אשתי נתנה לי לקרוא את הכתבה על חרדה חברתית. אפתח ואומר שהכתבה מעניינת, מתובלת בכשרון וטעם טוב עם 'הומור שחור' בריא ובכל זאת כמה הארות:

אשתי שתחי' חשבה שכתבה זו תעניין אותי והיא צדקה. חשבתי שיהיה נכון להוסיף עוד נפח או נופך לנושא כה חשוב ומורכב, לכן בחרתי להציג את הנושא מהפן המקצועי נטו.

עיסוקי הוא בקרב ילדים בני נוער ומבוגרים, אני בהכשרתי פסיכותרפיסט יועץ חינוכי ומומחה בחינוך המיוחד את הכשרתי המקצועית עשיתי ועדיין עושה במקומות רבים ומגוונים בין היתר בבית החולים הפסיכיאטרי איתני"ם, ברווחה, במוסדות סגורים לטיפול בנוער בסיכון ועוד..

ראשית אומר שכתבה זו חשובה וראויה בהחלט לבמה לאור המצב החברתי המורכב של ילדים/ות נערים/ות ומבוגרים/ות הסובלים מהתמודדות יום יומית מורכבת וקשה בנושא החרדה החברתית.

חרדה חברתית הינה קבוצה של הפרעות חרדה ונמצאת בקטגוריה כל כך רחבה ומגוונת על רצף החרדתי כפי שמוגדרת ב- D.S.M ובאה לידי ביטוי במספר רב ומגוון של סיטואציות אישיות ובין אישיות.

חרדה חברתית נושאת בתוכה מספר אפיונים חרדתיים כגון: חרדת קהל, חרדה מבעלי סמכות חברתית, חרדה מסיטואציות חברתיות ועוד…

תסמינים:
ניתן לחלק את התסמינים של החרדה החברתית לשלושה תחומים:

א. תסמינים פיזיולוגיים: חשיפה לסיטואציה חברתית גורמת לסימפטומים של חרדה כגון דפיקות לב, רעד, קוצר נשימה, כאבי בטן, סחרחורת, הזעת יתר ואודם בפנים (סומק). תסמינים אלה הם ביטוי של הפעלת מערכת תגובה של 'הלחם או ברח' (fight or flight) שתפקידה להכין אותנו להתמודדות עם סכנות. בחרדה חברתית לעיתים התוצאה היא קיפאון (freeze) האדם לא מסוגל לנוע, או לדבר.

ב. תסמינים קוגניטיביים: החרדה החברתית מעוררת מחשבות אוטומטיות, מידיות ובלתי רציונאליות, העוסקות במה חושבים עלי, ואיך אני נראה כרגע בעיני אחרים. בדרך כלל התשובות האוטומטיות לשאלות הללו הן שליליות – אני טיפש/מוזר/נלעג וכד'. בנוסף, כאשר החרדה מתעוררת ניתן לראות קשיים קוגניטיביים בעיקר בתחומי שליפה וזיכרון.

ג. תסמינים התנהגותיים: הדרך של הסובל מחרדה חברתית להתמודד עם המצוקה הגדולה שהוא חש היא הימנעות. אנשים אלה משתדלים כמה שיותר להתרחק מסיטואציות חברתיות, לא למצוא את עצמם במצב שהם נמצאים במרכזה של סיטואציה חברתית (כמו למשל פחד מול קהל). הם בדרך כלל עומדים מהצד ומתבוננים במה שקורה בלי יכולת להיכנס לתוך הסיטואציה.

אבחון:
בכדי להגדיר חרדה חברתית ולאבחנה על פי ה- D.S.M. נדרשים לפחות 8 קריטריונים הבאים:

1. פחד ניכר וממושך ממצבים חברתיים שבהם האדם חשוף לזרים או למבט בוחן. האדם חושש שיתנהג בצורה שתהיה משפילה או מביכה. ‏‏‏בילדים, הפחד הוא ממפגש עם בני קבוצת הגיל שלהם ולא רק ממפגש עם מבוגרים‏.

2. חשיפה לחברה או לסיטואציה ביצועית כמעט תמיד מעוררת תגובת חרדה מידית או אף להתקף פניקה. בילדים, החרדה עשויה להיות מובעת על ידי בכי, התקפי זעם, קיפאון או הירתעות ממצבים שבהם מעורבים זרים.

3. האדם מודע לעובדה שהפחד שלו מופרז וחסר היגיון. בילדים, מאפיין זה עשוי להיות חסר.

4. האדם נמנע מהסיטואציה החברתית או הביצועית, או מפתח חרדה או מצוקה רבה בעת ההיחשפות לה.

5. ההימנעות או הציפייה לסיטואציה, או החרדה שבזמן הסיטואציה מפריעים באופן משמעותי על שגרתו של האדם, על תפקודו בעבודה או על חיי החברה שלו.

6. אם האדם מתחת לגיל 18, החרדה חייבת להימשך יותר מ-6 חודשים.

7. החרדה אינה נגרמת כתוצאה מסמים, תרופות, מצבים רפואיים או הפרעות נפשיות אחרות (כמו הפרעת פאניקה, הפרעת חרדת נטישה, PDD או הפרעת אישיות סכיזואידית).

8.התבטאות הפחד ממצבים חברתיים שבהם האדם חשוף לזרים או למבט בוחן. או שהאדם חושש מהתנהגות בצורה שתהיה משפילה או מביכה המוזכרת בקריטריון הראשון אינה קשורה להפרעה נפשית או רפואית אחרת.

טיפול:
הטיפול המומלץ ביותר להתמודדות ולטיפול בחרדה חברתית הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי C.B.T.
בטיפול זה המטופל לומד לזהות את הקוגניציות (מחשבות) הלא-רציונאליות ולהחליפן בקוגניציות יעילות יותר להתמודדות. הוא לומד טכניקות של הרגעה עצמית, ונחשף בליווי המטפל באופן הדרגתי לסיטואציות מעוררות חרדה, עד שהוא לומד לשלוט במידת החרדה המתעוררת.

למרות יעילותו של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, ישנם מקרים בהם רמת החרדה כל כך גבוהה, והמצוקה כל כך קשה, שקשה להתחיל בטיפול ללא תמיכה תרופתית המאזנת את החרדה. הטיפול התרופתי בחרדה כולל שני סוגים של תרופות:

נוגדי דיכאון וחרדה – תרופות ממשפחת ה-SSRI, כגון פרוזק, ציפרלקס, פבוקסיל ולוסטרל, מועילות בהפחתת רמת החרדה הקבועה המלווה את הסובלים מפוביות. תרופות אלה נלקחות (במרשם רופא) לאורך זמן, כאשר השפעתן מגיעה למיטבה לאחר 3-8 שבועות. התרופות מקלות על החרדה, משפרות את מצב הרוח, ועשויות גם להשפיע על הדימוי והביטחון העצמי.
SOS – קבוצה אחרת של תרופות מיועדת לטיפול נקודתי בסיטואציות מעוררות חרדה. תרופות כמו וואליום נלקחות על מנת להגיע להרגעה לפני חשיפה ידועה לסיטואציה חברתית מעוררת חרדה, אך הן אינן מיועדות לשימוש קבוע יומיומי.

ישנם טיפולים נוספים המיטיבים עם התמודדות בחרדה חברתית כמו טיפול קבוצתי ממוקד חרדה חברתית, ביו-פידבק, ועוד…

לסיום: חשוב להדגיש כאשר החרדה פוגעת משמעותית בתפקוד היום יומי עד כדי הימנעות, הסתגרות, דיכאון, מומלץ לפנות לאבחון פסיכולוגי או פסיכיאטרי שבדרך כלל יוביל לטיפול משולב תרופתי פסיכותרפויטי כזה או אחר שהינו שילוב מושלם לטיפול בחרדה חברתית. הטיפול התרופתי מאזן את רמת החרדה ומאפשר טיפול פסיכותרפויטי ממקום מאוזן, מה שמביא בדרך כלל לתוצאות טובות.

ושוב יישר כח על העלאת הנושא לסדר היום
מישאל