כבר ביום ראשון בבוקר הרמתי טלפון לאינסטלאטור (שרברב). היה זה לאחר שבת סתומה במיוחד. הכיור הבשרי עלה על גדותיו והמצוקה הייתה ניכרת במטבח וסביבותיו.

– בוקר טוב אדון מרדכי, מיהרתי לשטוח בפניו את בעיית הכִּיור הסתום

למרבה הפלא, הוא לא היה קצר רוח ולחוץ כהרגלו. הוא בחר לברך אותי בבוקר טוב משלו ו…

– אל תשאלי. נפלתי מפִּיגום לפני שישה שָבועות, ריסקתי את העקב, רק השבוע שבתי מבּית הרפואה אחרי שני ניתוחים ועוד ארוכה הדרך לשיקום. ייקח זמן עד שאשוב לדרוך על הרגל.

האמת? הייתי מזועזעת. במוחי הדהדה קריאת אזעקה. האיש שכל פרנסתו מבוססת על שחרור צינורות תקועים, תקוע עכשיו בביתו בחוסר מעש ובחוסר אונים. במקביל, הוגעתי את מוחי בניסיון למצוא אלטרנטיבה לכיור התקוע, אופס, הסתום.

– מה תעשה עכשיו?

נדהמתי מהפתיחות שגילה. הוא החל לספר על השינוי בחייו. על הרגלי אכילה בריאים. על זמן שינה ככתוב בהלכה. על טיפולים פיזיותראפיים ועל ספורט. אבל יותר מכל הפתיעו אותי הדברים הבאים שנאמרו כלאחר יד, כמשיח לפי תומו.

– עכשיו יש לי זמן לערוך ולכתוב, כבר שנים שאני אוגר חידושי תורה שכתבתי, עכשיו הגיע הזמן להוציא אותם לאור.

סופו של סיפור. הכיור שוחרר ואני למדתי מהסיפור הזה מוסר השכל לחיים. לעיתים אנחנו חייבים לחטוף "בומבה" (או פומפה) כדי לתפוס את עצמנו, לעצור את מרוץ החיים ולהתכוונן מחדש למטרת חיינו ושליחותנו האמיתית.

מה היה אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב?

—

כל ילד יודע לספר שבפרשת השבוע מבקש בלק מבלעם לקלל את בני ישראל. כל ילד מכיר את הסיפור על בוריו. בלעם היה נביאם של אומות העולם. הקב"ה אוסר עליו ללכת עם שליחי בלק, עד שהוא משתכנע ו"משכנע" כביכול את הקב"ה שיתיר לו ללכת למואב. "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו". על הדרך מספק לו הקב"ה שלל רמזים כי דרכו לא תצלח. המלאך. האתון וקבלת הפנים מול מחנה ישראל. הכל צפוי והרשות נתונה.

הסוף ידוע. בלעם לא מקלל את בני ישראל. בלק כועס ומגרש אותו מארצו והוא מסיים את החוויה הזאת בביזיון מהדהד שגדל עשרות מונים כאשר מדובר בנביאם האחד והיחיד של הגויים.

מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?

אדם שקוע כל כולו בטרדות הפּרנסה, במרדף אחר קריירה, כבוד וממון. לא פעם הוא שוכח את הדרך האמיתית, את השליחות למענה ירדה נשמתו לעולם. הוא שוכח כי תפקידו בעולם הוא להאירו בנר מצווה ותורה אור. והקב"ה… מאותת. בתחילה מדובר באיתותים עדינים, לא מורגשים. מטרתם ברורה: להחזיר את האדם למסלולו, לנתיב הישר של חייו. אך כאשר הוא לא קולט את הרמזים, הם הופכים להיות עבים יותר ולמרבה הצער גם כואבים יותר.

הקב"ה לא מתייאש מהאדם גם כאשר הוא בא בימים. גם אחרי גיל ארבעים, חמישים, שישים וכן הלאה. הנה, האינסטלאטור יוכיח. לא אספר לכן בן כמה הוא, אך אומר שאת גיל ארבעים הוא עבר מזמן, ממש מזמן.

ואין שום טעם להסתכל אחורה ולחשוב "מה עשיתי? כיצד העברתי את חיי?", המחשבות הללו לא מובילות לאף מקום. אדמו"ר הזקן מסביר כי הן נובעות מיסוד העפר. הן מובילות לעצבות שאינה מניבה שום תועלת.

דווקא הצימאון שמתעורר בנו  – במודע או שלא, במקרה או בכוונה תחילה – תוך כדי חטיפת הבומבה בראש, הוא הגורם שמביא אותנו לצמיחה מחודשת. צמיחה במסגרתה נצליח לגעת שוב בנתיב חיינו האמיתי, לצעוד בו בתחילה ברגל מהוססת ואחר כך בביטחון ולהשקיע בו את כל כוחותינו.

—

"ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו"… על סיום הפסוק אומר הרה"ק רבי מנחם מענדל מקוצק, כי "תרועת מלך" – האהבה של הקב"ה לעם ישראל, תלויה "בו", בכל יהודי ויהודי.

כל אחד ואחת מאיתנו צריך לזכור כי כל אותן רמזים, או מכות, נועדו על מנת להשיב אותנו למוטב והן חלק מהאהבה הגדולה שה' מראה לנו. זה תלוי רק בנו. אנחנו יכולים להבין את המסר (כמו האינסטלאטור) ולחזור למסלול, ואנחנו יכולים לפספס אותו או להתעלם ממנו במכוון (להבדיל אלפי הבדלות, כמו בלעם).

אם רק נשכיל להישאר על הדרך הישרה, על הנתיב המוביל בית א-ל, ונעמוד במשימת חיינו ונמלא את השליחות לשמה ירדנו לעולם הזה הגשמי, נזכה לתקן את העולם במלכות ש-ד-י ולהביא את הגאולה האמיתית והשלמה. על הדרך אנו יכולים להיות בטוחים שגם הגאולה הפרטית שלנו תגיע.

הלוואי שלא נזדקק לרמזים בדרך למילוי השליחות.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]