בליל ט' ניסן, בשעה שלוש לפנות בוקר, באו אנשי הנ.ק.וו.ד. ואסרו את ר’ לוי יצחק. כששאלה הרבנית חנה כיצד תוכל לדעת את מקום שהייתו של בעלה, כדי להעביר לו מעט כסף ומזון, הנחו אותה להגיע למחרת בשעה שתיים בצהריים למפקדת המשטרה כדי לקבל את המידע. למחרת היא הגיעה לשם, אך לצערה, לא קיבלה שום מידע.

על כל בקשותיה לאפשר לה להעביר לו אוכל, השיבו לה שאיננו נמצא. כשראתה שהמצב קשה, הגישה לתובע הצהרה שבעלה חולה, ואם לא תעביר לו אוכל מהבית, הוא לא יאכל דבר בפסח, ולכן היא מבקשת שיתאפשר לה להביא לו מזון. בקשתה נענתה בסירוב, והובטח לה שבבית המעצר מכינים לו את כל המזון הדרוש לפי ההלכה.

כשראתה הרבנית חנה בפרוטוקול המעצר את חתימתו של האחראי על בעלה, התקשרה אליו למשרדי הנ.ק.וו.ד. בכל בוקר וערב, ובכל פעם הוא סיפק לה דיווחים חיוביים מאוד והבטיח שדואגים לכל צרכיו של בעלה, ושבעלה לקח איתו סידור והוא יושב וקורא בו.

חמישה חודשי דאגה

כך עברו על הרבנית חנה חמישה חודשים. פעם בעשרה ימים, כשהגיע תורו של בעלה לקבל חבילה, הייתה הולכת כדי למסור לו מזון או בגדים להחלפה. מועד קבלת החבילות נקבע לפי סדר האל”ף–בי”ת הרוסי. בפעם הראשונה שהגיע תורו, ר’ לוי יצחק אכן קיבל את החבילה, והרבנית חנה קיבלה אישור חתום בשמו. בפעם השנייה חל תורו של ר’ לוי יצחק לקבל את החבילה בשבת. היא הכינה את החבילה מערב שבת, ובשבת בבוקר לקחה עימה נערה רוסייה שתישא את החבילה במקומה.

לאחר המתנה ממושכת, מהשעה שבע בבוקר ועד לשעה שבע בערב, כשכבר ירד החושך, נמסר לה פתק. המפקד הקריא את הפתק בקול רם, בנוכחות אנשים רבים שעמדו בתור: “מכיוון שהיום שבת, סירבתי לקבל את החבילה!”

אחרי מאמצים רבים הצליחה הרבנית חנה לשכנע את האחראי להעביר את החבילה לבעלה כעבור שלושה ימים.

לפני יום הכיפורים העבירה בסוד בקשה לרופא יהודי שעבד במקום שיבקר את בעלה, והרופא אכן מילא את הבקשה. בשעת לילה מאוחרת, במוצאי יום הכיפורים, לאחר ההבדלה, נכנס הרופא לתאו של בעלה וכיבד אותו בסיגריה – זה היה מעשה בעל משמעות רבה.

לוחמת במערכת המשפט

הזמן חלף במהירות, ובמהלך כל התקופה חיפשה הרבנית חנה דרך למנוע את העמדתו של בעלה למשפט. היא שוחחה עם ראש מחלקת הנ.ק.וו.ד. שתחת פיקוחו היה בעלה נתון, אך אף שהלה היה יהודי, הוא תמיד דחה אותה בתשובות קשות.

במאמציה להציל את בעלה נסעה למוסקבה כשבידה בקשה לתובע הראשי. לאחר ימים מספר גילתה את המקום שבו עומד תור הקבלה ללשכתו, והיא בילתה שם כמה שעות מדי יום ביומו.

נופלת וקמה

לפני שנשלח רבי לוי יצחק לגלות, ציידה אותו הרבנית חנה בכל מה שהצליחה להשיג עבורו לדרך. היא התרוצצה במשך יום שלם ממקום למקום עד שהצליחה לאסוף את כל המצרכים הדרושים. כאשר כל הנחוץ היה בידה, יצאה אל בית הכלא, שהיה במרחק רב מהעיר. בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעה הרבנית חנה אל שערי הכלא, לאחר שמעדה ונפלה בדרך שלוש פעמים.

עימו בצרה

רבי לוי יצחק נשלח לגלות, והרבנית חנה בחרה להצטרף אליו.

בהיותם בגלות, נסעה הרבנית חנה אל העיר קזיל–ארדא, והביאה משם שתי מחברות, אבקה להכנת דיו וקסת. אי אפשר לתאר במילים עד כמה שימח השלל הזה את ר’ לוי יצחק.

לקראת פסח הצהיר ר’ לוי יצחק בהחלטיות שלא ייגע בשום מאכל במהלך כל החג, משום שלא היו ברשותם כלים כשרים לפסח. משכך, החליטה הרבנית חנה לפעול בנידון.

במרחק של כארבע שעות נסיעה מכפרם התגוררה קבוצה מאורגנת למדי של גולים מקייב. בקבוצה זו היו רב, שוחט, גביר ועסקן ציבורי ושמו קוליקוב. לשם נסעה הרבנית כדי להשיג מעט מצורכי הפסח. היא שהתה שם יומיים, ובמהלך הזמן הזה הוכן בעבורה סיר חדש ממתכת. נוסף על כך, היא הזמינה בשר ודגים לפסח והורתה להביאם אליה בערב החג.

בדרכה חזרה, כשהייתה כבר בתחנת הרכבת, העניקו לה הגולים הללו למעלה מקילוגרם של לחם שחור. השמחה ששררה בחדרם כשנחשפו לתוצאות המוצלחות של המסע הייתה גדולה מעבר לכל תיאור.

אפשר ללמוד רבות מהסיפורים הללו. כדאי שניקח מהם ולו שביב קטן, כצידה לדרך.

באדיבות מגזין עטרת חיה