אחרי שהיא מניחה את התיק על המיטה, משחררת את הרגליים מהנעליים, ומחזירה את הקוקו למראה מהוגן, היא שמה לב לשלוש השיחות שלא נענו, ולהודעה שמחכה לה בפלאפון.

'יצאנו עם הקטנים לקניות, ואבא עוד לא חזר מהעבודה. מקווה שיש לך מפתח. אחזיר את הקטנים הביתה בשמונה וחצי, ואצא להתוועדות. תוכלי לשמור עליהם?' אימא, 17:39.

מרים נושפת באיטיות. לשמור על שניאור, דובי ודיני זו לא משימה קשה כל כך. תלוי באיזה מצב רוח הם נמצאים.

אבל מכיוון שבדרך כלל העייפות שמלווה אותם בחזור מהקניות גורמת להם, משום מה, לפעלתנות עודפת, היא מחליטה לפתוח עכשיו את העבודה הסמינריונית.

עשרים דקות אחר כך היא פוקחת עיניים בבלבול, כששיירה של שלושה ילדים ואין סוף שקיות סופרמרקט נשפכת בעליזות לתוך הבית.

קשה להתרכז כשסביבך רעש שמקימים שני בנים שובבים וילדה בת שבע שבאופן מפתיע שובבה עוד יותר מהם. מרים כותבת שורה וחצי לפסקה האחרונה של המבוא. מוחקת. מנסחת מחדש. בודקת. מחליפה שתי מילים. מוחקת הכול בעצבנות. מגלה שמחקה גם את המילה האחרונה של הפסקה הקודמת.

אוף.

"אם אתם משמרים, משמרים, משמרים!" שניאור אלוף בלהמציא סלסולים חדשניים לשירים, והצלילים שהוא מפיק צורמים לאוזנה המוזיקלית של מרים. דובי קופץ על הספה, עוטף את עצמו בשמיכה כחולה כמו בטלית, ודיני מעודדת אותו מאחור, מתחרה בקולניות של שניאור.

"שניאור! שניאור! שניאור ודיני!" הם מפנים אליה מבט תמים. "אתם יכולים להפסיק, בבקשה? זה מפריע לי. אני מנסה להתרכז ולא מצליחה."

"לכי לחדר שלנו." דיני מושכת כתף.

"אבל אני צריכה להטעין את המחשב, כי יש לו שבעה אחוזים!" מבהירה מרים. שלושה שקעים יש בחדר המשותף לה ולדיני, וכולם חסומים מאחורי הארון הגדול. "ואני צריכה גם לשמור עליכם."

"בסדר, אנחנו נהיה בשקט." אומר שניאור בטון של 'תעזבי אותנו'.

אוף. זה לא יעזור.

"אתם יכולים להיות בשקט?" היא שואלת שוב אחרי עשר דקות, בשרידי הסבלנות האחרונים. "אתם צריכים בכלל ללכת לישון עכשיו, אתם יודעים? אתם לא יכולים לעשות פה רעש כמו של גן חיות."

ודובי, שעד עכשיו היה השקט מבין השלושה, מחליק מהספה למטה בצהלה. "גן חיות! בואו נבנה גן חיות!"

אויש.

טוב, שקט כבר לא יהיה לה היום. היא סוגרת את המחשב הדק, משאירה אותו בטעינה. "דובי, אין עכשיו גן חיות. אתה בא איתי ללבוש פיג'מה. דיני ושניאור – לכו להתארגן לשינה".

המון סבלנות נדרשת בשביל להכניס את דובי למיטה. רק אחרי שהיא מגייסת לעזרתה את הפיל שבגן החיות שלו, הוא מוכן מצידו, לאט לאט, לשתף פעולה. היא מודיעה ש'הפיל הולך לצחצח שיניים' ו'הפיל הולך לקרוא קריאת שמע', ואחרי חצי שעה ארוכה מדי הוא נכנס למיטה מרוצה, והיא מרוקנת מטיפת האנרגיה האחרונה.

ורק אז היא קולטת שהשקט שעולה מהסלון מחשיד.

הכרית מקבלת אותה בשקיעה ספוגית רכה, וזרוע שמאל מגוננת על הפנים. הנשימות שלה מהירות, והלחיים אדומות.

'טיפשה', היא מסננת בשקט שאפילו הקירות אינם שומעים. 'טיפשה שכמוך, באמת לא יכולת להתאפק קצת? רק טעויות את יודעת לעשות?'

המוח משחזר את המשפטים שהתעופפו בסלון בדקות האחרונות, והיא מתחפרת עמוק יותר בתוך הכרית עם כל מילה, רק מחפשת דרך להשתיק אותו.

לא מוצאת.

די!

היא דוחפת את האף עמוק לכרית. נמאס לה מעצמה. נמאס לה שהיא עושה טעויות ואינה לומדת מהן. נמאס לה להיות אחת שמאבדת שליטה.

נכון, הם נגעו לה במחשב. ונכון, איננה אוהבת שמתעסקים לה בדברים יקרים כל כך, אבל היא באמת אשמה. היא בעצמה השאירה את המחשב במקום נגיש כל כך בלי שמץ של מחשבה, אז הנה התוצאה. וחוץ מזה – אסור היה לה להתפרץ כל כך. הם אפילו לא הפעילו אותו, רק הרימו את המסך. למה מגיעות להם צעקות כאלו? היא הגדולה, לא הם! ולמה, בכלל, היא השאירה לאימא להתמודד עם כל הבלגן מייד כשקצה הפאה שלה נכנס הביתה, וברחה לחדר אפילו בלי להסביר מה קרה?

שצף המחשבות המאשימות גרם לה להתכווץ עוד יותר לתוך עצמה.

היא תמיד מתנהגת ככה, בחוסר אחריות מינימלי. ויש לה מספיק דוגמאות רק ממחצית השנה האחרונה, שלא לדבר על זה שהיום היא הפסידה את האוטובוס רק משום שהיא עצרה לדבר עם רחלי בלי להקדיש רגע של מחשבה לאוטובוס, עד שהיה מאוחר מדי! מנחה היא הפסידה. הגיעה הביתה אחרי השקיעה. וזו בכלל לא פעם ראשונה.

היא רצתה רק לברוח. לברוח מעצמה.

למה נגזר עליה להיות מישהי שרק עושה טעויות, ועוד מישהי שלא לומדת מהן?

כמה פעמים היא יכולה לחזור עליהן שוב ושוב?

לפחות היא מבקרת את עצמה. ככה היא יודעת עד כמה ולאן היא צריכה להתאמץ.

השמש שקעה מזמן. והיא לא הדליקה את האור כשהיא נכנסה.

היא לא יכולה לשכב ככה יותר מדי. היא צריכה לקום, היא צריכה לעשות משהו, אבל מה?

היא לא אמרה חת"ת היום! היא נזכרת. כבר אחרי השקיעה, אוף. שוב היא שוכחת.

היא מושיטה, באוטומט, יד למדף, פותחת בעזרת הסימנייה.

אחרי שהיא סוגרת אותו, היא חושבת על זה שזו פעם ראשונה בחודש האחרון שהיא מפסידה חת"ת לפני השקיעה, ובכלל, בשלושת החודשים האחרונים אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שהיא מצאה את עצמה משלימה את השיעורים של אתמול.

פעם, כשעוד הייתה בתיכון, חת"ת היתה מלחמה רצינית.

היא שכחה מקיומו לפעמים, פעמים אחרות העדיפה לשכוח, ורוב הפעמים פשוט דחתה את המטלה הזו, עד שנזכרה מאוחר מדי. נקיפות המצפון שלה אז התחרו עם גובהו של האוורסט, וכובדן רק הלך והעיק עליה.

מה קרה פתאום? היא מנסה להיזכר.

זיכרון נושן, נשכח, צף פתאום אל הסינפסות במוחה, זורק אותה חמש שנים אחורה, לפעם הראשונה שהיא פגשה את חני.

איננה זוכרת על איזה נושא הן דיברו ואיפה הן נפגשו. רק שזה היה יום שלישי באמצע החורף, והגרב שלה הייתה קצת רטובה.

"תראי, לכל אחד יש קשיים," אמרה לה חני בהקשר כלשהו באמצע השיחה שלהן, "וזה בסדר, גם אם הם קשיים גדולים מאוד, והוא לא מצליח להתגבר עליהם. לי למשל קשה מאוד עם חת"ת. אני בקושי זוכרת לומר, וזה באמת קשה לי. יש אתגרים לכל אחת".

הווידוי של חני בלבל אותה קצת. משהו קצת הפריע לה בו, והיא לא ידעה להגדיר למה. "גם לי קשה עם חת"ת," היא גילתה לה. "אבל קשה ממש, קושי רציני. אני לא יודעת מה לעשות איתו. אני לא מצליחה לומר חת"ת ימים שלמים. אפילו שבועות שלמים. זה כבר יותר מדי. זה לא ממש נורמלי."

חני צחקה. "זה נורמלי מאוד. גם אני בדיוק ככה, מה חשבת?"

מרים הסמיקה כאילו גילתה סוד מביש.

"זה לא מצב תקין, אבל זה מצב נורמלי. זה בסדר. לומר חת"ת זה משהו שדורש, והגיוני שיהיה לנו קשה עם זה.

זו חובה בסיסית, אבל זה לא מובן מאליו."

"אבל את בת חסידית, ואת אמורה…"

חני לא קטעה אותה. מרים פשוט לא ידעה איך להמשיך את המשפט. "את מרגישה אשמה." היא אמרה בפשטות.

ההגדרה הממצה הפתיעה את מרים. "נכון," היא ענתה.

לחני היו עיניים יפות. ירוקות. צוחקות תמיד. אבל עכשיו היו העיניים רציניות. "למה, את עושה משהו רע בכוונה? את לא אומרת חת"ת כי את נהנית מזה? למה שתרגישי אשמה?"

"אבל זה לא אמור להיות ככה."

הצחוק חזר לעיניים של חני. "זה אמור להיות בדיוק ככה, חמודה, כי כל דבר נקבע מלמעלה, והתפקיד שלנו הוא לקבל אותו באהבה."

"א…"

"תביני, ניסיון הוא ניסיון, אבל ניסיון שלא עמדת בו והוא כבר עבר – עכשיו הוא חלק מההיסטוריה האישית שלך, שכל דבר שכתוב בה נמצא שם בהשגחה פרטית. כן, בהשגחה פרטית החליטו שאני לא אמרתי חת"ת כבר שלושה ימים אף שהתאמצתי. עכשיו – או שאני בטוחה שזו נפילה אישית שלי שאין דרך לשנות אותה, או שאני מבינה שככה ה' רצה, ואינני אשמה. באמת שהשתדלתי, באמת שהתאמצתי, זה כואב לי, אבל אשמה אני לא."

"את לא מקבלת אחריות למעשים שלך?"

"ודאי שכן. המעשים היחידים שאני יכולה להיות אחראית להם הם המעשים של הרגע הנוכחי. ואני משתדלת להיות אחראית להם כמה שרק אפשר, בלי לתת לטעויות שעשיתי פעם, או אתמול, להשפיע עליהם." היא עצרה לרגע, "מרים, תסלחי לעצמך. זה בסדר ומותר וכדאי. בכל רגע נפתח דף חדש, לא כדאי להכתים אותו רק מפני שהקודם מלוכלך".

זה לא קרה ביום אחד, וגם לא ביומיים, אבל בין כיתה י' לשנה א' המילים של חני חוללו בה, לאו דווקא באופן מודע, שינוי עצום.

היום חת"ת הוא כמעט חלק ממנה.

אשמה, ואת זה היא יודעת להגיד רק עכשיו, כשהיא מסתכלת אחורה, יוצרת מרחק בינינו ובין הרצון להשתפר. מרחק שבנוי מכישלונות. מאכזבות. מחרטות.

אז אולי… אפשר, וצריך, פשוט להשתחרר ממנה?

הרעיון היה זר לה. היא מעולם לא אהבה טריקים פסיכולוגיים.

אבל החיוך של חני דחק בה לנסות.

פשוט לסלוח לעצמה? גם על זה שהיא צעקה על האחים שלה?

מרים,

שתדעי ותזכרי חזק,

יש בך טוב שרק מחכה להתגלות. יש לך כוח, יש לך עוצמה.

לא משנה מה עשית,

יש בך נשמה אלוקית.

תזכרי רק אותה,

תסתכלי עליה חזק,

תזכירי לה למה ומאיפה היא הגיעה,

תזכירי לה שיש כוונה ותכלית, אז קדימה,

תמסרי לה סליחה ממני,

על כל הפעמים שלא הקשבתי,

והתעלמתי,

והשתקתי.

ממני,

מרים.

היא הניחה את העט, קמה. בחיוך שדחק בה לנסות את הרגע.

באדיבות מגזין עטרת חיה