כל המוסיף גורע!

אחת משלוש המצוות הנשיות המהותיות היא מצות הפרשת חלה. מצווה מיוחדת בה מפרישים חלק מן העיסה כתרומה לה'. כמו שכתוב בפרשת שלח: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה".

האקט הסמלי הזה מבטא, שעלינו להפריש קודם כל ממה שיש לנו, לאלוקים.

מדוע ניתנה מצוה זו דווקא לנשים? בגלל שחווה, האישה הראשונה ביקום, גרמה לחטא הראשון בעולם ומצוה זו ניתנה לנו לתיקון חטא זה.

מה בדיוק אירע שם? חווה שלא שמעה ישירות מפי השם את הציווי שלא לאכול מפרי עץ הדעת אמרה לנחש שה' אסר גם על נגיעה בעץ, הנחש הערמומי דחף אותה אל העץ ומלמל: "את רואה שלא ארע לך כלום, כך יהיה גם אם תאכלי" ומשם הכל היסטוריה…

בשורה התחתונה התוספת הזו גרמה לחטא החמור!

ידוע שחכמינו קבעו סייגים רבים למצוות לפי ההוראה – "עשו משמרת למשמרתי", במגמה להציב גדרות עוד לפני התהום ובכך למנוע צניחה מהדהדת. מחובתנו להקפיד על הסייגים שהורו החכמים כמו על דברי התורה עצמם. ואם נחזור לחווה, מה כל כך גרוע בכך שהוסיפה על איסור האכילה גם איסור נגיעה כסייג לאיסור???

גן עדן של מקום

עץ הדעת היה בגן עדן, מקום קדוש שאין לרע כל קשר אליו. בגן עדן לא היה שום חשש שהאדם יכשל, לכן לא היה שם צורך בגדרים וסייגים – כל עוד הוא שם. כל דבר שעשה אדם פעל בו עלייה וכל דבר שנמנע מלעשות, מנע ממנו עלייה! כאשר אדם נמנע ממגע בעץ והוסיף על ציווי ה' זה לא רק היה מיותר אלא אף היווה חיסרון!

אנו רואים שאותו עניין – עשיית סייגים – שבמקום אחד הוא הכרחי ועקרוני, במקום אחר הינו חיסרון כדברי חז"ל: "כל המוסיף גורע"!

מתאחדים או נפרדים?

התורה ניתנה כדי לעשות שלום בעולם – "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". אולם במצות חלה אנו עדים למעשה הפוך: נוטלים פיסת בצק ומפרישים אותה משאר העיסה. פיסה זו נעשית קודש, ונאכלת בזמן המקדש על ידי הכוהנים בעודם טהורים ואילו יתר העיסה נשארת חולין. הפרשת חלה בעצם מבצעת פרוד ומבטאת ההפך מאחדות.

ומדוע? כי מצוה זו באה ללמדנו שלא ננפנף בסיסמת האחדות כדי להתפשר חלילה על עקרונות התורה. נכון, האחדות ממש חשובה! וכאשר מסתכלים על יהודים צריך לקרב כל אחד ואחת, אך כאן מגיע האבל הגדול: אסור להשתמש בדבר שלא במקומו! כמו שבגן עדן אין מקום לסייגים, כך בחלה אין מקום לאחדות, המצוה מתבצעת דווקא בפעולה של הפרדה!

דווקא בבית כנסת עם מחיצה כשירה כשהגברים עסוקים בעבודת ה' בלבד, התפילה מקובלת; דווקא מי שאימו יהודיה הוא יהודי ולא כל מתנדב בצה"ל הופך בכך לבן העם הנבחר – עם כל הכבוד והערכה המגיעים לו! אפרופו צבא, לבעלי חבר מילואים נחמד, בחור בן לעולים מרוסיה שאביו יהודי והאם איננה כזו והוא תינה בפני בעלי את כעסו על אביו שנישא לגויה ושלכן אינו מוצא את עצמו וחש במשבר זהות וכך גם אחיו.

אז כמו שלא ניתן לערבב שמן עם מים, כך אין לבחורה יהודיה מה לעשות עם בחור לא יהודי, ולא בגלל שמחר נמצא את גווייתה בבור מים ליד כפר ערבי עוין… אלא כי זה לא עובד ביחד וממיט שואה על שניהם  – גם אם הבחור עדין, חכם, וטוב לב…

ההתבוללות נוגסת בנו בכל פה ורק הקפדה על הבידול בין ישראל לעמים יכולה לשמור על שלמות עמינו. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה נתונים מעניינים על יהדות ארץ ישראל והתפוצות, מהם עולה כי בשנת תש"פ, מספר היהודים בעולם עמד על 15.2 מיליון. בדו"ח צוין כי בשנת תרצ"ט, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, מספר היהודים בעולם היה 16.6 מיליון. מנתונים אלו עולה מאליה השאלה כיצד לא הדבקנו בשמונת העשורים שחלפו מאז את הפער? התשובה טמונה בשואה השקטה המתחוללת בעמנו כשאלפי־אלפים מבנינו ובנותינו נכחדים מהעם היהודי עקב נישואי תערובת וממיטים בכך שואה פרטית על נשמתם ושואה כללית על עמם – הבאה לידי ביטוי מספרי.

גם בתוך העם שלנו האחדות האמיתית מתקיימת דווקא כשיש מחיצות בין כוהנים, לויים וישראלים, וההבדלים אינם מהווים פירוד אלא זו האחדות האמיתית של עמנו כעם המורכב מפרטים שונים המשלימים זה את זה.

לסיכום, התיקון לחטא עץ הדעת הוא על ידי מצות חלה המדגישה שאין להשתמש בדבר במקום הלא מתאים, כמו שלא נכניס פלפל שחור בעוגה מתקתקה…

הטור מבוסס בחלקו על שיחת הרבי שליט"א מה"מ בליקוטי שיחות חלק ב', עמ' 584 והלאה.

באדיבות מגזין עטרת חיה