חרב לי הבית זיזי!

נחרב לי הבית ואפילו לא בניתי אותו עדיין.

היא הגיעה אלי כי אמרו לה לבוא. אנשים נבהלו סביבה מהייאוש, חיפשו לתת לה תקוה, קיבלו המלצות העבירו שמות ועכשיו היא יושבת מולי, בוכייה וכואבת, בוכה את חורבן הבית שלה.

איך אפשר שיחרב בית שעדיין לא נבנה אתן בטח שואלות, אז התשובה נמצאת בגוף השאלה.

עצם זה שהוא עדיין לא נבנה, זהו חורבנו.

"מגיל 19 אני יוצאת לשידוכים, אני כבר בת 36! כמה זמן אפשר עוד להמתין תגידי לי? כמה? ניסיתי הכל. הקשבתי לכולם. אמרו לי שאני בררנית מידי, שאני לא מספיק בררנית, שאני חסומה, שאני לא מספיק ממוקדת, שזה הכל בגללי, ששום דבר לא בגללי.

די אין לי כוח יותר!

אני לא יודעת למה הגעתי אלייך בכלל.

למה אני צריכה אותך? שתגידי לי מה לא בסדר בי? מה אני עושה שלא בסדר? אז תגידי לי, כבר נו."

וידום אהרון.

מה אפשר להגיד כשרואים אישה בוכה את חורבנה? ברגע השריפה, כשהכל בוער, זה רק לשתוק ולבכות איתה יחד.

כן. גם אשת מקצוע כמוני, זהו שלב בו הלבבות שלנו מתחברים בכאב, השלב בו הכאב שלה מקבל הידהוד ואישור.

את נורמלית. זה אנושי וטבעי, וזה כואב.

היא הביטה בי המומה.

רואה אותי כואבת איתה.

"את לא מתכננת לומר לי מה לעשות? אין לך איזו עצה/ אבחנה/ פתרון"?

"לא". עניתי לה "אין לי. אבל יש לי סולם להציע לך. כזה שיעזור לך כשתרצי, להתרומם מעל הטבע למימד העל טבעי. סולם של ניסים".

המבט בעיניים שלה הביע בלבול, חוסר אמון ותקווה גם יחד.

"למה את מתכוונת?"

עכשיו יכולתי לדבר מעל לרגש שלה, אחרי שנתנו לו מקום, אחרי שנפגשנו שתינו בגובה העיניים בנקודת הכאב, יכולתי לדבר ממקום גבוה יותר כשהמילים חודרות אליה ולא עוברות לה מעל לראש.

"תקשיבי לי, אני אדבר בהתחלה באופן כללי אבל תמיד אחזור משם אלייך באופן הכי ספציפי, טוב?! אז ככה:

אל מול הפער בין הרצוי למצוי בחיים שלנו (בכל תחום, מכל סיבה), יש שני סוגים של תגובות רגשיות שיכולות להיוולד בליבנו: האחד הוא רגשות מסוג עצבות והשני הוא רגשות מסוג מרירות.

עצבות היא לא עצב. בשפתו של בעל התניא עצבות היא שם כללי של תגובות רגשיות, אנושיות וטבעיות, אבל לא יעילות. כלומר, במקום לצמצם את הפער הקיים, תגובה רגשית של "עצבות" רק תגדיל אותו. קחי אותך למשל, בחורה שכל כך רוצה להתחתן וכבר שנים עושה כל שביכולתה , רגש של ייאוש או כאב איתם הגעת, יהיו לגמרי אנושיים ונורמליים, אבל הם לא יעילים לך להמשך הדרך. את מסכימה איתי? אם אנחנו רוצות להמשיך עד למפגש עם בעלך העתידי בע"ה, תצטרכי ללמוד  להתאמן איך מצד אחד לקבל את אותם רגשות בחמלה ובהבנה אבל מצד שני להצליח לנהל אותם נכון כך שתוכלי להמשיך קדימה.

התגובה הרגשית השניה שמביא רבינו הזקן בעל התניא, היא מסוג "מרירות"- שם כללי לרגשות חיוביים, כאלו שנולדים ע"י התעלות מעל הטבע. כדי להוליד רגשות יעילים שמגדילים את הסיכויים לזוז קדימה ולמעלה, ולצמצם את הפער הקיים.

שוב נחזור אלייך, דמייני שאת מצליחה להפוך את הייאוש (הטבעי והאנושי!) שלך להתמדה ויצירתיות. שאת מתייגעת ומנצחת את הטבע ואת מביאה את עצמך לצאת לעוד פגישה נניח, או אפילו ללכת לקנות שמלה חדשה ולהרגיש יפה בפגישת השידוך הבאה. התנועה העל טבעית הזו בנפש, יוצרת תנועה על טבעית בעולם שמסביב. זו הדרך שלנו ליצור ניסים בעולם.

לגלות אלוקות!

הדרך לעבור מחורבן לגאולה נעוצה בהתבוננות הפנימית שלנו להכניס את הא' האלוקית לתוך המפגש הטבעי שלנו עם העולם.

בדיוק כמו עם ישראל, שכל כך הרבה שנים מצפה ומתפלל לגאולה שלימה.

מצד אחד הוא זועק "עד מתי??", זעקה שנותנת ביטוי לכאב הטבעי והאנושי, אבל מצד שני הזעקה הזו, כשהיא מנותבת נכון , היא אי"ה תוכל להוליד תוספת כוח בתנועה של "עשו כל שביכולתכם!"

גם את אהובה שלי, שרגשי התסכול, הציפיה והייאוש האנושיים שנולדו בך וילדו זעקת שבר וכאב של "עד מתי??",  תצליחי בע"ה בעבודה ויגיעה לרומם את אותם רגשות ולהתחבר לראיה מנקודת המבט האלוקית, זו שבה אין לנו השגה אבל ידיעה שהכל לטובתך, אז הזעקה בע"ה תהפוך יותר ויותר לתנועה של 'עשי כל שביכולתך'.

וזהו נס גלוי בעולמך שיוכל ליצור ניסים בעולם סביבך בע"ה.

תזכרי תמיד, את אחראית "רק" על פתחו של מחט- הקב"ה יפתח לך פתחו של אולם.

אמן שלכולנו יבקע הרגע הים, כמים לים מכסים.

והאלוקות הטבועה תתגלה,

בגאולה האמיתית והשלמה. נאו!

באדיבות מגזין עטרת חיה