מאת: תמר שור

טוב, בסדר, מתחתנים. אני מוכנה לגמרי, אני חושבת, אני לא בטוחה, מה זה אומר בעצם להתחתן? מה צריך להכין? אני והרשימה שלי בוהות זו בזו, ליד כל פריט יש תוספת: יינות (כשרים), שמלה (צנועה), בעל (חסידי)… מה אני עושה?! אני מסתכלת היום על בנות מדרשת "פנימיות" למשל, חוזרות בדרך הארוכה והלא פשוטה הביתה, אל אבינו מלכנו, אל הרבי, ואני קצת מקנאה בהן. הן מקבלות כזה בסיס עמוק, התוועדויות, רבי, 770, משפיעות, אמונה. ואני… אני חסרת כל בסיס. "סיימתי" מדרשה אחת בחיים, לא יודעת אם שמעתן עליה, "מדרשת" אלת"ה (או בשמה המלא: אל–תגיד–לי–מה–לעשות) אומנם סיימתי אותה בהצטיינות יתרה, אבל זה לא עזר לי הרבה בחיים… מה שכן, באמת אף אחד לא אמר לי מה לעשות. והנה פתאום, אני צריכה שיגידו לי, שיכוונו, שירגיעו, שיבטיחו שהכל יהיה בסדר…

כמה קליפות אני צריכה לקלף, כל האמונות שלי על הממסד ועל המגזר עוברות שינוי קיצוני, פתאום אני מוצאת את עצמי מעברו השני של המתרס, הולכת להירשם ברבנות (אוי לאוזניים שכך שומעות), עוברת הכנה לחתונה עם מדריכה "מטעם" (שהייתה בהשגחה פרטית חב"דניקית חביבה ומכילה) ויושבת ללמוד על טהרת המשפחה. התמונה עדיין מעורפלת, יש כאן המון כללים חדשים שעוד לא ברורים לי וטוב שכך, כי אם הייתי יודעת למה אני נכנסת הייתי בורחת רחוק. את הגבר שלצידי כבר ברור לי שבחרו עבורי בהשגחה פרטית מופלאה וזה ממלא אותי שמחה ושקט ובטחון, אך מעבר לזה הכל מאוד לא מוכר.

אני חיה בשני עולמות מקבילים כרגע, מצד אחד אני עדיין אני, עם שינויים קלים בלבוש, עדיין צמודה למכנסיים כאילו זה מה שמגדיר את החופש שלי ומתעסקת באותם הדברים הרגילים. הולכת לשיעורים, נפגשת עם חברות, רואה קצת טלוויזיה ומטיילת עם הכלבה. חיים.

מצד שני, הכל סוער וגועש ולא ידוע, שיחות טלפון ליליות הופכות עלי את עולמי, מגלות לי סודות ומסתירות פלאים שלא ידועים לי עדיין. הראש שלי עסוק בתכנונים ומחשבות וגם בתהיות על איך זה יהיה. אני הולכת עם מירי לקפה של יום שישי, יושבים, מדברים,  עוד קפה, הזמן עובר, תיכף ירושלים תרמוז לנו בצפירה ארוכה שאי אפשר להתעלם ממנה, שעוד מעט נכנסת השבת, צריך לעצור, לנסוע להורים לעשות להם קצת נחת ואז לחזור לבילוי הבא. אבל אני כבר לא שם, הכל נראה לי כל כך ריק, אני כבר יודעת שיש יותר מזה, שיש הרבה מעבר, התגלו לי כבר דברים חדשים ואני מאוד סקרנית לגלות אותם בעצמי.

מצד שלישי, כל העניין שאני הולכת להתחתן עם חרדי, חב"דניק שחור שכזה – לא נתפס לי! אני מתרגשת מהחתונה, מהקמת בית, מקשר אמיתי, אבל אין לי מושג מה יהיה שם. האם אני אשתנה? האם ימאס לי? אני אצליח להרים את הפרויקט הזה של חיים שפויים ביחד? מה, אנחנו נקים בית וזוגיות ברוח התורה והמצוות או איך שלא קוראים לזה ונצא מהסרט הזה שחייתי בו…? אין לי מושג אם זה יצליח לגעת בי, לעורר לי את הלב. אין לי מושג עד כמה זה הולך לגעת בכל פרט ופרט בחיי. אבל ממש, בכל פרט…

שבועיים לפני, אני מתרגשת, הולכת עם אמא שלי לקנות שמלה לחתונה, זו אולי הפעם הראשונה מאז הבת–מצווה שאני קונה משהו צנוע. הלכתי על המראה הפשוט, לא עיצובים ולא חידושים, פשוט ונקי כמו שאני רוצה להיות. כמו שהחתונה הזאת הולכת להיות. יש מקום ברמת גן ששם מתקיימים השיעורים שלנו ב"ימימה", זה מעין מתנ"ס חביב בו בעצם התהווה הקשר שלנו, החלטנו להתחתן שם. מי צריך אולם, מי צריך צלם, יש חברים והכל מסודר.

אני מרחפת קלות וארז מפעיל את החבר'ה מהשיעור של הבנים בראשות שלומי המורה הצדיק שלנו, שיסדרו הכל: קייטרינג מבני ברק, סידורי פרחים מאחת הלומדות, הזמנות – אין, הודענו לחבר'ה בלימוד, עשינו כמה טלפונים, וההורים הזמינו את מי שלא התעלף מהמשפחה המצומצמת. לי נשאר לדאוג ליין – אנינת טעם שכמותי, שעות חיפשתי את מה שהתגלה כמשימה בלתי אפשרית כמעט – יין באיכות מעולה (כראוי לשתיינית מבינת דבר), בהכשר הכי מהודר (כראוי לבעלי לעתיד). אין כזה דבר! בסוף התפשרתי על איכות תמורת כשרות. משימה נוספת – לדאוג לברכונים לאורחים. זהו, בזה יצאתי ידי חובת סידורים לחתונה, הכל נסגר תוך שבועיים וחצי בערך. אחד התנדב לצלם, השני לנגן והשלישי לארגן. לנו נשאר רק למצוא דירה עם מנעול טוב, ולא לתת לאף אחד להיכנס לנו לחיים לאיזה שנה–שנתיים.

מדי פעם אני מתפנה לנחיתה קלה בעולם הזה ומבינה משיחות עם ההורים שאין להם מושג מה אנחנו עושים. אבא שלי לוחץ על שידרוג התפריט, חמותי לעתיד מנסה לסחוט הבטחה שלא אלבש כיסוי ראש… מאידך כולם מרוצים שכל העניין לא הולך לעלות הרבה כסף, מהנסיון שלהם איתי אי אפשר לדעת אם אני לא אשנה את דעתי ברגע האחרון ואחליט לטוס לניו–זילנד או משהו כזה. אבל אני יודעת שהפעם זה שונה. זו לא עוד גחמה, וזו לא עוד פגישה אקראית, זה גם לא הולך להיות פשוט, אבל אין ספק שזה הדבר האמיתי.

חוג החברות המצומצם שלי נפרד ממני בשקט, מבחוץ הן שמחות, אבל בפנים הן יודעות כבר שהדברים השתנו ולא יחזרו אל מסלולם הרגיל. אני מברכת על כך כי כבר עשיתי כל כך הרבה סיבובים במסלול הזה, שהמחשבה על בילוי שארית חיי באותו אופן מעוררת בי בחילה. אולי יש קצת צער על מה שנגמר, כי זה ההרגל המוכר והידוע. מה? אני לא אעשה את זה שוב, לעולם?

הכל נראה כל כך סופי ומוחלט. אבל יש גם ידיעה נוספת במקביל, היא קטנה עדיין וחסרת כוח וביסוס במציאות אבל ההבנה הזו לוחשת לי ששום דבר לא נגמר באמת. להיפך, הכל מתחיל עכשיו.

האתגר הגדול מכולם, למצוא את הריגוש בשיגרה, למצוא את ההתחדשות באותו הבית, עם אותו הבעל, באותם חיים שיכולים להיראות מאוד משעממים אך דווקא בהם נמצא הקסם האמיתי. בתכל'ס הכל עוד נשמע לי כמו קלישאות לעוסות היטב שמשננים אותן לחוזרות בתשובה טריות כדי לעזור להן להעז ולעבור את הקו הזה הבלתי נראה בין החיים שלפני לחיים שאחרי.

ארז שואל אם ארצה לצאת לעבוד או שאהיה עקרת בית (איך אומרים את זה בלי להסמיק?), אנהל אותו ואגדל את הילדים. כמה שזה נשמע מפחיד ותלוש מהמציאות שהתרגלתי אליה – מציאות של עבודה אובססיבית שבה התנהלתי בעשור האחרון, אני אומרת כן. מסכימה לשחרר אותי מכל ההגדרות הקודמות שלי ולהתחיל משהו חדש.

ערב לפני, כולי נרגשת. הרגשתי שמשהו ירד ממני, אולי הקליפה הראשונה מעוד רבות אחרות שאצטרך לקלף מעלי בהמשך. קיוויתי שזה כל החלקים הלא טובים שאין צורך שאכניס אותם לביתנו החדש. מה שזה לא היה, הרגשתי טובה יותר.

•

בבוקר החתונה קיבלתי על עצמי לצום ולעבות את ההינומה שלי בעוד פיסת בד חצי שקופה. גם ככה ניפצתי לארז כל רסיס חלום על חתונה חבד"ית כהלכתה. הכלה אומנם תבוא בלבוש צנוע, הבטחתי לו, אבל אין מצב ללבוש את מסך האופל הזה על הפרצוף שלי, כמו כן אין אפשרות נפשית מבחינת הכלה הנ"ל להכיל את הקונספט של מחיצות והפרדות. מצידי שלא יהיו ריקודים, אבל מחיצה לא תהיה, וגם כל הנושא המדובר של כיסוי ראש על שערי, לא יופיע בתפריט, לא היום ולא בעתיד הקרוב.

הוא הסכים, כי הבין כנראה שעם הנפש הבהמית שלי לא כדאי להתעסק. לא ככה לפחות. חכם שכמותו, הוא בא אלי בהפוכה, נתן כל מה שאני רוצה, הסכים, הבין, הציב גבולות שהיו אפשריים לי לשאת וחיכה שהרבי יעשה את שאר העבודה.

היום עבר במעין ריחוף קליל. חברה באה לאסוף אותי ונסענו למרכז. נפרדתי מירושלים, מכל השנים שגרתי בה. אני אוהבת אותה, את ירושלים, אבל היום אני מסתפקת בלשלוח לה גלויה וד"ש עם ההורים. אני לא יכולה לגור בה יותר, כל הגלגולים שלי, כל הזיכרונות שלי חבויים בה. אנו נפרדות כידידות, היא הייתה טובה אלי הרבה שנים, אבל בית חדש אני אקים במקום אחר, שונה.

אני משאירה את ביתנו החדש עם הבטחה לחזור בקרוב עם בעלי. מבט אחרון במראה משכנע אותי שהביקור אצל הספרית היה בזבוז זמן וכסף, אני שוטפת הכל ב'טוש', משאירה פזור ופשוט כמו שאני אוהבת והולכת לפגוש את ההתחלה של שארית חיי.

את החתונה ערכנו כמו התוועדות ענקית. הבנים בדיוק סיימו שיעור והחתן שלי הלך לשבור איזה צלחת. אני יושבת על כסא יפה שהכינו עבורי, לא יודעת אפילו איזו תפילה לקרוא. ההורים שלי לידי נרגשים, אבא שלי מזיע כל הזמן, הלחות של תל אביב גומרת אותו. אנשים מתחילים להגיע. קומץ חברות שלא ניתקתי איתן עדיין קשר – אבל גם הן וגם אני יודעות שזה יקרה בקרוב – מגיעות, מחבקות, שמחות בשבילי ובוודאי מציינות לעצמן שאף פעם לא הייתי טיפוס של אמצע. תמיד או שחור, או לבן. הפעם בחרתי שחור. מאוד מאוד שחור.

החיים שלי משתנים לי מול העיניים, אני עושה היסטוריה, בוחרת במשהו והולכת עליו עד הסוף.  חנוקה מהתרגשות, לא מצטערת על כלום ולא מבכה שום הפסד. אני יודעת שכל מה שהיה עד עכשיו היה ריק, קליפה, שקר, האמת האמיתית מתחילה כאן.

ואז הוא נכנס. מתקרב אלי, החתן שלי, מכסה את פני בהינומה והולך. כעבור זמן מה, באים ללוות גם אותי. אני באה. שומעת את הניגון היפה הזה ברקע ומשתדלת לשמור על הספירה. שבע הקפות, אולי בשביעית תיפול חומת המגן שמקיפה אותי כבר שנים ומונעת ממני לחיות.

הכוס נשברת, הניגונים פורצים בשיא העוז, אנחנו ביחד. הוא שלי ואני שלו, ושנינו ביחד של הרבי.

אין שמחה כהתרת הספקות.

אין לי ספק בכלל שזו הדרך הנכונה והשמחה פורצת ממני בדליים.

חיים חדשים מתחילים עכשיו.