• מורה הדרך שלי

    הגדלה

    יוספה קובאץ בשיתוף מיוחד על רצף מכתבים אותם קיבלה מהרבי מה”מ באמצעות האגרות קודש וכיצד הם החיו, עודדו וכיוונו אותה בצמתים מכריעים בחייה > חיים עם הרבי. מאת: אור בראל, עטרת חיה. לקריאה  

    דף חלק ועט, ניגונים ברקע. ציור פני קדשו. אחת מדרכי ההתקשרות.

    זה אחד הדברים הראשונים שמציעים למקורבים, אבל אנחנו בעצמנו לוקחים את זה ברצינות גדולה הרבה יותר – לא לספר לרבי מה”מ רק על צרות.

    מעטפות המודבקות בדמעות ונפתחות באופן ידני, בלי עזרה של כלי מכני, קומץ של חול מארץ הקודש שחצה אוקיינוס, החלטות טובות שמחיוֹת את הנפש. כל כך הרבה סיפורים חסידיים, סובבים סביב הכתיבה לרבי מה”מ.

    בשנים האחרונות, האמצעי הזה הפך לאחת מהדרכים העיקריות דרכן יש לנו את האפשרות לחוש את ההתקשרות לרבי ואיך שהוא איתנו. אין כמו לפתוח אגרות קודש במכתב בו יש שורה אחת – אחת, לא צריך יותר – מדויקת אלינו, מצמררת בצורה בה היא קולעת אל השערה.

    לפעמים, כשהשורה אינה רק שורה אלא פסקה, אני חושבת – האם הרבי, כשכתב את המכתב הזה למר פלוני, חשב גם עליי? לפני שנולדתי, לפני שאמא שלי נולדה, האם הוא באמת התכוון שבעוד חמישים או שישים שנה אני אקרא את המכתב הזה, ואמצא בו את התשובה?

    לפעמים אני פותחת מכתב בו לא מובן הקשר בין האירוע של נשי חב”ד, עליו נכתב שם, לבין הקושי שיש לי בתפילה ועליו כתבתי הפעם. ואז אני חושבת לעצמי, גם לפני ארבעים ושבעים שנה, לא תמיד החסידים שכתבו לרבי, קיבלו תשובה ברורה. אך הרבי קיבל את המכתב!

    אבא שלי שיתף אותי פעם, שהוא בודק את המכתבים אותם הוא כתב לרבי לפני חודש. ומה שמפליא אותו לגבי המכתבים הללו, היא העובדה, שכל העניינים עליהם הוא כתב הסתדרו. בין אם היתה לו עליהם תשובה ברורה כפי הבנתו ובין אם לא.

    לפנינו סיפור של אישה, שכתבה לרבי ברגעים קריטיים, קיבלה תשובות שלעיתים לא היו הגיוניות או מובנות לה, אבל את הסוף הטוב אפשר כבר לנחש…

    אני מעבירה את המיקרופון ליוספה קובאץ, שתספר בעצמה את הסיפור.

     

    חינוך חב”ד!

    “לפני ארבע עשרה שנה,” היא פותחת, “היינו צריכים לרשום את הבכור שלנו לכיתה א’. היו לנו שתי אופציות: בית ספר חב”ד או בית ספר ממלכתי דתי. חזרנו בתשובה שמונה שנים קודם לכן, והכרנו את חב”ד תוך כדי התהליך הזה, אבל לא היה ברור לנו שאנחנו חב”דניקים, לא שמרנו את כל המנהגים של חב”ד, ולא התפללנו בסידור תהילת ה’, היינו משהו באמצע, בין חב”ד לבין סתם דתיים, והחלטה כזו הייתה משמעותית מאוד. ידעתי שבית הספר אליו נשלח את הילד יבנה את המשפחה שלנו ואולי יגרום לשינוי מהותי באורח חיינו.

    אני רציתי מאוד בית ספר חב”ד. בעלי רצה דווקא בית ספר ממלכתי דתי.

    באותו הזמן, אמא שלי חלתה. המצב היה מתוח. לא ידענו מה החומרה של המחלה, קיווינו שאמא תבריא. כתבתי לרבי כמובן, ומאוד רציתי לקבל ברכה לרפואה שלימה, אבל הרבי לא התייחס בכלל למחלה של אמא. המכתב שפתחתי באגרות קודש דיבר על חינוך על טהרת הקודש. גם בפעם השנייה שכתבתי. וגם בפעם השלישית, הנושא היחיד בו עסקו מכתבי התשובה של הרבי היה: חינוך!

    הבנתי שהרבי רוצה שאני אתעקש על חינוך חב”די. אף שבאותו הזמן הייתי עסוקה מאוד במחלה של אמא שלי, הבנתי שהרבי רוצה שלא אשכח את חשיבות החינוך של הבן שלי ועתיד המשפחה שלנו עומד על הכף.

    באותו הזמן השתתפתי בכנס נשי חב”ד השנתי. ברגע השיא של הכנס, לאחר לימוד משותף וריקוד של "והריקותי לכם ברכה", היינו ‘באורות’ גבוהים, ואז הכריזו שכל אחת יכולה לבקש בקשה אחת חשובה, מהקב”ה. לי היו שני דברים חשובים: הרפואה לאימי, והחינוך של הבן שלי. ידעתי שאני אבקש על הבן שלי. ידעתי שזה מה שחשוב לרבי. זה מה שהוא כותב לי כל הזמן. החלטתי לבקש עליו, אף כי בעומק ליבי  רציתי רפואה בשביל אמא שלי. היה לי ברור שאני עושה, ומבקשת, מה שהרבי רוצה. קיוויתי שאכן אצליח להכניס את בני למוסד של הרבי.

    בשבועות שלאחר מכן, היה נראה שהולך לקרות בדיוק להיפך. בעלי התנגד מאוד שבנינו ילמד בבית ספר של חב”ד. צעד כה משמעותי בהתקרבות לחב”ד היה ‘גדול עליו’.

    מחוסר ברירה, הלכתי עם בעלי לביקור ולראיון בבית הספר הממ”ד. המנהלת לא מצאה חן בעינינו. היא הייתה בלי כיסוי ראש, וסגנון הדיבור שלה לא היה הולם, מבחינתנו. כשיצאנו משם, בעלי אמר בצורה חד משמעית שאנחנו לא שולחים את הילד לכזה מקום. שמחתי מאוד, אבל הוא עדיין לא רצה חינוך חב”די. בשלב כלשהו, המשפיעה שלי המליצה לי לשתוק. להפסיק את מסע השכנועים ולתת לעניינים להתגלגל לבד.

    וכך עשיתי.

    יום אחד, בלי שאמרתי דבר, בעלי הסכים שנלך לראיון עם מנהל בית הספר החב”די. הייתי המומה. הוא היה כל כך נחרץ בהתנגדות שלו!

    הלכנו. נכנסנו לראיון עם המנהל ביחד עם הילד שלנו. הוא היה קצת שובב, ולא הסכים לצאת החוצה. זה לא מצא חן בעיני המנהל, והוא הודיע לנו בסוף הראיון שהוא לא מוכן לקבל את הילד.

    הייתי שבורה לגמרי. לגמרי. לא הייתי מוכנה לכזה דבר בכלל. תליתי כל כך הרבה תקוות בראיון הזה וכל כך שמחתי שסוף סוף בעלי הסכים, ופתאום…

    בינתיים אמא שלי נפטרה. זה קרה מהר מאוד. חודש וחצי אחרי שגילינו שהיא חולה. זו הייתה תקופה קשה גם בגלל שהבן הקטן שלי היה קשור אליה מאוד ונוסיף לכך את העובדה שעדיין לא קיבלו אותו לבית ספר. בינתיים, המשכתי לקבל מכתבים מהרבי בכל פעם שכתבתי באגרות קודש עם אותה התשובה: חינוך על טהרת הקודש.

    דיברתי עם הרב והשליח ביישוב שלנו. ביקשתי מהם שידברו עם המנהל, אבל לא תליתי בכך הרבה תקוות הפעם. הרגשתי שאין לי מה לעשות. גם אם הם ידברו עם המנהל. לא האמנתי שזה יכול לעזור במשהו.

    בהפתעה גמורה, לאחר שלושה ימים המנהל התקשר ואמר שהוא מוכן לקבל את הילד. עד היום אני לא יודעת מי דיבר עם המנהל, מה אמרו לו ואם בכלל. מה שכן, הרבי היה איתנו ועזר לנו, זה בטוח.

     

    הסבה מקצועית בגיל 32

    סיפור ישן יותר, קרה לפני חמש עשרה שנה. עבדתי בביטוח לאומי ארבע שנים. זו הייתה עבודה ממשלתית, מסודרת. נהניתי בה מאוד, לא חשבתי לעזוב, אבל ה’ רצה אחרת ומצאתי את עצמי בבית. אישה בת שלושים ושתיים, עם ילד אחד, בלי שום כיוון לעבודה אחרת, בלי משיכה לשום דבר. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, ומי בכלל יקבל אותי לעבודה.

    אז כתבתי לרבי, והתשובה שקיבלתי הייתה ללכת ללמוד חינוך.

    אני? חינוך? לא חשבתי שיש קשר ביני לבין המקצוע הזה. אבל התשובה הזו חזרה על עצמה במכתבים מהרבי. לכל מכתב שהייתי כותבת לרבי, זו הייתה התשובה.

    הרבי לא רק היה כותב לי, הוא היה ממש מעודד אותי! מעודד אותי שאני לא צריכה ללכת ללמוד הכל מהתחלה אלא רק לעשות השלמה (זה היה נכון. היה לי כבר תואר ראשון, הייתה חסרה לי רק תעודת הוראה).

    מהניסיון שלי – כשהרבי כותב משהו שוב ושוב – אין לאן לברוח. התחלתי לעכל את זה שאני הולכת ללמוד חינוך.

    בגיל שלושים ושתיים, תוך כדי הריון – התחלתי ללמוד להיות גננת. זה לא היה פשוט. נולדו לי שני ילדים באמצע, וכל הסיפור הזה לקח חמש שנים. בגיל שלושים ושבע יצאתי לשוק העבודה, שמתקבלות אליה בדרך כלל נערות אחרי סמינר. בגיל שלי יש להן כבר ותק של חמש עשרה שנה. מי יקבל אותי? לאן? זה היה נראה לי לא הגיוני, אבל הרבי לא הפסיק “לשפוך עליי” ברכות, ולכתוב לי על חינוך ילדי ישראל.

    אני לא יודעת איך המערך הזה עובד היום, אבל לפני חמש עשרה שנה הגננות היו הולכות למשרד החינוך, ומתקבלות לראיונות אצל מפקחות. אם הייתה למפקחת משרה פנויה והיא הייתה רוצה את הגננת – היא הייתה מקבלת אותה לעבודה.

    נכנסתי למפקחת של חב”ד. היא אפילו לא הסתכלה עליי, אין לי מושג למה. ענתה לי תשובה שלילית באופן מיידי ומאוד נעלבתי. איך זה יכול להיות? הלכתי ללמוד חינוך כי הרבי כתב לי, והוא ממשיך לכתוב לי על חינוך ילדי ישראל. איך יכול להיות שלא מקבלים אותי כאן?!

    נכנסתי למפקחת של הממ”ד. אולי כאן השליחות שלי, חשבתי, מי יודע.

    דווקא המפקחת הזו התלהבה ממני מאוד. חשבתי להתחיל במשהו קטן, להיות גננת משלימה וכך לצבור לאט לאט ניסיון, אבל היא לא הסכימה. “אנחנו צריכים מנהלות גן טובות”, היא אמרה, “אין מצב שנקבל אותך רק כגננת משלימה”.

    לא היו לה משרות פנויות בשבילי, אבל היא הפנתה אותי למפקחת שלישית וההיא קיבלה אותי.

    הייתי המומה אני מבוגרת מדי ובלי שום ניסיון. זה היה נס. אין לי שום הסבר אחר לזה. קיבלתי גן משלי בכפר הרא”ה, במיקום מצוין, עם אוכלוסייה טובה. כל מה שלא העזתי לחלום עליו.

     

    כרמי שלי נטרתי

    עבדתי בגן בכפר הרא”ה עשר שנים. היו אלו עשר שנים טובות ויפות. בשנה העשירית, פנה אליי השליח למוסדות החינוך של חב”ד בכפר יונה בו אני מתגוררת, וסיפר לי שהם רוצים לפתוח כאן בית ספר חב”ד. בית הספר הזה לא קיבל תמיכה מהעירייה. להיפך. עד אז היה בית ספר ממ”ד אחד בכפר יונה, שמספר התלמידים שלו היה מועט, העירייה מאוד התנגדה לבית ספר דתי נוסף שיתחרה בו.

    השליח החליט, למרות זאת, לפתוח בית ספר עצמאי תחת “רשת אהלי יוסף יצחק”, ללא תמיכה של העירייה או משרד החינוך. הוא חיפש מנהלת, מורה לבנים ומורה לבנות ופנה אליי בבקשה להיות מורה לבנות של כיתה א’.

    לא רציתי. עד כה עבדתי במקום מסודר, עם עשר שנות וותק. היה לי טוב שם ולא רציתי לעזוב ולעבור לבית ספר מתחיל שנפתח רק עכשיו. אף אחד לא יודע מה יהיה גורל בית הספר הזה והאם הוא יצליח להתבסס. העובדה שהוא לא מקבל תמיכה רשמית לא מצאה חן בעיניי. אני עלולה למצוא את עצמי בלי עבודה, ואם אני אעזוב את הגן הנהדר שלי, לא בטוח שאצליח לחזור אליו גם אם מאוד ארצה.

    הוא ביקש שוב ושוב, הפעיל עליי לחץ, ובסופו של דבר הסכמתי בשני תנאים: הראשון, שאקבל תשובה מהרבי לעבור לבית הספר שלו, והשני – שבעלי יסכים.

    התנאי הראשון התקיים – כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי מהרבי ברכה מדויקת למה שחיפשתי, כלומר, למה שהשליח חיפש: ברכה למחנך שעובד ב”רשת אהלי יוסף יצחק”, ברכה שמהשליחות שלו יגיעו כל הברכות, לו ולבני ביתו, בבני חיי ומזוני רויחי.

    השתכנעתי.

    עכשיו נותר התנאי השני: שבעלי יסכים. הוא התנגד מאוד בהתחלה, אבל כשהוא ראה שאני כל כך רוצה, הוא השתכנע והסכים. אז עברתי. הודעתי למפקחת ההמומה שאני עוזבת. היא ניסתה לשכנע אותי להישאר בכל דרך אפשרית, אבל הייתי נחושה בדעתי.

    פתחנו שנה לא פשוטה, עם בית ספר לא רשמי, שמנסה למצוא תלמידים, מתחבא מפקחים של העירייה, מסתיר את התלמידים, שלא יראו שהם נכנסים אלינו… מחתרת כפשוטו.

    בערך מחנוכה בית הספר עבר להתארח אצלי בבית. אירחתי את שש התלמידות שלי בכל יום, ופינת האוכל הייתה הכיתה שלנו.

    כל התקופה הזו, הייתה רצופה מכתבים נפלאים ומעודדים של הרבי. מכתבים למחנך ב”רשת אהלי יוסף יצחק”. מכתב אחרי מכתב, הרבי לא הפסיק לעודד ולברך אותי, לפחות שתיים עשרה מכתבים כתבתי לרבי בשנה הזו, ולכולם נעניתי בכאלו תשובות.

    אני לא יודעת אין להסביר את זה, אבל באותה שנה הרגשתי שמירה מיוחדת, כאילו בזכות השליחות הזו הרבי דאג לי באופן אישי. לא הרגשתי תחושה כזו אף פעם. זה היה מאוד מיוחד.

     

    שליחות בעיר

    בסוף השנה המאתגרת הזו נסגר בית הספר שלנו והתלמידים עברו לבית ספר חב”ד בכפר סבא. עדיין אין לנו בית ספר חב”ד בכפר יונה, אבל מדי פעם הרבי מזכיר לי באגרות קודש שצריך לפתוח אחד כזה.

    בחופש של אותה השנה יצרתי קשר עם המפקחת שלי ואמרתי לה שאני רוצה לחזור לגן בכפר הרא”ה. היא לא הסכימה, ואני הצטערתי מאוד מכך. בשבילי כגננת אם, גן הוא כמו בית – אני דואגת לטפח, לקשט, ולתחזק אותו. הייתי אחראית עליו כמעט כמו על הבית הפרטי שלי. היה לי קשה לדעת שאני לא חוזרת לשם, לקן שהיה שייך לי עשר שנים.

    יחד עם זה, הלכתי לראיון אצל מנהלת בית ספר חב”ד בכפר סבא, אליו עברו התלמידות שלי. המנהלת שמעה עליי דברים טובים מהשליח, והתרשמה ממני מאוד. היא מאוד רצתה שאני אלָמד אצלה את כיתה א’. התלבטתי, כי המפקחת הציעה לי לקחת ניהול גן טרום חובה, שנפתח בשכונה חדשה בכפר יונה. העבודה הזו לא מצאה חן בעיניי. לא רציתי לעבוד עם ילדים קטנים כל כך, אבל דווקא בעלי ניסה לשכנע אותי לקבל את המשרה הזו, בגלל שהיא קרובה לבית ולא דורשת נסיעות. הפקקים באזור הופכים להיות יותר ויותר כבדים וארוכים, ולהיפטר מהם, ולעבוד ביישוב, היה נראה מוצלח יותר.

    באותו זמן, הרב והרבנית שלנו עברו לשכונה החדשה בכפר יונה והפכו לשליחים שם. ידעתי שאם אני אחליט לנהל את הגן הזה נוכל לשתף פעולה איתם – להכניס פעילויות של חב”ד לגן. אבל בכל זאת – לא רציתי לעבוד עם ילדים כל כך קטנים, ושקלתי לעבור להיות מורה בכפר סבא, ב”רשת אהלי יוסף יצחק”. אהבתי את משרת ההוראה כבר מהשנה שעברה, בה הייתי מורה בכפר יונה. גיליתי אז שאני טובה מאוד בללמד.

    היה לי שבוע להחליט והייתי במתח, לא ידעתי במה לבחור. כתבתי לרבי.

    התשובה הייתה חד משמעית: לעשות שליחות בעירו. לא במקומות אחרים. מיד הודעתי למפקחת שאני מקבלת את הניהול של הגן.

    אני גננת בכפר יונה כבר שנתיים. וברוך ה’ נהנית ורואה ברכה בעמלי.

    תודה רבי!

     

    באדיבות מגזין עטרת חיה

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.