שלום לכולם

אנחנו עומדים בסוף השבוע ה-49 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.

אנו נתונים קרוב לשנה במצב בו כל אחד ואחת מאתנו נמצאים במרחב ובמצב נפשי ורגשי שאין לנו פניות נפשית ורגשית לאף אחד, אף לא לעצמנו!

אנחנו מוצאים את עצמנו רודפים אחרי 'הצל' של עצמנו כדי לשרוד ולהתקיים בתוך הבלבול והמצב הנורא אליו הושלכנו.

אנו חשים אבודים ונדחים מעצמנו ומאחרים, כל כך רחוקים ממי שאנחנו עד שאנו לא יודעים כלל את הדרך חזרה אל עצמנו ואל מי שאנחנו.

איך במצב שכזה ניתן להתרומם מעט בכדי לראות את עצמנו ואת הזולת ולסייע לו ולנו לשוב אל עצמנו ואל מי שאנחנו? אל מה שאבד לנו, אל מה שאבד מאתנו בתקופה רגישה וקשה זו? איך ניתן לעורר ולהשיב אל חיינו את תחושת השייכות אל מי ומה שאנחנו? אל הזהות והערכים שהנם חלק בלתי נפרד מאתנו ומלווים את חיינו זה למעלה משלושת אלפים שנה עת נהיינו והפכנו לעם אחד?

בכדי לענות על שאלות נוקבות ורגישות אלו נחבור אל פרשת השבוע וננסה להתבונן על משמעותה של ראיית האחר הנתון במשבר פיזיולוגי או נפשי רוחני וכיצד נכון ומומלץ להתמודד עמו..

נתבונן מנקודת מבט יהודית תורנית חסידית ופסיכותרפית על התמודדות בשעת משבר ועל הכלים אותם מציעה לנו התורה בכדי לצלוח את המשבר.

להשיב לזולת את השליטה ואת תחושת השייכות אל מרחב החיים בדרך לעצמאות שלו!

השבוע נקרא בפרשת כי תצא

אחד הנושאים המשמעותיים מבין שלל הנושאים המרתקים בפרשה עוסק בהתעלמות!

התורה הקדושה פותחת לפנינו צהר ונקודת מבט ייחודיים על אדם הנתון במשבר, המתמודד עם קושי אובייקטיבי כל שהוא בחייו, כיצד עלינו להתנהג ולהתנהל כאשר אנו פוגשים ונפגשים עם מציאות זו.

וכפי שמתארת זאת התורה:

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ." (דברים כ"ב פסוקים א'-ד').

ורש"י על אתר מפרש זאת כך:

וְהִתְעַלַּמְתָּ – כּוֹבֵשׁ עַיִן כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֵהוּ. לֹא תִרְאֶה וְהִתְעַלַּמְתָּ – לֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ שֶׁתִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ.

וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וּפְעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מִתְעַלֵּם. הָא כֵּיצַד? הָיָה כֹּהֵן, וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלָאכָה שֶׁלּוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם.

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם – לִכְבֹּשׁ עֵינְךָ כְּאִלּוּ אֵינְךָ רוֹאֶה אוֹתוֹ.

רבינו בחיי בן אשר מפרש זאת כך:

השב תשיבם לאחיך – צוותה התורה שנהיה זהירים בהשבת אבדה לבעלים. ומכפל ההשבה דרשו רבותינו ז"ל אפילו מאה פעמים, וכל זה מדרכי החסד והרחמים, ללמד שכולנו עם אחד ראויים שיהיה לנו אב אחד ושירצה כל אחד בתועלת חברו ושיחמול על ממונו!

הרמב"ן מסביר זאת כך:

מדוע התורה הוסיפה כאן את המילה 'נדחים' בהשבת אבדה לבעליה בניגוד לתיאור שנאמר בספר שמות בפרשת משפטים בה נקטה התורה המתארת את האבדה במילה 'תועה'. וכפי שנאמר שם:  "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ"?

מסביר הרמב"ן: "תועה" מתאר מצב של בעל חיים שתעה וסטה מדרכו, אמנם ניתן ואפשרי להטותו ולהחזירו אל הדרך בלא עמל גדול. אמנם "נדחים" מתאר מצב של בעלי חיים שברחו ממנו והרחיקו עד שהם אבודים ממנו!

ועל זאת מצווה התורה למרות שהם במצב של נידחים ואבודים ממנו, ממנו הם אבודים ונידחים אבל לא ממך ולכן עליך מוטלת החובה להשיבם אליו!

הכלי יקר לעומת זאת מסביר זאת כך:

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם– יש לפתרו בדרך שאמרו רז"ל בפרקי אבות (פרק ד' משנה י"ח) "וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ", ואין חילוק בין 'קלקול' בנפשו גופו או בממונו הכל אחד!

אם המצב אבוד באופן שאי אפשר להצילן ולהשיב את אשר נדחו ממנו, על זה אמרה התורה 'לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים', כשהם נדחים ואבודים לגמרי ממנו, עליך להתעלם מהם, כלומר: צריך אתה לעשות את עצמך כלא רואה, כדי שלא תראה את חברך בשעת קלקלתו! 

הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ – אמנם אם יש עדיין סיכוי להצילו שאינן נדחים ואבודים ממנו אלא אפשר לך להשיב אותן אליו, אז 'השב תשיבם לאחיך' – חייב אתה להשתדל לראותו כדי להצילו!

הרבי מליובאוויטש מסביר שהתורה מדברת כאן על כוחות הנפש הנדחים והאבודים מהאדם המשולים לשור או שה. כוחות המבטאים תנועה בנפש אם של שור- הבועט והנוגח כל אשר נקרה בדרכו וחש חוסר שליטה ואבוד במרחב החיים. או תנועת נפש עדינה של שה התועה בדרכו המחפש את עדרו, את השייכות שלו בעולם!

ותפקידנו כלפי אחינו שכוחות אלו נדחו ואבדו ממנו הוא לסייע לו להשיב אליו חזרה את השליטה אל מרחב החיים כאשר מודבר בתנועה של 'שור' שאיבד שליטה על וממרחב החיים!

וכאשר מדובר על 'שה' המחפש את שייכותו בעולם עלינו לסייע לאחינו למצוא את המרחב המאפשר כדי שיחוש בו שייכות בדרך להבין אל מי ואל מה הוא שייך!

והתורה מוסיפה: "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ".

כאשר 'אחיך לא קרוב אליך' – כלומר כאשר אין ביניכם קרבה נפשית ורגשית כזו שתגרום לך להתגייס ולסייע לו..

וכאשר 'לא ידעתו' – כלומר החיבור בינכם איננו מעורר את לבך לצאת אליו להרגיש ולחוש אותו ואת מצבו בכדי לקום ולעשות למענו..

אז 'אסוף אותו אל תוך ביתך'- תגרום לו להרגיש 'בן בית' אצלך בתוך הלב כדי שגם הוא ירגיש ויחוש את קרבתך אליו ובכך תגרום גם לו להתקרב אליך נפשית ורגשית!

פעולה זו דורשת יגיעה וטרחה גדולה בכדי  לגרום לזולת להתקרב אלינו! אמנם אם נשתדל מאוד להתעניין להביע דאגה ואכפתיות כלפי הזולת וכאשר מצבו של הזולת ייגע בנפשנו באמת והזולת יחוש זאת, הדרך לקרבה ההדדית קצרה!  

והתורה מסיימת בהוראה: "וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" – גם אחרי שהתקרבת אל הזולת ואספתו אל תוך ביתך והוא כבר חש כבן בית אצלך, אל תסתפק בכך אלא הישאר לצדו והיה עמו לתמוך בו לעבור את כברת הדרך הדרושה לו בכדי לעבור למצב שהוא עצמו דורש ומשיב אליו חזרה את אותן כוחות נפש אבודים ונידחים ממנו.

 תמוך בו, הדרך אותו וסייע לו עד 'דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ'- עד שהוא זה שיבקש וידרוש את הכוחות שאבדו והודחו ממנו, כלומר: עד שחברך יתחיל לעבוד להשבת הכוחות שאבדו והודחו ממנו על מנת שהם ישובו ויהיו חלק מחייו, השליטה תשוב למרחב חייו ותחושת השייכות תפעם בו בדרך לעצמאות שלו!

 ואז: "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" – שחרר אותו לדרכו ואפשר לו לצמוח חזרה בכוחות עצמו בדרך למימוש עצמי!

ישנם רגעים בהם 'ההתעלמות' הנה הראייה האמיתית את הזולת!

רש"י מבאר את המילה התעלמות כך: 'וְהִתְעַלַּמְתָ'ּ – כּוֹבֵשׁ עַיִן כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֵהוּ!

ואת המילה לא תראה הוא מבאר כך:  'לֹא תִרְאֶה וְהִתְעַלַּמְתָּ' – לֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ שֶׁתִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ!

כלומר: אדם הבוחר להתעלם מחברו נוקט בפעולה פיזיולוגית הוא: 'כּוֹבֵשׁ עַיִן'- הוא בוחר שלא לראות את חברו באותו רגע על ידי הסטת המבט ממנו כאליו לא ראה אותו כלל!

ועל כך מוסיף רש"י את המילים 'לֹא תִרְאֶה וְהִתְעַלַּמְתָּ' – לֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ שֶׁתִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ!

כלומר: בכדי שאדם יתעלם מחברו הוא צריך להיות בעמדה נפשית בה הוא לא רואה את חברו!        ועל כך מצווה התורה: 'לֹא תִרְאֶה וְהִתְעַלַּמְתָּ'!

אל תהיה בעמדה של 'לֹא תִרְאֶה' כדי שלא תגיע למצב של 'וְהִתְעַלַּמְתָּ'!

אין אפשרות להתעלם ממישהו אלא אם כן אתה לא רואה אותו!

ושאומרים 'לא רואה אותו' – כאן אין הכוונה שאיננו רואה אותו פיזית, אלא הוא אינו 'רואה אותו' מעמדה נפשית ורגשית!

כלומר: חברו לא תופס מקום במוחו ולבו כזה שיניע אותו לראות אותו.. להרגיש אכפתיות כלפיו, אמפתיה, חמלה, רצון וחשק לסייע לו! 

ישנו ביטוי דומה אך המתאר סיטואציה שונה לחלוטין: 'כובש עיניו בקרקע'- המתייחס לאדם המשפיל מבטו, בדרך כלל מבושה או מבוכה וחוסר נעימות מלראות את הזולת במצב לא רצוי ולא נעים.

כאן אנו פוגשים באדם אכפתי החש את הזולת ואת כאבו, האו חש חמלה בלבו כלפיו, כואב את כאבו, אך חש בושה להישיר אליו מבט ולראות אותו בשעת קלקלתו!

אדם זה 'רואה את חברו' בהחלט, הוא מאוד מכוון אליו, לבו יוצא אליו והוא כאן בכדי לעשות כל מה שיידרש ממנו בכדי לסייע לו, אך הוא איננו מסוגל להביט עליו באותו רגע נתון בו הוא ראה אותו!

הוא חש קושי עצום נפשי ורגשי להישיר מבט אל הזולת הנתון במשבר בעצמו וקשה לו לראותו במצב שכזה!

הדיוק בדברי רבי שמעון בן אלעזר "וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ" (פרקי אבות פרק ד' משנה י"ח) הנו: כאשר נוגע לך באמת ממצבו של הזולת ואכפת לך ממנו, עליך להשתדל שלא לראותו באותן רגעי משבר בהן הראיה שלך אותו תגרום להעצמת המשבר!

הדרישה מהאדם הנה להשתדל 'לראות את הזולת' – כלומר: ברגעים בהם נדרש ממני להושיט יד לסיוע, אז כדי שהזולת יכנס ויגע בליבי ואתעורר ברגש של חמלה ואמפתיה כלפיו וכלפי מצבו נדרש ממני לראות אותו תחילה כאמור! ואם זה לא מצליח לי, אני צריך להשתדל מאוד בכדי לגרום לזה לקרות ואוכל 'לראות אותו'!

על ידי יגיעה והשתדלות גדולה המכונה 'ידיעה' בלשון התורה והחסידות. התבוננות מעמיקה על ידי 'תקיעת 'המחשבה בחוזק מעוררת ומולידה את המידות בנפש האדם ובלבו ואז הוא חש את הזולת, מצבו נוגע לו ובו והוא פועל לסייע לו עד כמה שהוא יכול!

זה מה שמתארת התורה בדבריה: 'וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ' – כאשר חסרה 'ספירת הדעת' -שהנה החוליה המקשרת בין המח לבין הלב, בין המחשבה על.. לבין הדרך ל-איך..!  בין הכוונה לבין המעשה!

הדעת פועלת התעוררות רגשית בלב המניעה לעשייה ופעולה עבור וכלפי הדבר שהרגש בלב התעורר אליו!

ואז נפעלת הפעולה אותה ובה רואה התורה את הדרך להתקרבות אל הזולת והתעוררות הרגש כלפיו " וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ"! תגרום לו להרגיש 'בן בית' אצלך בתוך הלב כדי שגם הוא ירגיש ויחוש את קרבתך אליו ובכך תגרום גם לו להתקרב אליך נפשית ורגשית!

אמנם כאן התנא רבי שמעון מורה לנו דרך ומצווה אותנו: "וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ"!

כאן הדרך להביע את השתדלותך לראותו עוברת בחוסר ההשתדלות לראות אותו!

כאשר אני משתדל שלא לראות את הזולת במובן הטכני של הראיה 'כבוש עיניך בקרקע' – השפל מבטך ממנו, 'בשעת קלקלתו'- בפעולה זו מגלה עד כמה אכפת לי ממנו באמת! הוא ומצבו נוגעים בי ולבי יוצא אליו ולכן אני נמנע ולא משתדל 'לראותו' בשעת קלקלתו!

ישנם רגעים בהם 'ההתעלמות' הנה הראייה האמיתית את הזולת!

כשהרבי מליובאוויטש בחר 'להתעלם' ולראות את אשתו הרבנית חיה מושקא!

בשנים האחרונות לחייה הרבנית חיה מושקא אשתו של הרבי ליובאוויטש סבלה מייסורים גדולים ברגליים היא שברה את הרגל ועד סוף ימיה היא סבלה מאוד מכאבים ברגליה. היו זמנים בהם היו צריכים להרים אותה עם כיסא מכיוון שהיה לה מאוד קשה ללכת!

ערב שבת אחד היא סבלה מייסורים איומים ברגליה היא לא יכלה לעמוד על הרגליים אבל היא לא רצתה לספר על כך לרבי כדי שלא לצערו.

הרבי ישוב תיכף הביתה מ-770 בית המדרש של חסידי חב"ד בברוקלין ניו-יורק מתפילת השבת היא אמרה לעצמה. מצד אחד אני לא רוצה לספר לו על הייסורים האיומים שאני עוברת כדי לא להדאיג ולצער אותו, מצד שני אני צריכה לקום בשעת הסעודה להגיש את האוכל ולפנות את הכלים כפי שאני עושה כל שבת, אם לא אעשה זאת השבת הרבי יידע מיד שמשהו לא כשורה אצלי!

היא הרהרה בינה לבין עצמה והחליטה להתיישב בכיסא לפני שהרבי נכנס, במקביל היא בקשה מהשמש שהיה עוזר להם בעבודות הבית השונות הרב חנניה סיני דוד הלברשטם המכונה חס"ד שיסייע לה להביא את כל הדגים והסלטים ולהניחם על השולחן כדי שכשהרבי יכנס הכל כבר יהיה מונח על השולחן והיא לא תצטרך לקום וכך הוא לא יראה שהיא סובלת מכאבי רגליים עזים.

 הרבי נכנס הביתה וברך את הרבנית בשבת שלום ואת חס"ד הלברשטם. הוא החל לשיר את הניגונים המסורתיים לפני אמירת הקידוש בליל שבת: 'שלום עליכם', ו'אשת חיל', ואז הוא החל באמירת  הקידוש בעוד הרבנית יושבת על מקומה. הם החלו בסעודת השבת, סיימו את הדגים את הסלטים ותיכף צריך להגיש את המנה השנייה המרק ואת המנה העיקרית עוף ובשר ומה יהיה עכשיו?

 ר' חס"ד הלברשטם העוזר נדרך, הוא היה במתח רב מה יהיה עכשיו? הרי הרבנית לא יכולה לקום ומישהו צריך הרי לקום כדי לפנות את הכלים ולהגיש את האוכל?

ואז לפתע הרבי לוקח את הברכון ומתחיל לשיר את הניגון 'אזמר בשבחין', פיוט שכתב האר"י הקדוש רבי יצחק בן רבי שלמה לוריא ששרים אותו בליל שבת כמו כל זמירות שבת. הרבי לוקח את הברכון לשיר את הפיוט ופתאום הוא עוצם את העיניים ומתחיל לנגן בדביקות את הניגון. בדרך כלל הרבי היה מסתכל בברכון וקורא את המילים מתוכו, כעת הוא עצם את עיניו ומנגן בדבקות שכזו כאילו הוא לא בעולם הזה..

 ר' חס"ד הלברשטם העוזר ראה שהרבי עם עיניים עצומות והחליט לנצל את הרגע, הוא רץ למטבח במהירות הביא את סיר המרק ואת המנה העיקרית והניח על השולחן וכך הסעודה עברה 'בשלום'..

 אז הרבנית לא סיפרה לרבי על ייסוריה והרבי בחר 'להתעלם' כאילו הוא לא יודע או לא רואה את סבלה ואת צערה של אשתו ובכך מנעו שניהם צער ועגמת נפש האחד מהשנייה..

זו המשמעות של דברי התנא רבי שמעון בן אלעזר "וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ"!

בכדי שלא לראות את האדם בשעת קלקלתו לא צריך השתדלות יתירה, להיפך אין צורך בהשתדלות! פשוט תן לדברים לקרות מאליהם כפי שהם מבלי לאפשר ולגרום למבטך להיתקל בעיניו ובמבטו המושפל של הזולת ולהעצים את סבלו!

אומר לנו רבי שמעון: אל תשתדל לתפוס את מבט חברך בשעת קלקלתו בכח ולהכריח כביכול את חברך להיפגש במבטך אליו ולאלץ אותו להחזיר אליך מבט ובכך להעצים את סבלו!

השתדל לראות את חברך שלא בשעת קלקלתו, שלא בשעת צערו, שלא בשעת כעסו, שלא בשעת סבלו!

כשנשתדל לראות את חברנו בשעה שהוא זקוק לנו וכשנשתדל שלא לראות את חברנו בשעת קלקלתו או אז נוכל להיטיב עמו כפי שהוא צריך אותנו ורוצה מאתנו!

בהשתדלותנו לראות את הזולת בשעה שנעים לו ונח לו ובהימנעותנו מלראות אותו בשעת קלקלתו, אנו מגלים את אהבתנו אליו ומביעים אותה כלפיו בצורה המדויקת לו וכפי שהוא זקוק לה מאתנו!   בכך נגרום לאהבה חוזרת אלינו מהזולת ולהערכה עצומה ממנו על רגישותנו כלפיו!

לפעמים כל מה שצריך זה לא לראות את מה שלא חייבים לראות!

זה הזמן לגלות את הרגישות שלנו אחד כלפי השני כלפי ולהבין מה הוא צריך מאתנו ברגע נתון זה!   דווקא בשעה כל כך קשה ומורכבת בה כולנו נמצאים באותו מצב מורכב ומטלטל שעת מלחמה  נדרש מאתנו לחדד את רגישותנו כלפי הזולת בניסיון להבין:

מתי כדאי להשתדל 'לראות אותו'-בניסיון להבין מה הוא צריך מאתנו כעת? כדי שנצליח לשמח אותו! ומתי כדאי ועדיף להימנע ולהשתדל שלא 'לראות אותו'? – כדי שלא לראותו בשעת קלקלתו!  וכך במקום לשמח אותו נסב לו צער מיותר ונעצים את סבלו.

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה