אפי, חיה ונעמי היו שלושה אחים שגדלו באותו בית. לימים הם גדלו, נישאו ופרחו מהקן ההורי. נולדו להם ילדים והמשפחות התרחבו.

אף אחד לא זוכר מתי בדיוק התחיל המתח ביניהם, ומה היה הטריגר. נעמי טוענת שאלו הילדים של אפי שהציתו את המריבה, אבל אפי ביטל את הדברים במחי יד, וחיה משכה בכתפיה "מעדיפה שלא לדבר על מה שקרה". כך או כך, הנתק שנוצר בין המשפחות, הלך והחריף. כשהם הגיעו לבקר את ההורים, האחים האחרים לא הגיעו עם ילדיהם. שלא לדבר על מסיבות חנוכה, חתונות הילדים, או שמחות משפחתיות. הקרע היה מוחלט.

כשההורים נפטרו, הם נפגשו בהלוויה, ואחריה כל אחד חזר לשבת 'שבעה' בביתו–שלו. המנחמים, מסכנים, היו צריכים לעשות עבודת ניחומים כפולה ומשולשת…

הבעיה הגדולה הייתה הירושה. הם לא היו מסוגלים לשבת ולשוחח, והם נפגשו אצל עורך דין שמצאו, ואיכשהו היה מוסכם על כולם. עורך הדין היה לא רק בעל ידע משפטי, אלא גם אדם עם ניסיון חיים עשיר, שהחיוך והאווירה שהשרה בפגישות, הצליחו לגרום להפשרה מסוימת בין האחים שכבר היו להם נכדים…

יום אחד התברר להם, כי אף אחד לא זוכר על מה התחילה המריבה, ומה בעצם קרה "אז", באותם ימים… לכאב ליבם הסתבר שהם החמיצו עשרות שנים יקרות של 'שבת–אחים', ויכולת לשמוח זה בשמחות של זה. עוד לא דיברנו על ההורים שהלכו לעולמם שלא בשיבה טובה, שבורי–לב וכאב עצום…

סיפורי–אחים

אחים גדלים בבית אחד, אצל אותם הורים, ומקבלים חינוך דומה. עם ההתבגרות פונה כל אחד לדרכו. יש אחים ששומרים על קשר חם ורציף, יש המתקשרים לכבוד ראש השנה ותו־לא, ויש כאלה שרבים. רבים על כסף, רבים על ירושה, על מילים שנאמרו או על כבוד שלא ניתן.

לכאורה כל אחד גר בבית שלו, ואם לא טוב להם – שלא יהיו בקשר, אבל מי שרואה את הברכה הנפלאה שיש במשפחות גדולות, שבהן האחים שומרים על קשר חם, יודע שההפסד שהמריבה טומנת בחובה הוא גדול מאוד מאוד. במשפחה מאוחדת האחיינים חווים אווירה נעימה ומטפחת; באירועים המשפחתיים כולם נרתמים לסייע, וההנאה והנחת גדולים לאין שיעור; כשאחד האחים זקוק לעזרה, ההתגברות על הקושי קלה הרבה יותר.

קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, מנשה ואפרים – כל שבוע כמעט אנחנו חיים עם סיפור–אחים חדש שדורש לימוד והפנמה לחיי היום יום.

איך זוכים לאחדות הנפלאה הזו? ואם כבר נקלענו לריב בין אחים, מה נוכל לעשות כדי לצאת ממנו בשלום?

האווירה בבית

לכאורה נראה שאדם בוגר מנהל מערכת יחסים שהוא בנה ועיצב באופן אישי, ואין למערכת זו קשר לאופן שבו התנהל בית הילדות שלו, ואולם, זו טעות. כל אדם סוחב איתו את בית ילדותו לתוך חיי הבגרות, והדבר נכון שבעתיים כשמדובר ביחסים עם בני הבית של אז.

"האווירה והדינמיקה בבית והחינוך שניתן בילדות בידי ההורים הם קריטיים ממש לאופי היחסים בין האחים בבגרות," אומרת רויטל, "אותן בעיות נמשכות גם הלאה, אם לא מקבלים החלטה מודעת לעבוד ולשנות את המצב".

ביקור בבית ההורים מעורר תחושה של חזרה לימי הילדות ורצון לשוב ולהתפנק – החוויה מוכרת לכם? דבר דומה קורה כשפוגשים את האחים. האחות ההורית שוב מוכיחה ומגוננת, האח המרדן חוזר להתווכח ולהתלונן, והאחות הצעירה מתפנקת ומתבכיינת. ואם בילדות הכול היה 'בקטנה', הרי שעתה הכול 'בגדול'. בילדות, כשנתנו לבת הזקונים מה שלא נתנו לאחרים, כי היא הייתה ה'מסכנה' – ההבדל בינה ובין אחיה לא היה ניכר כל כך (עוד סוכריה, עוד צעצוע). ואילו עתה, כשבת הזקונים עדיין נושאת את דגל המסכנות בעיני ההורים, והם ממשיכים לתת לה יותר – הפער זועק (רק על ילדיה שומרים באופן קבוע, ורק לה עוזרים כל כך ברכישת הדירה…).

אווירת אחווה וקשר

כדי למנוע מתחים בין אחים בוגרים, הורים צריכים להשקיע בצורה מודעת באווירת האחווה בבית, ולגדל ילדים שרואים את אחיהם. לשם כך חשוב לשוחח עם הילדים ולעודד אותם לסייע לאחים ולעשות למענם יותר ממה שעושים בעבור אדם אחר. צריך ללמד את הילדים לכבד את ההבדלים שביניהם, לראות בשוני גורם מאחד שאפשר ליהנות ממנו – כל אח ומעלותיו, כל אח ותרומתו הייחודית.

"חשוב שלא להשאיר מצב לא מתוקן בין האחים כשהם צעירים, כי בעיות אינן נפתרות מעצמן, והורים שאינם מחנכים לגישור יקבלו ילדים עם תודעת פירוד בבגרותם," אומרת רויטל, ומדגישה כי התפקיד של עידוד האחדות בין האחים מוטל בעיקר על האם, ועליה להעיר הערות כמו: "הבאת גם לאחיך מנה?", "קח, תקנה לכולם ארטיק לראש חודש!", "תבקש סליחה מאחיך.", או: "בבית הזה לא לועגים! זה מעליב!"

"הסיבה לכך", אומרת רויטל, "היא שהאם רואה את כל ילדיה כמכלול אחד, כגוף אחד, ואת הראייה הזו היא משדרת לילדים בדיבור ובמעשים של גישור ואכפתיות, ויוצרת את הקשר האיתן בין הילדים לבין עצמם". מחסור בדיבורים ובמעשים שכאלה נותן מעין אור ירוק לילדים לחיות בפירוד ובריחוק. לכן גם אחרי שבגרו הילדים, נכון מאוד שהורים יעודדו את ילדיהם להיות ידידים קרובים ונאמנים זה לזה, ולעשות דברים משמחים ומועילים איש לאחיו.

נקודה נוספת שכדאי לתת עליה את הדעת היא קיום פערי גיל גדולים בין הילדים – לעיתים הצעיר בן עשר והבכור בן שלושים. כדאי לחשוב כיצד ליצור חיבור ביניהם. הקשר החם הוא ערובה לשלום בין האחים גם כשיגדלו. וכשהילדים מאוחדים ואוהבים – אין שמחה גדולה מזו להורים, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

שוויון

היחס השווה לכל האחים חשוב מאוד לאווירה. גם אם אחד הילדים זקוק בשלב כלשהו לזמן רב יותר עם ההורים, צריך לדאוג שגם האחים האחרים יזכו לזמן איכות, וחשוב לשוחח איתם על המצב. גם אם נרצה מאוד, לא נוכל ליצור שוויון מוחלט בין כל ילדינו, אבל נשתדל שיהיה שוויון במה שאפשר ועד כמה שאפשר.

נוסף לכך, חשוב להקנות הרגלים טובים של יושרה פנימית ומיומנויות שיחה (לא להתפרץ לדברי הזולת, לפרגן, להקשיב בתשומת לב, להביע כאב בלי להאשים ועוד). להרגלים אלו תפקיד חשוב בבניית יחסים תקינים בעתיד. זאת ועוד, יש חשיבות רבה ליחס מכבד – בין ההורים לבין עצמם ולבין ההורים לילדים. יחס כזה מעניק לילד תחושה שהוא אדם מכובד וחשוב, והוא ידע להעביר תחושה זו גם לאחרים. כשיגיע זמן של קושי, הוא ידע להתמודד, ויצליח לשמור על גבולות נכונים ועל כבוד כלפי הזולת.

שלום בבגרות

הילדות חלפה לה, הגוזלים פרשו כנפיים ועפו – כל אחד למקומו. המשפחה מתרחבת. בעקבות התהליך הזה שמירת האיזון והשלום בתוך המשפחה נעשית מורכבת יותר: נוספו בני זוג וילדים במשפחה, אחריות גדולה רובצת על כתפי מי שהיה פעם רק ילד, לעיתים קרובות קיים גם מרחק פיזי, ועם התפתחות המשפחות – אולי גם מרחק בהשקפת העולם. בזמנים כתיקונם, טוב ונכון ליצור מפגשי משפחה נינוחים, כדי לשמור על הקשר ולהכיר את עולמם החדש של האחים.

רויטל מספרת על מטופלת, אחות לשני אחים לא דתיים, שעשתה שינויים רבים בסגנון חייה. היא למדה סיעוד, התחתנה עם אדם מרקע שונה מאוד מאחיה, והיא ומשפחתה שינו גם את אורח חייהם לדתי. במשך עשרים וחמש שנה לא היה קשר בינה ובין אחיה, וכך בעצם לא הכירה אותם. כשהאם זקנה, והאחים נדרשו לקבל החלטות משותפות, הנתק נתן את אותותיו והתגלעו חילוקי דעות ביניהם. בתחילת ההתמודדות שלה היה הרבה תוהו ובוהו בנפש: צער, כעס, קושי. 'מה לעשות עם האחים האלה?!' היא שאלה בתסכול, ולא מצאה שום פתרון. רויטל הנחתה אותה להתמקד בשאלה 'מה בעצם ה' רוצה ממני בסיטואציה הזו?' כלומר, לבוא ממקום של גדלות נפש. שני אנשים אינם מסתדרים, הם שונים זה מזה בצורת החיים, במנטליות, כמעט שאי אפשר לזהות משהו משותף… אז מה עושים? הולכים אל מי שאמר והיה העולם, ושואלים: 'מה ה' רוצה?' ונעזרים ב'ווייז' של החיים, התורה: 'ומה התורה אומרת?'…

היא כתבה מכתב לרבי במסגרת הטיפול, וקיבלה תשובה מכוננת, שהביאה לנקודת מפנה ביחס שלה לאחיה. הרבי ענה לה שנשמה יורדת קדושה וטהורה לעולם, ולפעמים היא מתלכלכת, ואז צריך לעזור לה ולהשפיע עליה בדרכי נועם לשנות את הרגליה ואת דרכיה. אתה רב עם אחיך – אז תוותר עליו?! לפי גישתו של הרבי, המצב אינו אבוד. עלינו לעבוד, ואם תהיה עבודה, תהיה גם התקדמות. והשאלה היא, אפוא: איך אתה חי איתו, ומכיל וזורם ועושה שלום? כלומר, התנאי הראשון להתמודדות טובה ונכונה עם מצב של נתק ומתחים בין אחים הוא שהמטרה תהיה חיבור וקשר.

כלים מעשיים

כשהמטרה הוגדרה, כל המעשים קיבלו גוון אחר, לא של מריבה אלא של תנועה לכיוון האחדות, למרות השוני.

כדי לטפל באופן יעיל בקונפליקט היה צורך ליצור מצב של למידה מחודשת: כל אחד מהאחים למד מחדש את צורת ההתנהלות של אחיו, את אופן הדיבור ואת האווירה. היה צורך גם בהצבת גבולות מחודשים בכל מיני תחומים: בנוגע לחלוקת הכסף, בנוגע לאופן קבלת החלטות (למשל בעניין בחירת אנשי מקצוע שיעזרו לניהול הכלכלי והחוקי של האם, בנוגע לטיפול באם), וגם בנוגע ליחס המכבד והמעריך זה כלפי זה – שלא לדבר בזלזול ושלא להתנשא, אלא לבוא ממקום מעריך ומכבד. כמובן האחים לא הגיעו לקליניקה. העבודה שנעשתה דרך האחות סייעה לפתור את הקונפליקט. העבודה נעשתה בכמה אופנים:

האחות לא הסכימה להמשיך בדיונים עד שהשיח יהיה רגוע ומכבד, כדי שיהיה אפשר להגיע להבנה ולהחלטות. אומנם זה יצר נתק זמני, כי כשהיה יחס לא מכבד היא ניתקה קשר. בזכות העובדה שהיא לא הביעה את הדרישה מתוך כעס או עלבון, אלא ממקום שכלי ענייני, ובזכות העובדה שבעלה גישר בינה ובין אחיה בשלב הזה, עם הזמן שאר האחים התיישרו גם הם, והיה אפשר לשוחח ביעילות.

כשזיהו אפשרות של מניפולציה כלכלית מצד אחד מהם, שני האחים האחרים שמו גבול על ידי פנייה לעורך דין שייצור הסכם משותף וסיכום עם הבנקים שכל האחים יהיו מעורבים בנעשה בכסף. הם שיתפו את האם בלבטים, ובאופן מכבד ובדרכי נועם הגיעו להחלטה משותפת.

הדיון בין כל האחים אִפשר הקשבה, והוליד שיתוף פעולה. הם יצאו ממקום של מגננה לפעולה. הצעות באו מכל הצדדים והתקבלו, דבר שגרם לכבוד הדדי, וכך פחת הניכור, והצטמצם המרחק.

אומנם בינתיים טרם נוצרו קשרים חמים והדוקים, אבל בהחלט יש תפקוד של המערכת, וההערכה ההדדית גוברת, דבר מבורך מאוד.

מצבים לא פתורים

רחוב מטופח, בניינים חדשים ובניינים מחודשים בהתחדשות עירונית. באמצע הרחוב היפה הזה ניצב בית ישן, מוזנח ופרוץ. החלונות קרועים לרווחה, מחוסרי תריסים, צמחים מטפסים משתרגים לגובה הקירות ועל הגג – בית רפאים. על מה העזובה הזו? סכסוכי ירושה. מי מרוויח מכל זה? עורכי הדין. ובעלי הדין, אחים בני אב אחד, נותרים עם כאב לב, כעס, עניות ועוגמת נפש. מה עושים?

"במצבים האלה צריך לשמור על הלב," אומרת רויטל. אם נחזור למכתב של הרבי מן הסיפור הקודם, נשארים עם הידיעה שהנשמה קדושה וטהורה ואנשים אחים אנחנו. ועל כל פנים, בלב, האהבה והאחדות בשלמותן, ואולי יום אחד אפשר יהיה לפתוח קשרים חדשים־ישנים.

מזכיר לנו משהו מהזמן האחרון?

הבה נשמור על הלב ועל הנשמה ועל תקוות חוט־השני באהבת אחים, לקרב משיח.

באדיבות מגזין עטרת חיה