שמעתן על זה פעם? דפיקות לב חזקות, הזעה, סחרחורת, רעד, תחושה שאת עומדת למות או להשתגע – כל אלה מסימני התקף הפאניקה, או בשמו העברי – התקף החרדה. החוויות האלה חזקות כל כך שפעמים לא מבוטלות אנשים עם התקפי חרדה, במיוחד כאלה שזה קורה להם לראשונה, יגיעו לחדר המיון בחשד לאירוע לבבי או למשהו פיזיולוגי רציני שקורה להם. אלא שהבדיקות יראו שכל המדדים הפיזיולוגיים תקינים לגמרי.

אף שלמי שלא חווה את זה, זה יכול להישמע כמו משהו מוזר – איך יכול להיות שמצב נפשי יכול לגרום לתופעות פיזיולוגיות אינטנסיביות כל כך? – המציאות מראה שהתקפי הפאניקה נפוצים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. מחקרים עדכניים מארצות–הברית מצביעים על כך שכחמישה אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב חוו, חווים או יחוו התקף פאניקה בשלב כלשהו בחייהם. בארץ ישראל, עם כל האירועים הלא נעימים של השנה האחרונה, כנראה האחוזים גבוהים יותר.

יש אנשים שאצלם זה לא נגמר בהתקפי פאניקה יחידניים, אלא מתפתחת "הפרעת פאניקה" – הפרעה המאופיינת בהתקפי פאניקה חוזרים ונשנים ובתחושת חרדה מתמדת מפני ההתקף הבא.

הפחד מפני הפחד

המודל המפורסם והמתוקף ביותר הוא המודל של ד"ר אהרן בק ז"ל, פסיכיאטר יהודי–אמריקאי שמוקד עבודתו היה תחום החרדה והדיכאון.

בק טען שהמנגנון שבבסיס הפרעת החרדה הוא "פחד מפני הפחד".

אז איך זה עובד בעצם?

פחד, בהגדרה, מפעיל נגזרת מסוימת במערכת העצבים שלנו, הנקראת מערכת העצבים הסימפתטית. כשהיא מופעלת (למשל, אני רואה נחש בחצר), היא מייצרת תסמינים אופייניים שמטרתם להכין את הגוף להתמודדות עם איום. בין התסמינים הבולטים נמצא עלייה בקצב הלב, הזעה, רעד, הורדת פעילות מערכת העיכול למינימום, הרחבת האישונים וכדומה. כל אלה הן פעולות אדפטיביות (מסתגלות) וחיוביות, שמטרתן למקד את הגוף להתמודד עם איום נוכחי, על חשבון פעולות תחזוקה שוטפות.

כשהמוח מבין שהאיום חלף, מופעלת מערכת העצבים הפרא–סימפתטית, שתפקידה להרגיע הכול ולהחזיר את הגוף לתפקוד רגיל. הנשימה וקצב הלב נרגעים, האישונים מתכווצים, מערכת העיכול חוזרת לפעולה נורמלית וכו'.

כפי שוודאי שמתן לב, יש דמיון רב בין התסמינים של מערכת עצבים סימפתטית מופעלת לבין התסמינים של התקף חרדה. ומדוע? כי התקף חרדה הוא בעצם מערכת עצבים סימפתטית שהודלקה כשהאיום איננו נראה לעין, אלא נובע מתוכנו, מרגשות או ממחשבות מאיימות. במקום כלשהו זה פול גז על ניוטרל – הגוף מתארגן להתכונן לאיום שאיננו קשור לגוף כלל. אז למה המוח, כשהוא מזהה שמערכת העצבים הסימפתטית הודלקה לשווא, אינו מכבה אותה?

פה הנקודה המרכזית.

התקף הפאניקה מלבה את עצמו באמצעות אפקט ה"פחד מפני הפחד", וזה בעצם השורש של הפרעת הפאניקה.

אחרי שחוויתי התקף פאניקה או כמה התקפי פאניקה ואני יודעת שזו חוויה לא נעימה בלשון המעטה, אני מתחילה באופן טבעי לחשוש מדברים שמזכירים לי התקף פאניקה. מסיבה זו, אנשים שחוו התקפי פאניקה עשויים לפעמים להימנע משתיית קפה או מפעילות מאומצת (הם מעלים את קצב הלב) ומפעילויות אחרות העשויות ליצור סימפטומים גופניים הדומים לאלה של התקף הפאניקה. כלומר, הפחד מופנה עכשיו לתסמינים גופניים הנובעים מפחד. במילים אחרות, אני מתחילה לפחד מהפחד עצמו.

בשלב הזה הגוף והנפש נכנסים ל'לופ' שקשה מאוד לצאת ממנו. כשאתה מפחד מהגוף עצמו, כשאתה מפחד מהנפש עצמה, הפחד רק ילך וילבה את עצמו, כי הגוף כל הזמן שם והנפש כל הזמן שם.

מעגל ההימנעויות רק ילך ויגדל – בהתחלה אימנע משתיית קפה, אחר כך אימנע מהליכה לחתונות שמא התקף פאניקה יתקוף אותי באמצע, ובהמשך מאותה סיבה אימנע מהליכה למכולת וכן הלאה – אין לדבר סוף.

להיווכח שאין סכנה 

איך מטפלים בזה? אתן ודאי שואלות את עצמכן. הטיפול היעיל ביותר בהפרעת פאניקה מורכב מהסבר בנוגע למהות ההפרעה ומחשיפה לתחושות הגופניות המפחידות – שזה אומר לחוות אותן שוב ושוב בסביבה בטוחה, כדי להיווכח שאינן טומנות בחובן שום נזק ואפילו אינן מובילות להתקף פאניקה נוסף אם איני נבהלת מהן. באמצעות עצם ההיווכחות וגם הסבר והבנה של המנגנון, הסובל מסוגל לפתח חלק מתבונן שלא יישאב מייד לפחד מפני גופו שלו, אלא יוכל "להרחיק" את עצמו מעט רגשית מהמתרחש בתוכו, וכך בעצם לבטל את מנגנון הליבוי העצמי.

מוח שליט על הלב.

מה הקשר אליי?

אז אם שרדתן עד כאן, אתן ודאי שואלות את עצמכן מה הקשר בין זה וביני, אם אינני סובלת מהתקפי פאניקה ולא סבלתי מעולם?

ובכן, מכיוון שכל תופעה במציאות משקפת עניין רוחני, אפשר ללמוד הרבה מכל הנ"ל.

אנחנו חיים בתקופה רוויית פחד.

אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שאנחנו יודעים הרבה מדי. "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" נאמר על זמננו אנו.

בעבר אנשים חיו את חייהם בחלקת האלוקים הקטנה שלהם, וידעו את המתרחש בכפר שלהם ולכל היותר בעיר הגדולה הסמוכה.

היום אנחנו חשופים לכל זוועה המתרחשת בכל פינה בעולם. ולא רק שאנחנו חשופים, אנחנו גם מקבלים סיקור מוטה – איש אינו מדווח לנו על מיליארד מעשי החסד והטוב הקטנים והגדולים שנעשים בעולם בכל רגע נתון. לנו מביאים רק את הקשה, את האכזרי, את הבלתי–ניתן–להכלה. למה? כי כסף.

רוגע וביטחון גורמים לך לעזוב את המסך ולפנות לעיסוקיך. פחד, חרדה וזעזוע גורמים לך לרענן את העמוד מאה פעמים, כשבכל פעם מחדש אפשר להציג לך פרסומת אחרת.

כבר ארבע שנים שמפחידים אותנו הפחדות ללא הרף, ומשכנעים אותנו שסוף העולם (לא במובנו הגאולתי) הוא מעבר לפינה, בכל פעם מסיבה אחרת.

וכאמור, הפחד מלבה את עצמו. אדם שמפחד מסתכל על המציאות במבט מוטה שמחפש באופן לא מודע את הדברים השליליים שיסבירו את הפחד שהוא חווה. ובלי עין הרע, תמיד אפשר למצוא ממה לפחד, כי אם לצטט את התניא קדישא "מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו" (פרק ו'). וככל שאני פוחדת יותר, אמצא יותר ויותר ממה לפחד, וכך עד אין סוף. ובאמת, פעמים שאנשים מגיעים למצב שהם נמנעים מכל דבר בעולם, עד שאינם יוצאים מד' אמותיהם מחשש שיקרה להם משהו (לא שזה באמת עוזר, חלק נכבד מאוד מהתאונות מתרחש בכלל בבית…).

אגב, התופעה הזו מתרחשת גם במישור הרגשי. גם אם אני יוצאת מהבית ופועלת ואיכשהו חיה עם המציאות, יכול להיות שבגלל החשש שאיפגע, שיקרה לי משהו קשה רגשית, אימנע מסיכונים שמעורב בהם הרגש שלי – אימנע מלהיקשר לאנשים שמא יעזבו אותי, אימנע מלנסות להגשים את החלומות שלי, שמא איווכח שאני לא טובה די, אימנע מלהתקרב לילדיי או לבעלי, שמא אני אפגע בהם וכדומה.

כך נשלוט בפחדים

אז מהי בעצם התרופה למציאות הפחד הזאת?

כפי שהוסבר לעיל, הדרך להתמודד עם הפרעת הפאניקה היא להרחיק מעט את עצמנו מליבת הפחד, לפתח מסוגלות להתבונן עליה קצת מהצד, לא להישאב לתוכה ראשנו ורובנו.

גם כאן, הדבר היעיל ביותר שאנחנו יכולות לעשות הוא להתבונן על הפחד של עצמנו. לזכור שלהתמלא חרדה מאירוע שלא קרה, ואולי לעולם לא יקרה, וגם אם יקרה אי אפשר לדעת מראש מה יהיו ההשלכות שלו – זה להאכיל את ה'קליפות' בכפית.

אפשר להגיד לעצמנו שהקול בראש שלנו שאומר לנו שהחרדה עוזרת לנו להיות מוכנים – משקר.

פחד עוזר לנו להיות מוכנים לאיום ספציפי רק אם הוא "קצר ולעניין". חרדה לאורך זמן רק פוגעת בתפקוד שלנו ואינה מקדמת אותנו בשום צורה ולשום מקום.

"אבל מה אם נגזרו עלינו הדברים הרעים?" אדם יכול לשאול. "הרי תראו כמה אנשים נפגעו לאחרונה בצורות שונות ומשונות".

ובכן, בשיחת "טראכט גוט וועט זיין גוט" המפורסמת (ליקוטי שיחות על פרשת שמות, חלק ל"ו) הרבי מסביר את המנגנון שבבסיס הביטחון בה'.

שאלת השאלות בשיחה המדהימה הזו, שכמובן מומלץ ללמוד אותה במקור, היא "מה אם לא מגיע לי". זו שאלה שמציקה לאנשים רבים – איך יכול להיות ביטחון בה' אם הוא סותר את עיקרון השכר והעונש? למה שיהיה לי טוב? ואולי לא מגיע לי שיהיה לי טוב?

הרבי מסביר שם דבר נפלא – אולי לא מגיע לי שיהיה לי טוב, כי אכן העולם מנוהל בהתאם לעיקרון השכר והעונש. אבל, וזה אבל חשוב, עצם עבודת הביטחון, היכולת להניח את הראש על הקדוש ברוך הוא ולבטוח בו שייתן לי טוב נראה ונגלה – באמונה אמיתית ולא בסיסמאות וסלוגנים – היא עבודה קשה ומייגעת כל כך, שאם אשקיע בה – יהיה מגיע לי.

בעצם הרבי מספר לנו איך מרוויחים בעולם הזה את כל מה שאנחנו רוצים – מתייגעים בנושא הביטחון והאמונה בטוב.

וכדברי ילקוט שמעוני: "אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי, כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי".

עכשיו, בעומדנו בחודש התשובה, כשגזרות תשרי שעבר עדיין טריות מאוד בראשנו, בואו נפסיק לפחד, ונפסיק להפחיד את עצמנו, גם אם אנחנו לא מבטאים את זה במילים.

בואו נקווה.

באדיבות מגזין עטרת חיה