יפה רייניץ, מגזין 'עטרת חיה'

זהו סיפורה של משפחה המתמודדת עם אתגרים מורכבים. בני המשפחה מתגוררים בשכונה בעייתית מאוד בשכנות לאנשי פשע ועולם תחתון, ויש להם קרובים עבריינים – דודו של האב רמאי מפורסם, אי־אפשר להאמין לשום מילה שיוצאת מפיו, ואחיו של האב יצא מזמן לתרבות רעה, ויש שמועות שהוא רוצח. 'צריך להתרחק מהם… אוי, אוי'… מצקצקות הבריות. 'מי ירצה להשתדך איתם? מסכנים…'

המשפחה הזו היא המשפחה של יעקב אבינו. למרות כל האתגרים, גידל יעקב משפחה לתפארת, וממנה יצא עם ישראל. 

אומנם המקרה של יעקב הוא מקרה קיצוני, ולרובנו אין בני משפחה בעייתיים כמו לבן ועשיו. עם זאת, בכל משפחה יש אנשים 'לא חלקים', וכולם מתמודדים עם תחום מאתגר אחד לפחות. 

אז כמו שכולנו יודעים, משפחה לא בוחרים, עם משפחה מתמודדים.

אני פוגשת לעיתים בקליניקה שלי הורים מבוהלים וחסרי אונים, משום שמשהו במשפחה שלהם 'לא הולך חלק', למשל כשהחינוך לא עובד. הבהלה מתפתחת מכל מיני סיבות, וחשוב שנכיר ונזהה אותן, כדי שנוכל להתמקד בפתרונות ולא בהסתרה, בבושה, בכעס או בהאשמה. 

הסיבה ראשונה היא: "מה יאמרו עלינו" – אנחנו חיים בקהילות, וההשתייכות היא צורך אנושי בסיסי. אנו חוששים שברגע שהסביבה שלנו תדע שיש אצלנו בעיה, אנשים יסתכלו עלינו בצורה שלילית, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו מורחקים בצורה כזו או אחרת.

סיבה שנייה: "מה זה אומר עליי" – אנו מניחים בטעות ש'אם יש משהו במשפחה שלי, זה בגללי, משהו לא בסדר אצלי', וכך מתפתחת אצלנו בושה והלקאה עצמית. 

סיבה שלישית: "אין לי כוחות לזה עכשיו" – לפעמים האתגר נופל עלינו בתקופה שגם כך אנו מוצפים מאוד ומלאים בהתמודדויות, והאתגר הנוכחי מתווסף לאתגרים קודמים שדורשים את האנרגיות שלנו. 

סיבה רביעית: "אין לי כלים להתמודד עם זה" – לפעמים אנו תוהים: 'מה זה קשור אליי? אצלנו אף פעם לא היה ילד עקשן, מרדן, חסר שליטה'. וחשים שאין לנו מושג איך להתמודד עם האתגר. 

התשובה לכל הסיבות מעוררות הבהלה היא שאנו צריכים להשקיע בבניית החוסן הנפשי שלנו. 

נתמקד הפעם בשתי דרכים לבניית חוסן: 

הדרך הראשונה – נאמץ תפיסה קוגניטיבית שאומרת: 'זה נורמלי, כך זה אמור להיות, כך נוכל להתפתח'.

העולם אינו מקום סטרילי. התמודדות עם קשיים אינה נחלתם של המסכנים והאומללים שבחברה, אלא המהות של עבודתנו כאן בעולם הזה. דרך התמודדות עם הקושי בונים את החוסן. יעקב אבינו מראה לנו שאפשר להיבנות ולבנות ולהקים משפחה לתפארת דווקא מתוך התמודדות. 

דוגמה: הילד מחליט שאינו רוצה ללכת לבית הכנסת. מה עושים? לעיתים קרובות תגובת ההורים היא בהלה והאשמות הדדיות: 'מה יגידו עלינו?', 'מה יחשבו על הילדים שלנו…', "ככה הוא מתחיל להתדרדר'. 'זה בגללך, אסור לאפשר את זה, כל האחים שלי תמיד הלכו לבית הכנסת. אצלנו לא הייתה בעיה כזו כלל'. הפחדים והספקות שצפים מושפעים מהמקום שבו ההורים נמצאים. כל אחד והמקום שלו. בעקבות הבהלה הזו מתחילים ההורים לצעוק על הילד, להעניש אותו, או לחלופין מתייאשים: "תעשה מה שאתה רוצה"… והתוצאה עלולה להיות כואבת.

אם נאמץ את התפיסה שמדובר בשלב נורמלי, שהוא חלק מההתפתחות של הילד, חלק מהמסע האישי שלו בעולם הזה למצוא את עצמו, וגם חלק מההתפתחות שלנו, שתוביל לחיבור שלנו לעצמנו ולשדרוג המיומנויות ההוריות שלנו – נוכל לפנות לעזרה, לקבל כלים וללמוד להתמודד נכון. בעקבות התהליך היחס שלנו כלפי הילד יהיה רגוע יותר, ללא סערות רגשיות עזות, וכך תיווצר אווירה טובה יותר בבית.  

הדרך השנייה – נזהה את הדפוסים שעוברים במשפחה בצורה לא מאוזנת ולא מתוקנת כדי שנוכל לעצור את ההעברה הבין–דורית השלילית. 

נמשיך עם הדוגמה: הילד מסרב ללכת לבית הכנסת, וזו הזדמנות בשבילנו להתבונן בדפוסים אצלנו במשפחה, ולבדוק מה דורש תיקון. למשל:

ייתכן שבמשפחה שלנו לא מתנהלים מתוך כבוד, ואולי הגישה הלא מכבדת קיימת גם במשפחה המורחבת, ועוברת מדור לדור. אולי למדנו מהורינו רק שתי דרכים להתמודד עם אתגר חינוכי: או שכופים על הילד מה לעשות או שמיואשים ממנו. אך בעצם אולי אפשר להתנהל אחרת. אם הבנו זאת, קיבלנו הזדמנות לתיקון ולשינוי הדי–אן–איי המשפחתי. כעת נוכל ללמוד כיצד מכניסים כבוד, הערכה והבנה במערכת היחסים בין ההורים לילדים, ובעזרת ה', לבנות דבר חדש ומתוקן לדורות הבאים.  

סיכום

כוח – התמודדות עם קשיים אינה נחלתן של משפחות חלשות ומסכנות בלבד, אלא מהות עבודתנו בעולם.

חיבור – מרדנות היא חלק מהמסע של הילד למצוא את עצמו בתוכו ובעולם.

בחירה – העברה בין-דורית במשפחה אינה גזרה, אפשר לבחור מה מעבירים ומה עוצרים.