שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-35 ובתחילת השבוע ה-36 למלחמת הקיום על עמנו ארצנו ותורתנו. אתמול התבשרנו על שחרורם של אחינו ואחותנו משבי החמאס בפעולת גבורה נועזת של אחינו חיילנו הקדושים והטהורים.

הדבר הנפלא שקרה עת התוודענו לשחרורם היה פרץ ספונטני של רגשות מכונסים שיצאו ופרצו להם מתוכנו בשירה ובריקודים, בזעקות שמחה וחיבוקים, בכי מלא שמחה שנמשך לאורך כל השבת ובמוצאיה ואף עתה.

הסיפור המטורף של עם ישראל המתגלה כעם המופלא על פני אדמה בא לידי ביטוי בעצמה יתרה ברגעים בהם אנו נפגשים עם עצמנו והאחד עם השני ברגעים שכאלו, רגעים בהם הקשר העצמי שלנו כעם מתגלה ופורץ לו החוצה ומספר לנו על היותנו עם אחד ומאוחד, החווה בעצב ובשמחה האחד את השני באופן שלא נראה כדוגמתו בשום מקום בעולם!

בכדי להבין יותר את עצמת הקשר ושותפות הגורל המיוחדים והנדירים הללו, ננסה לקבל הצצה מנקודת מבט יהודית חסידית ופסיכותרפית על מהותו ועצמתו של קשר זה.

כאשר אנו ניגשים לקירוב הזולת יש לעשות זאת מתוך תחושת שליחות המבטאת את העמדה והתנועה בנפש ולפיה אנו עסוקים ב-'לקרב את הקרובים'! בכך אנו יוצרים עבור הזולת מרחב המאפשר את תחושת השייכות שלו אל עם ישראל!

השבוע נקרא בפרשת במדבר

החומש הרביעי פותח בציווי ה' יתברך אל משה למנות את עם ישראל כפי שהתורה מתארת:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם".

רש"י על אתר מפרש:

וַיְדַבֵּר – בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. מִתּוֹךְ חִבָּתָן לְפָנָיו, מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה. כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, מְנָאָן, וּכְשֶׁנָּפְלוּ בָּעֵגֶל, מְנָאָן, לֵידַע מִנְיַן הַנּוֹתָרִים, כְּשֶׁבָּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, מְנָאָם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וּבְאֶחָד בְּאִיָּר מְנָאָם.

הרבי מליובאוויטש התייחס לשבת שלפני חג השבועות בכמה ועמה הזדמנויות ובחר לקבוע ולהקדיש אותה לשבת אחדות בעם ישראל כחלק מהכנה למתן תורה, בכדי לחבר אותנו אל ההוויה שהנה חלק מהיותנו עם אחד שקיבל תורה אחת מא-ל אחד.

וכך אמר הרבי בשיחה זו:

"מהעניינים העיקריים בימי ספירת העומר הוא – אהבת ישראל".

הסיבה להנהגה המיוחדת לימי ספירת-העומר היא  -האבלות על תלמידי רבי-עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה", כלומר, חיסרון בעניין של אהבת ישראל, ולכן, בימים אלו יש צורך להוסיף ולהרבות עוד יותר באהבת ישראל, ובפרט על יסוד הוראת רבי עקיבא שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה".

ימי ספירת העומר הם הכנה למתן-תורה. ולכן, כשם שההכנה למתן-תורה בפעם הראשונה הייתה על-ידי זה ש-"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". "וַיִּחַן שָׂם – כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד" (רש"י). וכמובא במדרש, "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי" – הרי מובן, שגם ההכנה ל"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה היא על-ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, "כאיש אחד בלב אחד". היינו, שה-"כלי" לכל הברכות הוא – "שבת אחים גם יחד", אהבת ישראל ואחדות ישראל

ועל-פי זה מובן שבימים אלו – הימים שלאחרי ל"ג בעומר, וככל שהולכים ומתקרבים יותר ל-"זמן מתן תורתנו" – יש צורך להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל העניינים של אהבת ישראל ואחדות ישראל.

 והנה, העניין של אהבת ישראל ואחדות ישראל מתגלה ומתבטא – לכל לראש – כאשר רבים מישראל מתאספים  יחד במקום אחד, "כאיש אחד בלב אחד", ולא עוד, אלא שתכליתה ומטרתה של האסיפה היא – כדי ש"איש את רעהו יעזורו" להתעורר ולהתחזק בכל הפעולות הטובות, ובמיוחד – בכלל הגדול בתורה אהבת ישראל ואחדות ישראל.

ובפרט כאשר מקשרים אסיפה זו עם סעודה כפשוטה, כולל ובמיוחד אמירת "לחיים" על היין – דבר המוסיף עוד יותר בתנועת הקירוב, "גדולה לגימה שמקרבת".

וכידוע פתגם אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי אודות גודל מעלתה של התוועדות – כמשל האב הרואה את "התנהגותם הטובה של בניו באהבה באחווה בשלום וברעות, איש את רצון רעהו ימלא, וכל אחד דואג לטובת חברו כלטובת עצמו וכו', אזי האב נתמלא עונג ונחת-רוח מהנהגת בניו, ומפליא לעשות לקיים משאלותיהם", כאמור לעיל שעלי-ידי "שבת אחים גם יחד" נמשכים כל ענייני ברכה.

פרשת השבוע, פרשת במדבר: התוכן של פרשת במדבר ("לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת-חג השבועות") הוא – מניין בני-ישראל, היינו, השלימות של כל בני-ישראל באופן של אחדות ישראל – שהרי ה"מניין" הוא באופן שכל ישראל שבמניין שווים, הגדול שבגדולים אינו נחשב יותר מאחד, והקטן שבקטנים אינו נחשב פחות מאחד.

והמניין סיבתו אהבת ישראל (של הקב"ה את עם ישראל – הנה סיבת אהבת ישראל זה לזה – "אוהב מה שהאהוב אוהב") – "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם".

ומזה מובן שיום השבת קודש פרשת במדבר, הוא הזמן הכי מתאים להדגשת אחדותם של ישראל!

לאור כל האמור לעיל – באה ההצעה והבקשה דלקמן, בקשה נפשית: ביום השבת הבא עלינו לטובה, שבת-קודש פרשת במדבר, יתאספו בכל מקום ומקום רבים מישראל, אנשים ונשים  וטף, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", "שבת אחים גם יחד", להתוועדות רעים, עד לסעודה כפשוטה ("גדולה לגימה שמקרבת") – אנשים לחוד ונשים לחוד. שבה ידברו דברי-תורה בכלל, ובמיוחד – בענייני אהבת ישראל ואחדות ישראל.

החל מהמפורש בתורה שבכתב: "ואהבת לרעך כמוך", וכן בתורה שבעל-פה: "רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", ויתירה מזה: "זו היא כל התורה כולה והשאר פירושה הוא", וכן פרטי הדברים בגודל מעלת והפלאת העניין של אהבת ישראל .

כולל – ההדגשה שבדבר, שההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל מבטלת את סיבת הגלות, ובדרך ממילא מתבטל גם (המסובב) הגלות.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בחוקותי, כ"ב באייר התשמ"ו – 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ו כרך ג' עמ' 361-367).

משה רבינו נצטווה לספור לא להעריך! מטרת הספירה הנה לגלות לנו ולעולם כולו שכולנו, אבל כולנו יצירי כפיו של בורא עולם!

המסר שעובר מדברי הרבי אלינו ברור: השלימות של כל עם-ישראל הנו באחדותם! שהרי ה'מניין'- עליו נצטווה משה רבינו נעשה באופן כזה שכל ישראל הנכללים במניין זה שווים! הגדול שבגדולים אינו נחשב יותר מאחד, והקטן שבקטנים אינו נחשב פחות מאחד!

מה שעוד עולה מדבריו של הרבי הנו שהדבר המאפשר את קיומו של עם ישראל הנו תורת ישראל המהווה את דרך החיים של כל יהודי וביחד של כולנו כעם ישראל בקשר שלנו עם ה' יתברך נותן התורה!

אמנם בכדי לזכות לתורה שתאיר את חיינו ודרכנו עלי אדמות יש גם להכיר בכל מי ששייך לנותן התורה. כלומר: כל יהודי באשר הוא הנו חלק בלתי נפרד מעם ישראל לא משנה כלל מה מצבו הרוחני, עצם היותו חלק מעם ישראל בכך שנולד לאם יהודיה הנו חלק בלתי נפרד מעם ישראל.

מה שנדרש אם כן מאתנו הנו לדאוג לאפשר את תחושת השייכות הזו בקרב כל חלקי עם ישראל באשר הם אלה השומרים תורה ומצוות ואלה שלעת עתה עדיין לא.

הזכות לתחושת שייכות לא תלויה בנו משום שלא אנו בעלי הבית של העולם לקבוע מי שייך ומי לא! אך היא בהחלט נתונה בידנו ובבחירתנו בכך שנוכל לגרום לכל מי ששייך לעם ישראל לחוש את תחושת השייכות הזו ללא תנאי!

הדרך לגרום לזולת את תחושת השייכות ללא תנאי עוברת בעמדה אתה אנו ניגשים לזולת, כיצד אנו רואים אותו, איך אנו תופסים את מעמדו וכיצד אנו בוחרים להתייחס לאליו!

כאשר אנו רואים את הזולת בגובהה העיניים, תופסים אותו ואת מעמדו כשווה בין שווים, ומעניקים לו את היחס לו הוא ראוי, אנו בדרך הנכונה להעניק לו את תחושת השייכות לה הוא ראוי!

באחת מחלוקת הדולרים לצדקה אותה נהג הרבי לערוך בימי ראשון עבר לפני הרבי רב שברך את הרבי לכבוד יום הולדתו ואמר לו: "שהוא מאחל לו שיזכה עד מאה ועשרים שנה ועד ביאת גואל צדק מתוך בריאות ועצמה להמשיך בקירוב רחוקים מכיוון שזהו אחד הדברים הנעלים ביותר"!

 הרבי השיב לו:  "אנשים רגילים להתבטא 'מקרב רחוקים' מבלי הבט על כך שבכל יום לפני התפילה אומרים 'ואהבת לרעך כמוך' וממילא יהודי אינו יכול להיות רחוק! אבל גם מי שהוא קרוב יכול להתקרב עוד יותר"! והרבי נתן לו דולר נוסף לצדקה באמרו: "זה עבור קירוב הקרובים עוד יותר"!

הבקשה של ה' יתברך ממשה רבינו הינה: 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', להגביה ולרומם את עם ישראל. התרוממות זו מתאפשרת אומר ה' יתברך אל משה רבינו דווקא כאשר אנו מונים את עם ישראל, לא מעריכים אותם לפי הון עצמי, מנת משכל, ואף לא לפי מדרגתם הרוחנית!

עמדת המוצא ולפיה עם ישראל לא נמדד או מוערך או מחולק למעמדות שונים בשל העובדה שיש לי איזה שהוא יתרון במישור כל שהוא כלכלי, שכלי, ואף לא רוחני יוצרת את ההזדמנות למפגש בו כולם שייכים באותה מידה!

נכון שיש ייחודיות הנגזרת מתכונות אישיות ואופי והצלחה במישורים שונים בחברה היוצרים מעמדות וחלוקה על פי תפקידים ומינויים שונים, אבל חלוקה זו אין בה בכדי לאפשר למי שהוא להשתמש במעמדו החברתי להתנשא או לגרום לזולת לחוש שהוא חשוב ממנו או עדיף על פניו בשייכותו לעם ישראל או בקרבה אל ה' יתברך!

הערכה מספרת על חילוקי מעמדות הנגזרות ממרכיב ואלמנט חיצוני שאין בהם בכדי לתאר ולו במעט את מהות אישיות האדם, אלא את ערכו הנמדד ונחשב לבעל ערך חיצוני בעיני העולם הנמדד כאמור בהון עצמי, מנת משכל, ואף מדריגה רוחנית!

 המניין לעומת זאת מספר לנו שנקודת המבט על האדם נשענת אך ורק על היותו אדם יצר כפיו של ה' יתברך ולא יותר מכך! בכך אנחנו אמנם מכמתים את ערך האדם לעצם היותו נברא ולא מעבר לכך! אך בכך אנו מאפשרים לבני האדם להיפגש בגובהה העיניים ממקום בו הקשר ביניהם נשען על היותם בני אנוש יצירי כפיו של בורא עולם! בכך אנו מגלים לעצמנו ולעולם כולו שכולם אבל כולם אינם יותר מראש אחד שנספר בדיוק כפי הראש של הזולת הנמנה עמך ולצדך! זאת הייתה מטרת מניין עם ישראל עליה נצטווה משה רבינו על ידי ה' יתברך!

הדרך לאחדות עוברת בהבנת ובהפנמת עומק  הביטוי 'ואהבת לרעך כמוך' הנחווה ומקבל משמעות ייחודית כאשר יש בך את היכולת להעניק לרעך את תחושת השייכות לה הוא ראוי בדיוק כמוך!

לשבת ביחד זו הדרך לאחדות, לאכול ביחד זו הדרך להתקרב יותר האחד לשני, להרגיש מאוחדים זה רק כאשר אנו חשים שייכים האחד לשני! הדרך לחוש שייכות עוברת בכך שהזולת מרגיש חלק מהמרחב בו מתקיים ואליו הוא רוצה להשתייך ובהכרה ללא תנאי למי שהוא חלק מאתנו, חלק מעם ישראל!

מהותה של אחדות נשען על היכולת שלנו להבין מה חשוב לנו ומה נוגע לנו ובנו כאשר אנו זקוקים להכרה בנו ללא תנאי, לעצם היותנו חלק מ…

היכולת לחשוב ולדבר בשפה בה הזולת יקר בעיניי ואני רואה אותו ואת צרכיו בדיוק כפי שאני רואה את עצמי הנה המפתח להעברת וחוויית תחושת השייכות לה ראוי הזולת!

החוויה והתחושה הפנימית בה ואתה אני מסתובב בעולם בייחס לייחס אותו אני אמור להעניק לזולת משפיעה על האופן בו אני מעניק את לזולת את היחס לו הוא ראוי והנגזרת מכך הנה תחושת השייכות שלו בעולם!

'ואהבת לרעך כמוך'- משמעה הנה שהיכולת לאהוב את זולת עוברת ב- כמוך! כלומר בכך שהזולת חש שהיחס והגישה שלך אליו נובעים מהתבוננות פנימה אל תוך עצמך, בשאלה איך אני הייתי רוצה שיתנהגו אליי או יתייחסו אלי? איך אני מעוניין שיפנו אלי או ייגשו אלי כשמדברים איתי? איך הייתי רוצה שיעריכו אותי ויכבדו אותי?

ההסתכלות פנימה אל תוך תוכי והנגזרת שלה האופן בו אני רוצה שהעולם יפגוש אותי ויתייחס אלי הנה הדרך הישרה והנכונה לפגוש את הזולת! זו המשמעות של כמוך! פגוש את הזולת באופן שבו אתה היית מעוניין שהזולת יפגוש אותך! והוא יחוש 'כמוך' בייחס למפגש אתך!

גישה זו יש בה בכדי להתקרב אל הזולת ולהיות מאוחד עמו. ההכרה הזו שהזולת חש ראוי ומקבל את אותו יחס וגישה שבה אנו מעוניינים שיפגשו ויתייחסו אלינו מאפשרת את האחדות ביננו!

המטרה הנה שתחושת ה'-ראוי' שבך תהיה 'כמוך' בייחס לחברך! הנה זו שתאפשר לך לאהוב אותו כמוך ממש! התחושה אתה חברך צריך להסתובב בעולם הנה שהוא ראוי ומגיע לו בדיוק 'כמוך'!

'כל יום יותר קרובים'!

בין ספרי הפסיכותרפיה בולט הספר 'כל יום יותר קרובים' בייחודו משום שהוא מתאר את תהליך הטיפול הן מנקודת ראותו של המטפל והן מנקודת ראותה של המטופלת. הספר למעשה הוא קובץ דו"חות שכתבו ד"ר דויד ארווין יאלום פסיכיאטר ופסיכותרפיסט וג'יני המטופלת שלו לאחר כל פגישה במהלך טיפול שנמשך ארבע שנים.

הכתיבה היא מרכיב מרכזי בתרפיה שבחר ד"ר יאלום למטופלת, צעירה בעלת כשרון כתיבה שאחת מבעיותיה היא הקושי להתרכז בכתיבה. העורכת הספרותית של הספר, אשתו של ד"ר יאלום מספרת: "הספר הוא תוצאה של ניסוי טיפולי של בעלי, ד"ר ארווין יאלום מאוניברסיטת סטנפורד, באחת המטופלות שלו ג'יני, שבעייתה הוגדרה כ'מחסום יצירתי'. ד"ר יאלום הציע שבמקום תשלום עבור הטיפול תכתוב ג'יני דו"חות של אחרי הפגישות וכך 'יעקפו' את המחסום היצירתי. במקביל הוא התחייב לכתוב דו"חות משלו על אותן פגישות. מדי שישה חודשים החליפו ביניהם את הדו"חות והחליפו רשמים. הם שמרו על מסגרת זו כשנתיים כשהם מוסיפים בכתב מחשבות, פירושים, הדגשים ואסוציאציות שלא עלו בזמן הפגישות ביניהם."

ספר זה נותן לקורא אפשרות להיות מעורב במצב שבדרך כלל הוא בלתי חדיר ובייחוד לאור העובדה שהן המטפל והן המטופל עוברים תהליך כפול של התבוננות ומשוב הדדי. מעורבותה היצירתית של מרילין יאלום, פרופ' לספרות ועורכת בעלת ניסיון מקצועי רב, מאזנת בין סגנונות הכתיבה השונים של הדמויות והופכת אותם למנוף לאפיון הדמויות.  זהו סיפור מעורר השראה על התקרבותם האנושית והאינטימית מידי יום של שני אנשים במפגש בגובהה העיניים במהלך טיפול נפשי. (מתוך הקדמה לספר עמ' 3-4)

אחת התובנות המהותיות העולה מתיאור טיפול זה על ידי ד"ר יאלום בספר הנה:  "העובדה שהתאוריה של היחסים הבין אישיים גורסת שמקורם של הקשיים הנפשיים והרגשיים של האדם נובעים מקשיים ביחסים בין אישיים!

 אנשים עשויים לבקש עזרת פסיכותרפיסט מסיבות שונות (דיכאון, פוביה כל שהיא, חרדה, ביישנות הימנעות ומופנמות וכו') אבל מתחת לסיבות הללו ומשותפת לכולן ישנה אי היכולת ליצור יחסים מספקים מעמיקים ומתמשכים עם אנשים אחרים. קשיים אלה ביחסים מקורם הרחק בעבר וביחסים מוקדמים עם ההורים. לאחר שהם מתקבעים, דפוסים מעוותים בהתייחסות אל הזולת ממשיכים להתקיים ולהשפיע על יחסים בהמשך עם אחים, חברים למשחק, מורים, ידידים, אוהבים, רעיות וילדים!

פסיכותרפיה היא תיקון היחסים הבין אישיים המעוותים. ההחלמה הטיפולית באה לידי ביטוי ביכולת להתייחס כיאות אל אחרים, במקום יחס הנשען ומתבסס על צרכים אישיים לא מודעים מעיקים!

למרות שמקורות דפוסי ההתנהגות המעוותת נעוצים בעבר, תיקון העיוותים יכול להיעשות רק בהווה! ואין טוב לעשות זאת במסגרת היחסים ההווים המידיים יחסי מטפל מטופל!" (שם עמ' 286-7).

תובנה פשוטה לכאורה אך עמוקה זו מלווה אותי לאורך כל ה-15 שנים האחרונות כשאני פוגש מטופלים שונים!

ההבנה ולפיה היכולת לקיים קשר אנושי בין אישי עמוק ואינטימי הנשען על התבוננות והעמקת הדעת בקשר הנוכחי בהווה, 'מולידה' אהבה ויראה בקשר הבין אישי ממקום של אהבת נפש ויראת כבוד כלפי הזולת!

קשר בריא מתאר אדם הפנוי נפשית ורגשית המסוגל לקיים יחסים בין אישיים קרובים לזולת, מבלי לחוש קושי רגשי ונפשי במרחב הבין אישי הקרוב והאינטימי הנוצר ביניהם.

הדבר בא לידי ביטוי באלמנטים וג'סטות רגשיות ונפשיות בשפת הגוף ביניהם כמו יצירת קשר עין, או ביכולת לשהות עם חברו בקרבת מקום יחד ולבלות עמו במרחב הזר לשניהם או לאחד מהם ולקיים את שגרת חייהם בטבעיות מבלי לחוש מאוים מהם! לאכול ולשתות יחד והאחד מול השני, לקיים שיח רגשי עמוק ופתוח ביניהם, 'להישען' האחד על השני כאפשרות לתמיכה נפשית ורגשית, לחשוף את מצפוני הלב והנפש האחד בפני השני, ועוד.

הדבר נכון כאמור בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם!

הבנת העיקרון המנחה בקשרים וביחסים בין אישיים הנה היכולת לשהות במרב פיזי או נפשי במצבים אינטימיים ורגישים הן במקום (עולם), הן בזמן (שנה) והן בסיטואציות שונות (נפש).

פיתוח 'שריר' נפשי ורגשי זה הנו המפתח המהותי החשוב ביותר ביכולת האדם עלי אדמות לקיים יחסים בין אישיים תקינים בריאים עשירים ופורים!

"בכוחו של הנר החמישי להאיר את החושך הגדול ביותר":

אבי מורי, ר' אברהם צבי גרינוולד זצ"ל, נולד בלודז' שבפולין. בהיותו בגיל שמונה נתייתם מאביו. אמו נשארה אלמנה עם שבעה יתומים קטנים, ומחמת שאמי דאגה מאד לחינוכו של אבי, בנה בכורה, שלחה אותו לרבי מנחם זמבה הי"ד בן דודה, שהיה ידוע בגאונותו. הוא גידל את אבי כאב ודאג מאד לחינוכו.

כאשר התקיימה בוורשא חתונת כ"ק הרבי מליובאוויטש עם בתו של כ"ק הרבי הריי"צ "החתונה הגדולה" שבה השתתפו גדולי חסידי פולין זכה אבי שהיה אז בן שבע עשרה להתלוות למחנכו, רבי מנחם זמבה, לחתונה קדושה זו, ואף זכה להיפגש עם החתן פנים אל פנים.

למחרת החתונה הלכו רבי מנחם זמבה ואבי לבקר את החתן בבית המלון בו התאכסן. אבי התרשם מאד מהשיחה הלמדנית שהייתה בין רבי מנחם זמבה לרבי, בה גילה הרבי בקיאות מופלגה בכל הש"ס. אבי לא זכר את כל השיחה שהייתה שם. אולם דבר אחד נחרט בזכרונו מה שאמר החתן טרם נפרדו: "עוד כמה ימים חנוכה, ונר חמישי של חנוכה מסמל את שיא החושך, כי לעולם אינו חל בשבת, ובכוחו של נר חנוכה להאיר גם את שיא החושך, וזה תפקידו של כל יהודי, שבכל מקום שנמצא, בוורשא או בלונדון, עליו להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

ר´ מנחם זמבה היה בהתפעלות כה עצומה מהחתן של הרבי מליובאוויטש, ובמשך ימים רבים לא הפסיק לדבר על כך גם בבית וגם עם כל מי ששוחח אתו באותם ימים.

קרוב לעשרים שנה עברו בינתיים, ואז אבי עבר את השואה על כל מוראותיה, בה איבד את כל משפחתו (אשתו וילדיו) שנטבחו נגד עיניו. גם אחיו ואחיותיו נספו בשואה. ב"ה הוא נשאר בחיים, אוד מוצל מאש, אולם היה שבור ומדוכה.

בשנת תש"ח נסע אבי לפילדלפיה שבארה"ב, שם קיבל אותו בשמחה דודו, ר' משה חיים גרינוולד חסיד אמשינוב, כך התחיל לחיות מחדש בסיוע הדוד ואדמו"ר מאמשינוב זצ"ל, וב"ה נשא לאשה את אמי ע"ה, שהייתה ילידת קרקוב ובתו של ר' זושא סינקביץ הי"ד, מחשובי חסידי אלכסנדר. אף היא ניצלה מן השואה האיומה יחד עם אחותה, על ידי שהוברחו ממדינה למדינה עד שהגיעו לקנדה, ושם גדלו בבית הנגיד החסידי ר´ קופל שוורץ, מחשובי יהודי טורונטו שהיה דוד אמם.

טרם נישואי אבי עם אמי נעתר אבי לבקשת דודו ר' קופל שוורץ להגיע עם הדוד לניו יורק על מנת להיפגש עם כ"ק הרבי הריי"צ. ר' קופל סיפר לרבי הריי"צ שאבי איבד את משפחתו בשואה ומעיני הרבי זלגו דמעות של הזדהות. לאחר שהרבי הריי"צ בירך את אבי בבניין עדי עד ואיחל לו אריכות ימים ושנים טובות, אמר אבי לרבי הריי"צ, כי הוא זכה להיות בחתונת הגדולה בוורשא, ואז הציע הרבי הריי"צ, שמכיוון שאבי היה בחתונה של חתנו, וחתנו נמצא כאן עכשיו, כדאי להיכנס אליו לומר לו שלום. ר´ קופל ואבי ירדו למטה, לחדרו של ה-'רמ"ש' (רבי מנחם שניאורסון כינוי שמו של הרבי לפני חתונתו), חתנו של הרבי הריי"צ, ואמרו לו שבאו בהוראתו הרבי הריי"צ.

להפתעתם, הרמ"ש הכירו מיד, וגם התעניין במאורעות שאירעו את ר' מנחם זמבה הי"ד בימיו האחרונים. בסיום השיחה אמר הרמ"ש לאבי: מאחר שהרבי אמר לכם להיכנס אלי, אני חייב לומר לכם דבר תורה, אנו בחודש כסלו סמוך לחנוכה, ולרוב החסידים יש מנהג לעשות "יומא-דפגרא" (יום משפחתי) בנר החמישי. מדוע? כי הנר החמישי לא יחול לעולם בשבת, לכן הוא מסמל את שיא החושך, ובכוחו של נר חנוכה להאיר גם את שיא החושך. ותפקידו של כל יהודי בכל מקום בו הוא נמצא, בניו יורק או בלונדון, להאיר גם את המקום החשוך ביותר.

אבי נדהם לשמוע את אותם הדברים בדיוק ששמע מה-"רמ"ש" לפני עשרים שנה בוורשא.

אבי נשא את אמי ולאחר חתונתו שימש אבי רב ומלמד בקהילת "עדת ישראל" ב"וושינגטון הייטס", שם נולדו לו בן ובת אני ואחותי. לאחר חמש שנים עבר לטורונטו שם שימש רב ומלמד בקהילת החרדים. וברבות הימים התקרב לחסידי סאטמר, אולם מעולם לא דיבר חלילה דבר נגד הרבי מליובאוויטש, להיפך, תמיד דיבר עליו בהערצה וכבוד ואת זה החדיר גם בנו. ואף לפני חתונתי בחורף תשכ"ט רצה שאקבל את ברכתו של הרבי מליובאוויטש, ואכן הגענו לרבי בשעה מאוחרת מאד בלילה. אז ראיתי את הרבי בפעם הראשונה פנים אל פנים, ודמותו עשתה עלי רושם כביר. אבי נתן לרבי את הפתק עם שמי ושם הכלה שלי לבקשת ברכה לבניין עדי עד. הרבי לקח את הפתק מידי אבי, ואמר בחיוך: אחרי למעלה מעשרים שנה באמת הגיע הזמן, במיוחד שחותני שלח אתכם אלי…

אבי התרגש מאד ולא יכול להגיב. הגבאי דפק בדלת לזרז אותנו לצאת, אולם הרבי רמז לנו להישאר. עכשיו לאחר שפתח את הפתק, הביט בו וברך אותי ואת כלתי לבניין עדי עד, ואת אבי לאורך ימים ושנים טובות. והוסיף ואמר: כמו ששמחת בחתונה שלי ה' יתברך יעזור לך לשמוח בחתונת הנכד שלך. אבי בכה מהתרגשות וגם אני התרגשתי.

לפני שיצאנו פנה אבי לרבי בדחילו ורחימו ואמר לו, שיש לו לשאול את הרבי שאלה שהציקה לו אם זה אפשרי. הרבי חייך וענה, שמכיוון שכ"ק הרבי הריי"צ שלח אותו אליו, הוא מוכרח לענות לו על שאלתו. שוב דפק הגבאי על הדלת, אולם הרבי הורה לאבי להמשיך. ואז הסביר אבי לרבי, שמכיוון שהוא חי בין חסידי סאטמר הוא שומע כל הזמן טענות נגד שיטת ליובאוויטש, ואף שאינו מקבל לשון הרע, הם הצליחו לעורר אצלו קושיה על שיטת ליובאוויטש בעניין 'קירוב רחוקים'. והרי מקרא מפורש הוא: "משנאיך ה´ אשנא"?" אבי ביקש סליחה על שאלתו וטען שהוא רק רוצה להבין את שיטת הרבי, כדי שידע מה להשיב לאחרים.

הרבי השיב לו בשאלה: מה יעשה איש קנאי הדר בשכנותך, אם חלילה בתו הייתה 'יורדת מן הדרך'- מדרכי התורה והמצווה גם אז הוא היה טוען "משנאיך ה' אשנא" ויתרחק מבתו ולא ינסה להחזירה למוטב? בוודאי אותו קנאי היה עונה שלגבי הבת שלו נאמר: "ומבשרך אל תתעלם" ויש לעשות הכל כדי להחזירה למוטב!

פני הרבי הרצינו והוא עצם את עיניו, דפק על השולחן ואמר: כל יהודי יקר אצל הקב"ה כמו בן יחיד. אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא בחינת "בשרך" שאסור להתעלם ממנו! אחר כך הביט בי ובאבי, וסיים את דבריו במילים: ומסיימים בברכה. כידוע, נהגו כל החסידים לחגוג את נר חמישי של חנוכה. כי נר חמישי של חנוכה לעולם אינו יכול לחול בשבת, ולכן הוא מסמל את שיא החושך, ובכוח נר חנוכה להאיר גם שיא החושך. תפקידו של כל יהודי להאיר גם את המקום החשוך ביותר, בטורונטו או בלונדון או בכל מקום אחר. 'כל יהודי חלק אלוקה ממעל ממש'. בנו יחידו של הקב"ה, וכאשר מדליקים את נשמתו באור של קדושה מתעורר גם יהודי שנמצא בחשכת הגלות האפלה ביותר. אבי נדהם ביותר ולא יכול להגיב כלל. ובדרכנו חזרה לטורונטו הוא אמר רק שתי מלים: פלא פלאים, פלא פלאים!

אחי הצעיר התחתן בשנת תשל"ט בעיר לונדון, כל בני משפחתי, אבי ואמי, אחותי וגיסי ואני, נסענו לחתונה. כל הדרך אבי היה מוטרד ממשהו שהעיק עליו. שאלתי אותו כמה פעמים לפשר צערו, אולם הוא לא רצה לשתף אותי, לבסוף נאות וסיפר, שכמה דקות קודם עוזבו את הבית בטורונטו, נכנס אליו השכן, שהיה ממכובדי הקהילה, ובכה לפניו בדמעות שליש, בספרו לו בסודי סודות ובלית ברירה שהבת שלו 'ירדה מן הדרך', ושבועיים קודם לכן התברר, שברחה עם אינו יהודי ללונדון. מאז כל בני הבית בעצב ובכי נוראים. כל ניסיונותיהם לאתר את בתם עלו בתוהו. והוא מבקש מאבי, מכיוון שהוא נוסע ללונדון, שיראה מה יוכל לעשות כדי לאתר את בתו, כדי להשיב את הבת להוריה וליהדותה. אבי שהיה ידיד של השכן וגם אני התרגשנו מאד מן הסיפור והחלטנו לפעול כדי להציל את הבת.

יום למחרת החתונה, בלילה הראשון של שבע הברכות סיפר אבי למחותן מה שקרה עם בת השכן, ושאל אותו מה אפשר לעשות בנידון. המחותן אמר לאבי שאין לו שמץ של מושג, אבל יש לו ידיד חסיד חב"ד, ר' אברהם יצחק גליק, שהרבי הטיל עליו שליחויות מסוג זה וזכה להציל הרבה נשמות יהודיות מהתבוללות. המחותן מיהר לצלצל לרב גליק, וסיפר לו את סיפור הבת האובדת והדגיש לו כמה דחוף למצוא אותה. הרב גליק ביקש את הטלפון של הורי הנערה מטורונטו כדי לקבל עוד מידע על בתם, והבטיח להשתדל לעזור.

אבי ואמי החליטו להישאר בלונדון עד אחרי חג החנוכה. לילה אחד כעבור כעשרה ימים צלצל הרב גליק למחותן וביקש ממנו לבוא אליו בדחיפות. המחותן ואבי מיהרו לבית הרב גליק. הם נכנסו לביתו, ושם ראו בחורה היושבת מול החנוכיה בסלון ומתייפחת בבכיות תמרורים. אבי הסתכל על החנוכיה וראה את חמשת הנרות הדולקים כלא מאמין. הוא נזכר במשפט החוזר של הרבי לפני חמישים שנה, לפני שלושים שנה, ולפני עשר שנים: "נר חמישי של חנוכה מסמל את כוח החנוכיה להאיר גם את שיא החושך. תפקיד כל יהודי להאיר גם את המקום החשוך ביותר – בוורשא, בלונדון, בניו-יורק… מה יעשה קנאי אם הבת שלו תידרדר… אצל הקב"ה כל יהודי הוא כמו בן יחיד… אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא חלק מבשרו שאינו יכול להתעלם ממנו".

בסופו של דבר הבחורה חזרה להוריה, וכמובן, חזרה בתשובה.

כשאבי חזר לקנדה הוא הרגיש צורך וחובה להיפגש עם הרבי מליובאוויטש. אז היה קשה מאד להיכנס לרבי ל"יחידות", ורק בתשרי תש"מ, לאחר מאמצים מרובים, הצליח אבי להיכנס לרבי ב"יחידות" עם קבוצת אורחים שהגיעו לרבי לחגים. אבי מרוב התרגשות לא יכול להוציא הגה מפיו. בסופו של דבר סיפר בקטעי משפטים מה שקרה עם הבת תוך שהוא בוכה. הרבי שמע וענה: לחותני היה מבט רחוק…

אבי לא הפסיק לספר את הסיפור המרגש הזה על הרבי ובכל פעם שסיפר את הסיפור היה אומר, שיותר משהתפעל מהמופת  של הרבי, התפעל מענוותנותו, שהכל זקף לרבי הריי"צ חותנו באומרו שהוא רואה למרחוק.

ועוד מופת מדהים בשרשרת מופתים זו. בי"ד כסלו תשמ"ט, כשנגמרו שבע הברכות של חתונת בתי הבכורה (הרי הרבי בירך את אבי שישמח בחתונת נכדו), שאז מלאו ששים שנה לחתונה הגדולה של הרבי בוורשא, מסר אבי נשמתו למרומים!

 ישנו פתגם חסידי האומר כך: "שמחתו של יהודי בשמחתו של הזולת וברכותיו מקובלת אצל ה' יתברך כתפילתו של רבי ישמעאל כהן גדול בקודש הקודשים".

זוהי האמת הנובעת מקשר עצמי בלתי תלוי הנשען על חיבור רוחני עמוק בין עם ישראל הנפלא והמיוחד שקשר את גורלו האחד בשני מעצם היותו נברא של ה' יתברך, זה שבחר בנו מכל עם ולשון וקרבנו אליו וקדשנו במצוותיו ושמו הגדול והקדוש נקרא עלינו!

אנחנו יוצאים בספונטניות כל כך טבעית לרחובות ולבנו יוצא בשמחה ובהתרגשות עצומה אל אחינו ואחותנו ששחררו זה עתה משבי האויב בשל היותנו עם שקשר את גורלו האחד בגורל השני, זו מהותו ויסודו של עם ישראל הקדוש והטהור!

אנחנו עומדים ערב חג השבועות ה'תשפ"ד חג מתן תורה, ניגש כולנו כאיש אחד בלב אחד כבסיס וכתנאי לקבלת התורה מאת ה' יתברך בשנה זו בפעם ה- 3,336!

ובמובא במדרש (לעיל): "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי" – הרי מובן, שגם ההכנה ל-'זמן מתן תורתנו' בכל שנה ושנה היא על-ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, "כאיש אחד בלב אחד". היינו, שה-"כלי" לכל הברכות הוא – "שבת אחים גם יחד", אהבת ישראל ואחדות ישראל!

על אהרון הכהן הגדול נאמר: אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה!

היכולת והתנאי לקרב אדם לתורה ולמצוות עובר ב-

 אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם '- אדם העושה ככל יכולתו ויותר מכפי יכולתו, הוא 'רודף' אחר השלום כאדם הרודף אחרי משהו החשוב והיקר ביותר ללבו, בכדי להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו!

'אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת'- אין לו שום סיבה צדדית לאהבת אדם מלבד היותו בריה של ה' יתברך!

ואז הוא יכול להתפנות למשימה של- 'וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה'!

שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות מתוך שמחה וטוב לבב בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה