מעברים

הן ישבו שתי סייעות סביב השולחן ממתינות לשתיים הנוספות, והתלבטו בינן לבין עצמן:

"שילת, מה את אומרת – נקרא בינתיים למושקי כדי לא להתעכב?"

"אין טעם להפריע לה אם לא מתחיילים עדיין."

"אז אולי נתחיל? יש כל כך מעט זמן לשיעור הזה! לא נספיק לקרוא אפילו את הנקודות והתקציר, ועוד מעט מושקי תצטרך להכנס לכיתה…"

"רוית, אין לך סבלנות! איך אפשר להתחיל את השיעור שליטל יזמה כשהיא עצמה עוד לא הגיעה???"

ובדיוק ברגע הזה, הדלת נפתחה בתנופה וליטל נכנסת בסערה:

"תקשיבו, אני לא יכולה יותר!

לא אכפת לי לקבל דמי אבטלה עלובים, אבל ככה אני לא יכולה להמשיך!"

"מה קרה? ליטל, דברי! את נראית נורא!"

" תארו לעצמכן ששירה התקשרה אליי כעת כדי להגיד לי שמחר אני עוברת לסייע לתלמידה בבית ספר אחר!"

"לא, ליטל, אל תדאגי, לא יוותרו עלייך פה כל כך מהר… תגידי למנהלת שתדבר עם שירה."

"שילת, זה לא יעזור, שירה אמרה לי שאין על מה לדבר."

(היא כל כך נסערת… אולי ננסה טקטיקה אחרת:)

"אנחנו אמנם נפסיד אותך, אבל את יודעת שגם שם מייד תצרי קשרים חדשים וכולם יהיו משוגעים עלייך…"

"רוית צודקת, הנה – אלינו הגעת רק לפני חודש וחצי וכולן כל כך מעריכות אותך…"

"אבל אני לא יכולה עם השינויים האלה!!!"

"מה שמעתי ליטל? את עוזבת אותנו?"

"כן, מושקי, אל תשאלי כמה זה קשה לה!"

"אבל ליטל, תזכרי שזו אותה עבודה בדיוק! אמנם מקום אחר, ילדים אחרים, אבל אותו תפקיד, את לא צריכה ללמוד אותו מחדש. אותה משכורת, אותה בוס…"

"זו בדיוק הבעיה, הבוס… אני כל כך משקיעה ורוצה לסייע לילדים – ופתאום, רק מתחיל שיפור משמעותי – ובום! העברה!

ושוב, ושוב… נמאס לי, אני לא יכולה יותר."

רק התפאורה משתנה

"רגע למה באמת מעבירים אותך?"

"בגלל משפחה ממפוני העוטף שעברה כעת לעיר, והילדה שלהם זקוקה בדחיפות לסייעת."

"רגע, דווקא אותך בחרו? וואו. זו מחמאה גדולה…

ונותנים לך הזדמנות מדהימה לעזור!"

"נכון, מושקי צודקת! אנחנו הרי יודעות שתצליחי בעזרת ה׳! הרי את כל כך מסורה ומקצועית!"

"אתן יודעות מה? אתן צודקות. זו באמת הרגשה אחרת. אם אתייחס לזה כך – זה ירגיש כמו הצגה שאולי התפאורה שלה השתנתה, אבל זו אותה הצגה ואותו שחקן ראשי. אני עדיין נמצאת במקצוע שהכי מדבר אליי, ועושה את מה שאני הכי טובה בו, רק ה'תפאורה' משתנה, אז מה?…"

"מדהימה שאת, ליטל! אולי זה כמו ההבדל בין רופא במחלקה שמלווה את המחלימים, לבין רופא במיון שמקבל את האנשים ברגעים הכי קריטיים ועוזר להם שם…"

מטרה אחת שאופפת הכל

"ורק אנחנו נצטרך להסתגל להיות בלעדייך…  מושקי, השיעור ימשיך?"

"בוודאי! בואו נקרא לפחות את הציטוט הראשון מהדף, זה בדיוק בשבילך ליטל:

׳והביאור בזה – כפי שהוא בפשטות הדברים, בטבע בני אדם:

כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (ש"אני נבראתי לשמש את קוני"), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית, כיון ששינויי הזמן והמקום וכל ריבוי הפרטים ופרטי פרטים שבחייו גורמים אי־שקט תמידי, ש"שובר" אותו;

דווקא כאשר הוא מרגיש את המטרה – הכוונה והתכלית – הטמונה בכל הפרטים, הרי זה מביא לו מנוחה, שהיא למעלה מתנועה ושינוי דפרטי החיים, ובמילא – לשלימות האדם,

וכפי שרואים בפשטות שאדם נמצא יותר בשלימות כאשר יש לו מנוחה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.

ויתירה מזו: זה מביא מנוחה לא רק להאדם עצמו, אלא גם לכל העניינים שהוא עושה בעולם, שהם נעשים בשלימות יתירה וביתר הצלחה כאשר הם נעשים מתוך מנוחה, עד שזה מביא מנוחה בכל העולם כולו׳".

"אין כמו הרבי מה"מ!!! וכמו שאומרים – כשקשורים למעלה, לא נופלים למטה… תודה מושקי, תודה שילת ורוית. נשמור על קשר ונעשה את התפקיד הכי טוב שאפשר!"

באדיבות מגזין עטרת חיה