"יש לי ילדה מתוקה ממש, דבש. טהורה, חסידית ותמימה כל כך. אינני מכירה הרבה ילדות כמוה בגיל ההתבגרות. אחת הבנות בכיתה שלה התחילה, מה שנקרא, 'לחפש את עצמה'. טיילה פה, שוטטה שם, קנתה טלפון חכם, שינתה את סגנון הביגוד וכמובן לא המשיכה בבית הספר העל-יסודי החב"די, ולמען האמת, לא המשיכה בשום בית ספר.

אסתי שלי החליטה שלא להתייאש ממנה. הן לא נפגשו כי החברה לא הייתה מעוניינת, אבל אסתי לא שכחה אותה. אחת לכמה ימים שלחה לה הודעה, הודעת ס.מ.ס. פשוטה כמובן: מה שלומך? מה קורה? מתגעגעות אלייך. אני עצמי לא הייתי בטוחה שהרעיון מוצא חן בעיניי, אבל לא אמרתי מילה. בכל זאת, שליחות ו'מבצעים'. כשראיתי שהחברה בקושי מגיבה נרגעתי.

חודש אחר כך, הבת הגדולה שלי, נשואה כבר, מגיעה אליי בזעזוע. מתברר שאותה חברה לשעבר עשתה צילום מסך של ההודעות של אסתי שלי, כתובות זו אחר זו עם התאריכים, בהפרשים של יום-יומיים, ללא תגובה. היא העלתה את הצילום לקבוצה של החברות וכתבה: 'מכירים את אלו שאינם מבינים רמזים?'

זה היה פוגע, והבת הגדולה שלי לקחה את זה קשה מאוד. היא רצתה לרוץ לאסתי, לומר לה לעצור מייד כל קשר עם הנערה הלא נעימה הזאת. עצרתי אותה. קודם כל, אסתי, ברוך ה', אינה יודעת על זה, ואם לא תספר לה, גם לא תדע. למה להכאיב לה? ודבר שני, לדעתי התמונה הזאת היא אות הצטיינות, משהו ללכת איתו לקראת משיח. הייתי קוראת לה: 'מכירים את אלו שאינם מתייאשים?'

בסופו של דבר בתי הגדולה התקשרה לאותה חברה ו'שטפה' אותה. היא מחקה מייד את התמונה כמובן. להתנצל היא לא יכלה כי עד היום אסתי שלי, ברוך ה', אינה יודעת דבר."

***

זה רק סיפור אחד מני רבים. הסיפורים אינם קלים ואינם נעימים, ועוד פחות נעים שאלו דברים שקורים בכל יום, כל היום. האצבע שלנו חופשית מאוד על המקלדת, וכשאנחנו כותבות בקבוצה, איננו טורחות לחשוב רגע קודם מי באמת נמצא בה.

אילו פגיעות יכולות להיות בקבוצות?

אילו לא…

1. שיתוף מידע פרטי ללא רשות 

לפעמים מדובר בדיון בין שתיים שמתפתח בתוך קבוצה. לרגע את שוכחת שאינך מתכתבת עם חברתך באופן פרטי, ומזכירה בטעות דברים שלא היו אמורים להיאמר ברבים, או לפחות שאינם מיועדים לאוזניהן של כל המשתתפות בקבוצה. הודעה שהייתה אמורה להישלח בפורום אחר, ואפילו הערה תמימה ולא מזיקה כמו דיווח על מפגש מקרי במקום כלשהו או קנייה של משהו – עלולות לגרום נזק. אולי חברתך אמרה למישהי שהיא עייפה ממש ואינה יכולה להגיע לערב שזו ארגנה, וכעת נודע לאותה "מישהי" שחברתך נפגשה איתך באותו ערב?

אולי מישהי ביקשה מחברתך, בפרטי כמובן, הלוואה, היא אמרה שאין לה כרגע, ואת שואלת כמה עלתה הפאה החדשה? או גרוע יותר, אולי הפאנית השנייה בקבוצה גם כן?…

2. הוצאת אנשים מקבוצות ללא הסבר

כאחת המנהלות בקבוצה יש לך אפשרות להוציא חברים מהקבוצה. כשזה נעשה ללא הסבר או ללא הכנה, זו סתימת פה ממש. אין לה אפילו אפשרות להבין על מה ולמה הועפה מהקבוצה ולענות על הטענות. אם הקבוצה היא חדר משותף, הסרת משתתפת היא כמו סילוק בוטה שלה מהחדר. אף שהסילוק שקט, כמעט לא נשמע, רק הערה בכתב קטן שאפשר לדלג עליה בלי שימת לב מיוחדת – הוא עלול להיות פוגע מאוד.

3. פרשנות שגויה להודעות כתובות

כל הודעה כמעט, אולי חוץ מ"לא" ו"כן", יכולה להתפרש בכמה אופנים. תשאלו את המורות להבנת הנקרא. ולמען האמת, גם למילה הקצרה "לא" יש כמה מנגינות. יש "לא" של שלילה, ויש "לא נכון!" במנגינה מופתעת כזו שאומרת: 'איני מאמינה, וואו, איזה יופי!' הבעיה שאם לא הקלטנו את עצמנו, אין לשום אדם אפשרות לנחש באיזו מנגינה התכוונו שיקראו את ההודעה שלנו.

כשמישהי נפגעת משום שהבינה משהו אחר ממה שהתכוונו לכתוב, זו כבר בעיה. לא רק שלה.

צריך תמיד לזכור מי קוראת את ההודעה. לא כל אחת תראה במשפט: "די, את לא רצינית!" משפט של התפעלות כנה ואוהבת.

4. שיתוף תמונות 

לכל אחת מאיתנו ברור מאליו שהיא לא תשתף תמונה שתגרום למישהי אחרת אי נעימות. הבעיה מתחילה בשטח האפור – שלי עלול להיראות משעשע, אבל למי שמצולם בתמונה אולי פחות. למשל, גיסה ששולחת תמונה של בעלה ישן על ספר הרמב"ם, מביך או סתם חמוד ומשפחתי? תלוי את מי שואלים…

להעלות לקבוצה המשפחתית תמונת ילדוּת קצת מביכה של אחד האחים? לשתף סלפי שעשינו יחד בלי לבקש רשות קודם?

5. רכילות

לא מדובר בבעיה שמיוחדת לוואטסאפ, אבל הוא בהחלט הפך אותה לבלתי נפסקת. אם בעבר ברגע שעזבנו את הספסל בגינה נאלצנו להפסיק לשתף ולרכל ולקשקש עד מחר, היום אפשר להמשיך גם לתוך הלילה. בקבוצות של חברות כיתה או של בני משפחה שחלק מהם גרים בחו"ל השיחות נמשכות גם בשעות בלתי אפשריות… וכללי ההלכה? לא השתנו, כך מתברר.

"זה היה היארצייט של אימא שלי. בבוקר מוקדם עלינו האחים לקבר, אחר כך המשכתי ליום עבודה כרגיל. הייתי מהורהרת מאוד. באופי שלי אני טיפוס מופנם וחוויות קשות וגם מרגשות אני צריכה לעבד עם עצמי, פחות עם אחרים. לא טיפוס שמשתף. לכן גם נמנעתי מלספר במקום העבודה למה איחרתי. השתדלתי לעשות את העבודה שלי ביעילות ובשקט, משאירה את הגעגועים ואת המחשבות לעצמי.

אחותי הפוכה ממני, לא רק בזה. היא צילמה את המצבה, והעלתה את התמונה לקבוצה של המשפחה, של החברות. כתבה מתחת: "לא להאמין שכבר עברו שבע שנים, מתגעגעת!" זכותה.

מפה לשם, זה הגיע לאחת העובדות אצלנו במשרד. לכו תדעו למה אנשים מעבירים תמונות של מצבות! היא הייתה נחמדה מאוד, ומבינה. ניגשה אליי, ניחמה. השתתפה. הייתה אמפתית ממש. לכי תסבירי לה שכל מה שרציתי היה פרטיות? הרגשתי כאילו לוקחים ממני אפילו את הדבר הפשוט הזה, הזכות לא לספר מה עבר עליי היום…"

פגיעה היא פגיעה, לא משנה אם היא פנים אל פנים או בקבוצת וואטסאפ. ואולם יש כמה דברים שהופכים את הפגיעה בקבוצה לכואבת יותר.

ההיקף

מה שיצא ממך – כבר לא שלך. הוא של כל העולם! אכן, מרגע שנכתבה הודעה או שותפה תמונה, היא יכולה להגיע לקהל עצום, וגם זה שפגע, בטעות או בכוונה, אינו משער לעצמו לאן יתגלגלו הדברים. וזאת בשונה מפגיעה פנים אל פנים, שגם אם היא נעשתה ברבים – עדיין יש גבול למספר האנשים שהיו עדים לה.

אין לאן לברוח

פגיעה פנים אל פנים נעשית במקום מסוים, מול ציבור מסוים. יש מי שנפגעת אצל חמותה והמשפחה של בעלה, אחרת במקום העבודה שלה, ואת הנערה המתבגרת שלנו העליבו בכיתה. הנפש המכווצת יכולה למצוא לעצמה מעט שקט, ריפוי ונחמה כשהיא עוזבת את המקום שבו נפגעה ועוברת למקום מכיל ומקבל. הכלה הפגועה נוסעת לאימא שלה, שם מקבלים אותה כמו שהיא, בלי לבדוק כמה הילדים שלה מחונכים. העובדת הפגועה חוזרת אל הקן החמים שלה, לבעלה וילדיה, וגם המתבגרת מסיימת את יום הלימודים המתיש וחוזרת הביתה. אלו איים של רוגע וטוב בתוך מציאות של פגיעה.

פגיעה בקבוצת וואטסאפ רודפת אחרינו הביתה, למטבח, להשכבות ואפילו למיטה בלילה. אני חברה בקבוצה בכל שעות היממה ומעודכנת בכל רגע נתון. אין לי  אפשרות לקחת הפסקה בריאה ולברוח לי אל מקום בטוח ומקבל עד מחר.

הקלות

משהו בהסתתרות מאחורי מקלדת, בעובדה שאיננו רואים את חברי הקבוצה נמצאים פיזית מולנו ואפילו איננו זוכרים כבר מי נמצא בה, גורמת לנו לקלות יתר, ולחוסר מחשבה לפני ששולחים או מעלים משהו.

ננסה לדמיין לעצמנו סיטואציה שבה חברה בצוות, בשעת אספת צוות רגילה, בין נגיסה בוופל ללגימה מהקפה, שולפת תמונה מצחיקה שבה היא מצולמת עם חברה נוספת במסיבת פיג'מות לפני שנים. היא מראה את התמונה בחיוך ומציעה לכולן לנחש במי מדובר. כשהחברות מגלות הן נהנות לצחוק, בטוב לב כמובן, על החברה המופתעת. מה הסיכוי שזה יקרה? לא גדול. אולי כתוכנית למסיבת פורים בהתארגנות מראש.

כמה פעמים זה קורה בקבוצות וואטסאפ?

איננו רואות את הסומק העולה על פני החברה שלנו, ושוכחות שגם אם היא מגיבה בסגנון קליל וזורם, הדבר אינו מעיד כלל שבאמת לא אכפת לה.

מה עושים?

חושבים, אלף פעמים

"בקבוצה של המשפחה כל הזמן צחוקים, תמונות, שיתופים מתוקים וויכוחים. לפעמים יש גם קטעים לא נעימים. חגגנו להורים יום נישואין עגול. הקמנו קבוצה מיוחדת בשביל התכנונים, והיה באמת ערב מקסים שהם ודאי יזכרו עוד הרבה שנים.

אחר כך נשארו השאריות של האירוע. להחזיר את המקרן לגמ"ח, לשלם למסעדה. כל מיני מטלות קטנות. עשינו התחשבנויות בינינו. אחי הגדול כתב לזה שקטן ממנו בשנתיים שהוא עדיין לא שילם את החלק שלו במתנה. הוא ראה את ההודעה ולא הגיב. רק בערב הוא נזכר לענות, בטח אחרי שדיבר עם אשתו…

הוא תקף אותו שאינו שוכח מאה חמישים שקל, אבל במחיר של המונית שהוא לקח עם האוכל החם איש לא חשב להשתתף. אולי צודק, אולי לא. מה שבטוח, הוא העלה את זה לקבוצה הרגילה של המשפחה, לא לזו של הארגונים…

אבא שלי נלחץ, כתב מייד שהוא ישתתף בחגיגה, ובטח שאיננו צריכים להוציא סכומים גדולים כל כך.

אימא שלי ערכה הודעה של שלוש מאות מילים כמעט, תודות לכולם. הזכירה כל פרט, שכחה גיסה אחת, בקיצור, טשולנט שלם, עסיסי…"

ממש להרגיל את עצמנו לספור עד עשר (לפחות עד חמש…). לפני שאנו לוחצות על חץ השליחה, לקרוא שוב את ההודעה ולוודא שאין בה שמץ של פגיעה. כמו כן, לבדוק שוב את זהות הקבוצה או הנמען שאליהם אנחנו שולחות את ההודעה. במהלך היום אנחנו מתנהלות בשרשורים רבים כל כך בבת אחת שלא מן הנמנע שנשלח בטעות הודעה למקום לא מתאים כלל.

בלי משחקים

נשתדל להימנע ממשחקי מילים או מביטויים בעיתיים שעלולים להיות מובנים אחרת ממה שחשבנו. ננסה לנסח את מה שרצינו להגיד במילים הכי פשוטות וברורות, ונוסיף סמיילי או חיוך כשהתכוונו לצחוק, למען הסר ספק. אם כי יש לזכור שהוספת החיוך אינה מבטלת פגיעה, כמו המכונית שנמכרה עוד לפני מוסף, 'נישט אין שבת גערעדט'…

כללים

נחליט על כללים פשוטים וברורים שאיננו עוברות עליהם. אם אנחנו ממנהלות הקבוצה, נעמוד על הכללים בעדינות ובנחישות ולא נאפשר לחרוג מהם.

אין ירידה לפסים אישיים. צריכה להעיר? לא בקבוצה, רק בפרטי!

אין רכילות, גם לא לצורך. כשצריך, שוב, מתכתבים בפרטי ולא בקבוצה!

לא מסירים חברים מהקבוצה בלי הודעת פרֵדה יפה הכוללת הסבר. לדוגמה: "וזה הזמן להגיד שלום ל… שעוזבת את הבניין ולכן נאלצת בצער להיפרד מקבוצת השכנים. אנחנו מאחלים לה הצלחה בדירה החדשה וישוב טוב, נתגעגע!"

מתנצלת…

"בקבוצת ההורים של כיתה ב' התארגנו האימהות לסעודת ראש חודש משותפת. מישהי העלתה רשימה של מוצרים ודברי מאכל, וכל אחת שיבצה את עצמה ליד מה שהיא רוצה להביא. מסוג ההתארגנויות שגורמות לך לחשוב, 'איזה כיף שיש קבוצת וואטסאפ!' לפני פחות מחמש עשרה שנים אימא שקיבלה עליה לארגן דבר כזה הייתה צריכה לבזבז ערב שלם על טלפונים…

כתבתי את זה, למה לא? ראייה חיובית טובה תמיד, לא?

מישהי הגיבה: 'וכל האימהות מתנדבות כל כך, תענוג. תראו איך חילקנו את זה בשעה וחצי!'

אימא אחרת כתבה: 'ככה זה כשיש מורה כמו… היא משקיעה כל כך בבנות שכולנו רוצות לפרגן!'

הכול היה נראה חמוד כל כך שלרגע שאלתי את עצמי: למה אנשים מדברים נגד וואטסאפ?

שנייה אחר כך כתבה אימא אחרת: 'כן, לא כמו בשנה שעברה…'

זהו, זה כל מה שהיא כתבה. בלי להוסיף כלום. אבל לי נדלקו מייד נורות אדומות מהבהבות.

המחנכת של שנה שעברה! היא בקבוצה! יש לה ילדה בכיתה ב', מה, אנשים אינם חושבים?

שלחתי לאימא הזאת הודעה בפרטי: 'מה איתך? המורה… בקבוצה!'

בינתיים עוד כמה חכמות החמירו את המצב, הזכירו את שיעורי הבית, את העונש להעתיק עמודים בחוץ. זו שהתחילה שלחה מן הודעה כמו: 'התכוונתי לא כמו בשנה שעברה שהיה לוקח לנו ימים להתארגן…' הוסיפה אימוג'י קורץ.

הכול היה כל כך לא נעים."

המלך נתן לליצן החצר משימה: עליו למצוא מעשה כזה, שההתנצלות עליו תהיה גרועה יותר מהמעשה עצמו. הלך הליצן ובעט בכלבו האהוב של המלך. "מה?" כעס המלך, "למה עשית את זה?"

"אוי, סליחה," התנצל הליצן מעומק ליבו, "חשבתי שזה אתה, אדוני המלך…"

פגענו. אוף, באמת לא התכוונו!

חשפנו מידע שלא התכוונו לחשוף ונגרמה למישהי אי נעימות גדולה. שיתפנו בתמונה שגרמה מבוכה למישהי או כתבנו הודעה שלא היה צריך לכתוב, או הובנה לא נכון. עכשיו אנחנו מלאות בנקיפות מצפון ורוצות כל כך להתנצל ולתקן את מה שעשינו.

נשים לב שההתנצלות שלנו לא תהיה כמו של אותו ליצן…

לפעמים התנצלות כתובה בהודעה מפורשת מביכה מאוד, במיוחד בקבוצה, ועדיף לערוך אותה באופן פרטי. היינו חושבות שמכיוון שפגענו בה לעיני כולם, עדיף שגם ההתנצלות תהיה פומבית, אבל יש לבדוק טוב שלא תהיה מכך פגיעה נוספת ומבוכה. אמירה לא מתאימה אפשר להחליק בהמון 'בלה בלה בלה' בקבוצה, אבל מהתנצלות כבר אי אפשר להתעלם.

תרבות דיגיטלית חיובית

"בקבוצה של המשרד שלנו יש המון קשקשת. יש רגעים נחמדים ומצחיקים באמת ויש גם המון שטויות. בדרך הטבע, כמעט אי אפשר להימנע מכך, נשים גם נפגעות מדי פעם. לפעמים כי רמזו משהו לא מספיק בעדינות, לפעמים לא רמזו כלום אבל היה נראה להן שרמזו.

אני חושבת שלכל אחת יש אחריות למה שקורה בקבוצה. אינני יכולה לומר לעצמי: מה הקשר אליי? אם יש משהו לא נעים, עליי לעצור אותו בדיוק כמו כל אחת אחרת. זה לא קל. לפעמים אני מגינה על מישהי והיא 'משחקת אותה' בהודעות כאילו בכלל לא אכפת לה מה שאמרו.

לפעמים מתעורר בי רצון להרים קצת את הרמה… מה, אין על מה לדבר חוץ מהעוגיות של הקפה, מי מביאה חלב והטעויות בתלוש? החלטתי לעשות מעשה. לא רציתי להתחיל לשלוח דברי תורה, כאלה שידלגו עליהם כי אני בעצמי בקושי קראתי אותם כשעשיתי העברה, אז החלטתי, סתם, לזרוק רעיונות קצרים, קטנטנים, כאלו שכתבתי בעצמי. לא העברתי.

פעם שיתפתי בשאלה מעניינת שעלתה אצלנו בבית בנושא של ריבית, מה הרב ענה. התגובות היו מדהימות! התפתח דיון מרתק בקבוצה שגילה לי שיש לנו כמה וכמה עובדות רציניות מאוד עם הרבה ידע, וגם שאני כנראה לא היחידה שמרגישה שצריך להעלות את הרמה…

בפעם אחרת הזכרתי הוראה של הרבי לדאוג שלכל יהודי יהיו כל צורכי החג, הצעתי שנקבל עלינו פרויקט משותף, נאסוף יחד כסף למשפחה כלשהי שאנחנו מכירות כי היא מטופלת במשרד שלנו, לא משנה למה. זה רץ ממש. מאז כולן כבר מעלות נושאים כאלו, ודיונים הלכתיים מתפתחים לפעמים. זה מרתק!

למה עוד שמתי לב? מאז יש קצת פחות פגיעות… כשאנחנו עסוקות בדברים טובים, אנחנו גם פוגעות פחות, וגם נפגעות פחות. איננו מחפשות רמזים בכל מילה שנכתבה או שלא…"

מרובה מידה טובה

אין ספק שיש לקבוצות וואטסאפ כוח אדיר שאפשר להשתמש בו לטוב. יעידו כל עשרות ומאות הקבוצות שנפתחו כדי להפיץ דרכן שיעורי תורה, מסרים קצרים וארוכים, שיעורים יומיים, מידע יעיל ושימושי והתארגנויות שונות של עזרה וחסד.

אבל גם קבוצה סתמית, קבוצה משפחתית או קבוצת עובדים או שכנים, יכולה להפוך מקור של אור. איך נעלה את הקבוצה שלנו קצת מעל העניינים היום–יומיים?

נעלה לקבוצה רעיונות קצרים ויפים על פרשת השבוע ועל ענייני דיומא. נקפיד להתאים את הרעיון לאופי הקבוצה והחברים, ולא נעביר סתם אין–סוף הודעות מעיקות.

נשלח הודעה עניינית וקצרה שמזכירה הלכה או מנהג, כמו: "חודש טוב, לא לשכוח יעלה ויבוא בברכת המזון!"

נחליט על פרויקט חסד קבוצתי. זה יכול להיות איסוף כסף למטרת צדקה משותפת, חלוקת פרקי תהילים לתפילה על אחת החברות או לימוד יומי קצר וחגיגת סיום כמובן. כל דבר שיגרום לחברי הקבוצה להתאחד במשהו שמעבר לפרט הטכני שחיבר אותנו יחד.

נפרגן ונשבח. נמצא על מה להודות זו לזו ונודה עליו מול כל בנות הקבוצה. כל אמירת תודה מנקה הרבה רעל של רכילות ופגיעה.

זה הזמן לחשבון נפש נוכח הימים הנוראים:

איך נראות הקבוצות שאני חברה בהן?

איך אני מתנהלת בתוך קבוצות וואטסאפ?

האם אני מגינה על חברות ולא מאפשרת פגיעות בקבוצה שאני מנהלת? (וגם בכאלו שלא?)

איך אני מעלה את הקבוצה שלי קצת מעל הקרקע, הופכת אותה למקור של אור וכוח?

אז אחרי שעשיתן חשבון נפש וגם קיבלתן החלטות טובות, קחו את הטלפון והכינו כבר את ההודעה החשובה ביותר: "משיח הגיע! לא לשכוח תופים!"

באדיבות מגזין עטרת חיה