האוטובוס שהיה פעם מבריק ומרשים, דוהר חזרה לכיוון בית הספר. הספסלים והרצפה, למרות כל האזהרות, זרועים בפירורים ואריזות חטיפים. המורים יושבים קדימה, מנסים להתאושש מהטיול המתיש, לנמנם, לפקוח חצי עין על התלמידים המותשים, להשלים עוד פרק ברמב"ם…

על הספסל האחרון יושבים שלושה ילדים. מענדי, יוסי ושניאור. הילדים של חני ומושקי ושרה ואהובה, של כל אחת מאיתנו בעצם. הם שוקעים לשיחת חברים חסידית מתוקה, ששווה להקשיב לה!

תודה למושקי ומושקא, חנה ונחמה ודבורה, וכל האמהות החסידיות, הגיבורות, שמגדלות דור של חיילים נאמנים בחושך כפול ומכופל, על ששיתפו בדרכים ותובנות שלהן, איך מחנכים ילדים חיים, מאושרים, חדורים שליחות, בדור בו רואים ושומעים את הרבי לרוב באמצעות המסך. ילדים שעומדים הכן, מוכנים להתגלות, ללא ספקות ובשמחה גדולה.

תודה לכל הילדים המתוקים ששיתפו ובעיקר שרו, סיפרו ואישרו את השיחה המתוקה הזו.

המלצת המערכת: לקרוא את הכתבה יחד עם ילד שיודע לשיר את כל השירים, מובטחת לכם חוויה שמיימית!

עוד רגע שלושים שנה

מענדי: מזל שתפסנו ת'ספסל מאחורה.

יוסי: למה מזל? אמא שלי אומרת שמאחורה עלולים לקבל בחילה.

שניאור: אולי, אבל זה המקום היחיד באוטובוס שאנחנו יכולים לשבת שלושתנו יחד. הרב מקפיד לא להצטופף יחד בספסל!

מענדי: כי זה לא בטיחותי.

יוסי: נשאר לכם איזה חטיף?

שניאור, שולף שקית ציפ'ס גדולה שאיבדה בטלטולי הדרך את כל הנפח שלה: זה בטח יעשה בחילה…

שקט, לעיסות. רגליים מתנדנדות בקצב הנסיעה.

שניאור: עוד רגע ג' תמוז.

יוסי: וואי, נכון! איך הזמן טס! אני מקווה שיקחו אותי השנה לכינוס בבת ים.

מענדי: נראה לכם שתהיה תוכנית שווה בחיידר?

משיכת כתפיים.

שניאור: אני חושב על היום הזה, וקולט פתאום שאנחנו עוד רגע שלושים שנה לא רואים את הרבי במציאות, זה הזוי!

מענדי: לא אמיתי. אבא שלי היה בגילי כשהתחיל ההעלם והסתר, הוא בטח לא חלם שיהיה לו ילד באותו גיל ועדיין לא תהיה ההתגלות!

יוסי: הוא סיפר לך על הימים ההם? כשאני חושב על זה, להם בטח היה עוד יותר קשה מאשר לנו. אנחנו גדלנו ככה, שרואים את הרבי רק בוידאו. הם היו רגילים להיכנס ל–770 ולראות את הרבי, להגיע להתוועדות, לדולרים.

מענדי: בטח שהוא מספר. אמא שלי ואבא שלי לא מפחדים משאלות. להיפך, הם אומרים שזו הזדמנות לדבר ולהסביר דברים שככה ביום יום לא יוצא להסביר, וזה חשוב.

שניאור: אני לא יודע אם תבינו מה שאני אומר עכשיו, כי אני בעצמי לא ממש מצליח להסביר את זה לעצמי, אבל… אם אמא שלך לא נבהלת מהשאלה, אז פתאום כבר פחות בוער לך לדעת את התשובה, נכון?

יוסי: זה נכון. הגדרת את זה מצוין! אני כאילו אומר לעצמי, אמא שלי רגועה, סימן שיש תשובה. אז כבר לא כל כך משנה אם אני אשמע אותה או אסמוך על אמא שלי…

מענדי: ולפעמים כל המצב הזה נראה ממש מבלבל, במיוחד כשילד אחר מתחיל לשאול שאלות…

יוסי: או להתקיף, זה יותר גרוע…

מענדי: בדיוק. אבל אני לוקח אוויר, מזכיר לעצמי שבעצם אני יודע הכל כבר, אז ממה אני נבהל? אני שומע את אבא שלי מסביר בנחת למי ששואל, אמא שלי בכל פעם מספרת סיפורים על שיחות שהיו לה עם נשים, על האמונה הטהורה שרק צריך לגלות אותה.

יוסי: אם היינו חלק מקליפ של 'אורו', עכשיו היה המפקד מתיישב לידי, מניח ידו על כתפי ומסביר משהו…

מענדי, צוחק. אחר כך מניח ידו על כתפו של שניאור, מתחיל לשיר:

"כמו גוף שראש חייב

תלויים בו כל חייו"

החברים צוחקים, מצטרפים בהתלהבות:

"כך בעם ישראל יש ודאי

נשיא גם עכשיו

משה בכל דור מוכרח

בלעדיו מופרך

בגוף גשמי

דווקא כך נצרך"

שניאור עוצר פתאום, נתקע: הי, אתם מקשיבים למילים? זה בדיוק על מה שדיברנו! נראה כאילו מי שכתב את השירים של 'אורו' פשוט הכין לנו תשובות לשאלות שלנו!

יוסי: מן הסתם זה בכוונה, לא בכאילו…

מענדי: אבל זה מגניב, כי זה נשאר אצלנו בכיף, לא כאילו אתה לומד חומר למבחן! אנחנו שרים לעצמנו את התשובות לשאלות שלנו כמעט בלי לשים לב…

שניאור: למשל ההמשך של השיר הזה, זה משהו שאמא שלי מדברת עליו המון, כל הזמן, אם אנחנו מחדירים לעצמנו שהמציאות זה מה שהתורה אומרת ולא מה שאנחנו רואים בעיניים, אז מה מבלבל בכלל בתקופה הזו?

יוסי, מחייך, עוצם עיניים:

"אמת אחת ברורה,

בלי שינוי נותרה

את האמת קובעת התורה"…

שניאור: עכשיו אני מתחיל לנחש למה כל כך חשוב להורים שלי לרשום אותי כל שנה ל'אורו' למרות שזה עולה כל כך הרבה כסף…

יוסי: כשנחזור הביתה, חבר'ה, נגיד לאמא תודה על הטיול וגם על 'אורו' של שנה שעברה…

מענדי: ושל השנה הזו, נרשמתם כבר?

שניאור: ברור! כתבתי אותך איתי בשיבוץ חדרים, אל תגיד לי שלא כתבת אותי!

מענדי: כתבתי, תרגע…

עצם מסנוור

האוטובוס צופר צפירה רמה, עוצר בבת אחת. הילדים כמעט עפים קדימה.

יוסי: וואי וואי וואי! איזה פקק! מעניין מה קרה שם?

שניאור, ממצמץ: אי אפשר לראות, המכונית שם עומדת מולנו ומסנוורת ממש.

מענדי: דווקא כשמסתכלים על הפנס, לא רואים כלום… איזה קטע זה!

שניאור: הי, זה משהו שאמא שלי פעם סיפרה לנו, לפני השינה. עכשיו, כשהמשיח כל כך קרוב, אנחנו כל כך קרובים לאור, שלא רואים כלום. זה לא סתם שלא רואים את הרבי.

יוסי: פפעעע, עוד רגע תגיד שזה טוב שלא רואים את הרבי!

שניאור, מהסס: זה סימן שמתקרבים לטוב. (תופס אומץ.) בטח! יש אפילו "דבר מלכות" כזה, על שכשקרובים יותר, פחות רואים! תסתכל מהחלון ותראה בעצמך… אתה מסונוור לגמרי!

מענדי, מהורהר: גם מרגישים את זה. אמא שלי כותבת לרבי על כל דבר ומקבלת תשובה ברורה. כשהיא הייתה ילדה קטנה היו צריכים לשלוח את זה בדואר אוויר לאמריקה, ועד שזה הגיע, ועד שהגיעה תשובה חזרה… היום כותבים לרבי על כל דבר, הרבי כאילו ממש איתנו פה!

יוסי, מחייך עוצם עיניים:

"בהתרגשות, בלב פועם,

מכניס ברעד המכתבים.

דרך האיגרות,

אמונה יוקדת שואבים"…

הניסיון האחרון

שניאור: ממש מחזמר עשינו הערב…

יוסי: הזמרים הצרודים…

מענדי: החסידים הצרודים!

שניאור: חסידים? החיילים הצרודים!

יוסי, נחנק מצחוק: יש לי… לא תאמינו… יש לי אפילו שיר לזה…

"ופתאום חיל נושא עיניו

הרבי שליט״א מביט באושר בפניו,

ידעתי בני שתעמוד בניסיון

איתך הייתי עד הניצחון!"

שניאור: כשמבינים שזה רק ניסיון, זה באמת נהיה יותר קל! מה הבעיה לעמוד בניסיון אם הודיעו לך מראש שזה רק ניסיון?

יוסי: אבל זה ניסיון ארוך! חזרנו לתחילת השיחה… אבא של שניאור היה ילד בגילנו כשזה התחיל!

שניאור: זה נכון, אבל גילו לנו מראש, אז זה יותר קל. כשבני ישראל היו ביום הארבעים לפני חטא העגל וראו את המיטה של משה בשמיים, הם לא ידעו שזה ניסיון!

מענדי: אבל הם, היו צריכים לעמוד בניסיון רק יום אחד בקושי… אנחנו כל כך הרבה שנים!

שניאור: אבל גילו לנו, יוסי. זה כמו כשהמדריך בצבאות ה' משחק איתך מחבואים. בוא, אתה לא דואג, אתה לא לבד. אתה יודע שהוא פה, רק צריך למצוא אותו, נכון?

מענדי: מזל שיש את צבאות ה', שם יש לנו כאילו טעימות של 'אורו' כל השנה, חברים שלומדים איתנו וחיים איתנו את אותו נושא, מאמינים באותם דברים…

יוסי: שרים אותם שירים…

שניאור, צוחק: יש לך איזה שיר לתת לנו?

יוסי: ברור. את ההכי מרגש והכי מתאים…

"ברור לי שהרבי חי וקיים בפשטות

רק הסתר ולא יותר שאין בו ממשות!"

מענדי: לפעמים אני מקנא באחי הקטן. הכל אצלו כל כך פשוט. הרבי הרבי הרבי. כשנסענו ל'הקהל' והוא לא ראה את הרבי הוא בכה: "הסתירו לי את הרבי!" לך תסביר לו שזה ה' שמסתיר לו את הרבי כבר כל כך הרבה שנים…

יוסי: כל החסידים היו פעם כמו אח שלך הקטן, ראו את הרבי, שמעו את הרבי, קיבלו מהרבי, עכשיו מבקשים ממנו להיות ילדים גדולים, ללמוד, לחזק את האמונה שלנו אפילו שלא רואים, לכתוב לרבי, לנסוע לרבי, להיות מקושרים.

מענדי: כמו כשאבא שלך אומר לך בגיל שבע "קדימה, מורידים את הגלגלי עזר", תתפוס אומץ לנסוע לבד…

שניאור: גיל שבע? איזה אומץ… אני לא העזתי עד כיתה ב׳!

יוסי, מתגלגל מצחוק: גיל שבע זה כיתה ב'!

מענדי: ואם כבר המשפיע הגדול הרב החסיד יוסי התוועד איתנו על להיות ילדים גדולים ולפעול בכוחות עצמנו, אז לא תאמינו, יש לי שיר בדיוק לקטע הזה!

"מבטיח שאני אהיה עקשן"

שניאור ויוסי מצטרפים מיד:

"לא אנוח, לא אשכח, לא אישן

כל כוחותיי לך ארתום

יכולותיי, מבטיח, אנצל עד תום

הבטחתי לא תופר

עד אשמע קול שופר!"

שניאור, מהורהר וחולמני: כשאני אהיה גדול, אני חושב שאני אחנך את הילדים שלי בדיוק כמו אמא שלי. אני בעצמי, הכל יהיה מאוד ברור לי, בלי שום ספקות. ובגלל זה, אני גם לא אפחד מהשאלות שלהם, כי מה אכפת לי? יותר טוב! עדיף שישאלו! ככה אני אוכל להסביר להם על האור, שמתקרבים אליו רואים פחות, על בני ישראל בחטא העגל שהתבלבלו, על הרבי שהוא הראש…

מענדי: כשאני אהיה אבא, אני תמיד אדבר איתם על הרבי בלשון הווה, כמו אמא שלי! זה הכי מכניס ישר לראש שהרבי חי וקיים, פה עכשיו, בגוף גשמי!

שניאור: וגם אלמד אותם שהמציאות היא רק לפי מה שהתורה אומרת, מה אכפת לנו מה רואים? אני אדגיש להם שזה רק ניסיון!

יוסי: חחחח….

שניאור ומענדי יחד: מה אתה צוחק? זה סופר רציני!

יוסי, דומע מרוב צחוק, לא מצליח לדבר: אתם… שניכם… ליצנים…

שניאור ומענדי: אנחנו?

מענדי: אנחנו הכי רציניים בעולם!

יוסי: אתם ליצנים! חחח…

הרבי מתגלה עכשיו, מה הדיון בכלל על איך תגדלו את הילדים שלכם? הם כבר יהיו ילדים של גאולה!

הילדים צוחקים יחד…

הצ׳יפס נשפך,

סוף.

באדיבות מגזין עטרת חיה