.

המזכירה אוסנת חייגה שוב ושוב למספר של ליבי. האם שכחה את בקשתה של המנהלת? המזכירה המסורה בדקה שוב ושוב את התא של ליבי. המורה שלעולם לא שכחה להגיש ציונים בזמן (או לפני הזמן…), שקירות כיתתה תמיד היו מוכנים ומושקעים והמיפויים ותוכניות הלימודים היו מאורגנים לתפארת, היא איננה עונה לטלפון! והתא שלה, כמה אופייני, נקי, מסודר ואין בו זכר לבקשת המנהלת…

הקניות היו מוצלחות, אך ליבי היתה עייפה מלמדוד בגדים, עייפה למדוד במבטה ולהחליט. זה תואם? צנוע? יפה? היא הודתה בכל ליבה לאחיינית שלה, חני, שהגיעה איתה וסייעה לה בכל מיני דברים קטנים. הקפיצה אותה הביתה, מיהרה לדירה שהיה עליה לראות, בוחנת בזהירות את גודל הסלון והחדרים, מצב המטבח. בפנקס קטן כתבה את מסקנותיה, מרוב דירות היא כבר לא רואה את היעד…

כשיצאה מהדירה, נפרדת מהדיירים ומבטיחה להם להיות בקשר, שמה לב לשקט מוזר. משהו היה חסר לה. ספרה שוב ושוב את השקיות, הכל איתה. כרטיס האשראי, הארנק, מפתחות הרכב… הפלאפון!

עייפה ועצבנית מהשכחה המתסכלת החלה לחלוף שוב על פני החנויות. המוכרות האדיבות סייעו לכלה העייפה (שהייתה גם לקוחה יקרה, תרתי משמע…) לחפש את הסלולרי האבוד.

בחנות אחת לפני האחרונה התגלה הפלאפון, זרוק בחדר ההלבשה, מתחת לכמה בגדים וקולבים.

"סוף סוף" מלמלה אוסנת לעצמה. "ליבי? מה שלומך?" ירתה לתוך הפלאפון. "שלחת את הקובץ שהמנהלת ביקשה?" היא פיהקה שוב ושוב – המזכירה המסורה מצאה עצמה עובדת אחרי שעות העבודה. רק הקובץ של ליבי חסר כדי לסגור את העסק…

"קובץ?" אגב התיישבות ברכב והכנסת השקיות אל תא המטען ניסתה להיזכר על מה אוסנת מדברת? נשמע שזה משהו משמעותי מאוד. חשוב. משהו שהיא הייתה אמורה לעשות – ולא עשתה!

אוסנת החלה להבהיר לה במה מדובר, וליבי הרגישה כיצד היא קרובה כבר לפיצוץ… מתי, ריבונו של עולם, היא אמורה לטפל בדבר הזה?

אגב נסיעה הביתה ניסתה להרגיע את אוסנת. "אטפל בזה… אהמ…" היא לא האמינה שזה באמת קורה לה. "בהמשך הערב". הבטיחה, כשמחוגי השעון מציצים אליה, נדהמים. מדובר על שעתיים עבודה, ויש מנהג משונה גם לישון בלילה. איך כל זה מסתדר? יסתדר… הפטירה לעצמה בקיצור.

כששבה הביתה עמוסת שקיות ועומס, הזכירו לה הריחות הטובים שטרם אכלה היום בצורה נורמלית… אחחח…

אמא קיבלה את פניה בחיוך מאושר. כמה חיכתה לרגע הזה בו ליבי תהיה כלה ותערוך את הקניות הקטנות האלו… מבטה הזורח של אמא נתקל במבטה העייף של ליבי. היתקלות די חזיתית.

ליבי השתדלה לשתף אותה מעט במה שקנתה, לספר לאבא על הדירה שראתה ומיהרה אל חדרה, המשמעת העצמית שלה הצליחה להדביק אותה לכיסא כשהיא נלחמת להשאיר את עיניה פקוחות… מנסה להחליט שהמחר יהיה יפה יותר מהיום, רגוע, שמח יותר, אך המחר רק טמן בחובו משימות נוספות, הכרעות וקניות. אויש, וגם מדידה של שמלת הכלה.

יש משהו שהיא שכחה?

בימים כתיקונם היתה בטוחה שלא, כעת לגמרי לא הייתה בטוחה…

• •     •

נחמה חייגה בהתרגשות. לא בכל יום היא מתקשרת לכלה שלה, לכלה של יוסי! רבקי ילדה אתמול, בשעה טובה. ליבי כבר התקשרה לומר "מזל טוב" וכעת היא רצתה להודיע לה על הברית.

צליל חיוג נשמע. אך קולה הרגיל של ליבי בושש מלהשמע על הקו. נחמה נאנחה. כל כך רצתה לספר לה ולשאול אותה מתי ילכו לבחור את הפמוטות. או! סוף סוף ליבי השיבה, מתנשמת ומתנשפת. לא כך תיארה לעצמה את שיחותיה עם השוויגער העתידית, לא כך.

נחמה תפסה אותה באמצע מדידה של השמלה, היא עזבה הכל ומול עיני התופרת התעקשה להשיב רגע לטלפון, מזהה את הצלצול המזוהה של השוויגער.

ליבי נשמעה לחוצה, מנסה לקצר בשיחה ככל יכולתה. הסיטואציה היתה מוזרה, שמלת הכלה עליה, בתוכה נעוצות הסיכות.

נחמה נשמעה מסויגת. ליבי לא הצליחה לזהות מה בדיוק, גם לא היתה ממש פנויה לכך. היא ניסתה לספר לכלה על ריבקי שילדה בן אחרי חמש בנות, לקבוע איתה זמן לבחירת הפמוטות…

כשסיימו את השיחה, שתיהן ניתקו בתחושה כבדה. ליבי שאלה את עצמה אם גם זה מתוצאות העומס הרב?

כשסיימה עם השמלה, חפצה לשאול מהיכנשהו קצת רוגע ושלווה. מישהו מכיר גמ"ח כלות לרוגע?

• •     •

מרסל פתחה את החלונות, התריסים, המרפסת. הביטה סביבה בזהירות, אם יש משהו נוסף לפתוח, הרי שתפתח גם אותו… חג השבועות בפתח, מעדני החלב הידועים של סבתא מרסל היו להיט אמיתי. הם גרמו לילדיה ונכדיה להתקבץ מכל רחבי הארץ ולהיזכר בחג, זה טוב.

היא הדליקה בווליום מלא, פיוט שסלסל בכל הבית, יתכן שגם אצל השכנים. "למה שרק הריח יגיע לשכנים? שיחושו גם את האווירה, אה אלברט… אלברט?" אלברט נרדם על הספה, עייף מהקניות המקיפות שערכו לכבוד החג. "כן מהגבינה הזו", "לא מהשמנת ההיא", "כן מהתפוחים האלו". "וכמה גבינה צהובה"… הוא שקע בשינה נעימה ומרסל שקעה במלאכת האפיה והבישול האהובים עליה. עירבבה, טעמה, תיבלה, הקציפה.

דפיקה מנומסת בדלת, ואחת נוספת.

"יבוווווא". צעקה לכיוון. תוהה לעצמה מי הגיעה להפריע לה כעת? אם זו אנג'לה שהגיעה לכוס קפה, תאמר לה שתכין לבד. צעדים מהוססים נשמעו מהכניסה. לא, זו לא אנג'לה. בחורה צעירה ודי חיוורת נכנסה. לאט מכיוון הסלון. מרסל קינחה ידיה במגבת, מופתעת.

"אהמ, דיברתי איתך לפני זה, בקשר לדירה". הפטירה הבחורה.

"איתי? לגבי הדירה? מה יש לדבר לגבי הדירה"? שאלה בצעקה, אגב עירבול נמרץ של הביצים. "כאן זה רחוב הדגנים שמונה עשרה"? מרסל נענעה בראשה לחיוב. "ואת רחל"? כעת הכל היה מובן ומרסל כיוונה אותה לדלת השניה ממול. הנערה נראתה חיוורת מידי ועייפה, כל שניה הציצה לכיוון השעון, הסתובבה ונכנסה לדירה של רחל, לא לפני שמרסל הפטירה לכיוונה: "זה בסדר, תשאירי את  הדלת פתוחה".

לאחר הסיבוב שערכה ליבי בדירה של רחל, מביטה די מרוצה על הגודל ושומעת את המחיר תהתה לעצמה אם הגיעה אל המנוחה והנחלה וסוף סוף תוכל לסמן 'וי' על  קטגוריית הדירה.

מרסל כיבתה את המיקסר כשהבחינה בליבי יוצאת מהדירה ממול. "הי, גברת". צעקה. ליבי נפנתה לרגע אל הדלת של מרסל. אולי היא צריכה עזרה. מרסל פתחה איתה בשיחת דא והא, איחלה לה מזל טוב בהתרגשות כששמעה על כך שהיא או–טו–טו מתחתנת.

מרסל הציעה לה לטעום מעוגת הגבינה הטריה שריחה התפשט בחדר המדרגות, ליבי סירבה בנימוס.

"הכל כשר כאן". החוותה מרסל לעבר כיוריה הנפרדים. ליבי חייכה, מחפשת לסיים את השיחה.

אבל מרסל לא התכוננה לתת לצעירה הזו לצאת מבלי להסביר לה משהו חשוב.

"את יודעת למה אני מדליקה מוסיקה, מאווררת את הבית, ושרה תוך כדי הבישולים"? ליבי הנהנה לראשה לשלילה. מה לה ולשיקוליה של סבתא מרסל שאולי תהיה שכנה שלה?

– "כי אני רוצה להנות גם מהעבודה של הבישולים, לא רק מהטעימה בסוף. את מתחתנת, תיהני גם מהריצות, מהקניות, מההכנות. מחכים לזה כל–כך הרבה למה לא לקנות – בשמחה, לחפש דירה – ולהודות לאלוקים. איך אומרים אצלכם? שידוך זה כמו לעבור את ים סוף, או משהו כזה…" אלברט התנער לפתע ממעמקי הספה ותיקן אותה "כקריעת ים סוף… מרסל". ליבי חייכה, שיספרו לה על זה…

• •     •

וכעת מצאה עצמה עומדת מול המכתב שכתבה לרבי, אי–שם לפני שנתיים בעודה במעבה החיפושים והספקות… מיד אחר כך, שוב פגש אותה העומס, הוא לא נעלם. אבל הדברים שאמרה מרסל עמדו מול עיניה של ליבי מלווים בריח חזק של עוגת גבינה ובפיוט מסתלסל,

אז איך מתמצתים את זה למשפט?

לקבל את ההכנות בשמחה ובפנימיות.