כעת נדבר אלייך, גברת פלונית אלמונית…  

מתהלכת בעולם, גב כפוף קצת. שק בלתי נראה של אשמה על גבך. כבד המשא. מאט את הקצב.

בכל תחנה בחיים השק מתמלא עוד קצת. רשימת ה"אשמות" מתארכת. ואת… קשה לך ללכת. איך אפשר להתקדם כך, תגידי?

בואי נעשה קצת סדר.

חשבת לעצמך כיצד יתכן שטיפוס אשם תמיד ממגנט מאשימה כרונית? איך אשמה באופיה מתחברת למאשימה מתמידה? חשבת ש… "הם" תמיד מאשימים והכי קל להם למצוא אשמים ולהושיבם על כסא הנאשמים ולהשאר "נקיים" מכל קצה של אשמה.

כלל ראשון ויסודי: הקלף הוא בידייך. פחות רלוונטי מה יגידו אחרים וכמה היא, הוא או הם מאשימים, כי את תחושת האשמה, השיפוטיות והביקורת הכי חזקה, את שומעת ממך–עצמך. ואדרבה ההאשמה העצמית מזמנת וממגנטת האשמה מהסביבה באופן תת–מודע (דומה מושך דומה).

אימהוּת – עסקת חבילה עם "רגשי אשם"? 

זה לא מובן, לא מתקבל בהגיון איך אחרי כל מה שאת עושה, טורחת, משתדלת, נותנת ומקריבה בסופו של יום את היא זו האשמה.

אם הילד אמר מילה לא יפה חלילה: "מי זו אמא שלו? איזה מין חינוך זה?"

אם הילדה שכחה עיפרון ומחברת, את שומעת את קולה של המורה (בדמיונך): "החינוך מהבית. סדר הוא היסוד! וזה תלוי בך אמא יקרה".

חור בשן, והרופא אומר: "אנא ממך, אמא המעיטי בממתקים!"

אם הצלחת בסייעתא דשמיא להרגיל אותם בתזונה נכונה, "היזהרי שלא יהיה להם חסך ממתקים… בריאות הנפש קודמת לבריאות הגוף".

ועוד כהנה וכהנה על טעויות שטעית, על מה שעשית ועל מה שלא עשית והספקת… על מה שהבנת רק לאחר מעשה, על החלטות שגויות ועל החלטות שלא העזת להחליט. על מה שדרשת מהילדים ולא קיימת בעצמך, על מה שאמרת והתחרטת; על מה ששתקת במקום לומר; על איחורים, על עייפות באמצע היום וסדר עדיפויות לא נכון…

אף אחת לא מושלמת. את בסך הכל אנושית, עם נפילות – וזה בסדר. אפילו מותר.

יום טוב ועוד יותר טוב

את מייחלת ומתפללת ליום טוב, "יום שכולו שבת ומנוחה".

אומרים "כשאין חדשות – זה חדשות טובות!"

כשאת מאחלת: "יום טוב" למה את מתכוונת בעצם? ליום שגרתי. שקט. בלי דרמות.

יום שבו כולם קמים בבוקר, בריאים, מתארגנים ויוצאים. ממשיכים את שגרת היום לפי התיכנון והסדר. בלי בלת"מים. בלי מכונת כביסה שלפתע מתקלקלת. בלי לרוץ בבהלה למרפאה. בלי "הותר לפרסום". בלי פיגוע. בלי אסון. יום שקט, שלו, רגוע.

כי מה כבר ביקשנו?!

החומר הממכר שלנו כיום הוא הדממה. רק תנו לנו טיפת… שלווה.

אם תוכלי לשרטט את היום הטוב ביותר שאיחלת לעצמך בגרף, זה היה קו מאוזן ישר.

אבל החיים מלאי סערות. הגרף אצלך עולה ויורד (דגש על יורד? ירידות חדות?…) תמיד קורה משהו (נקווה שהפעם זה משהו טוב). נחפזת מבעיה לבעיה ואין לך מנוחה.

את למדת ושיננת שצדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. הם תמיד עולים מחיל אל חיל…

אבל זה לא כל כך מעודד אותך, כי משום מה אצלך את מרגישה יותר ירידות מאשר עליות…

האמנם?

עד מתי?… והאם תזכי אי פעם לקצת שלווה??? מתי זה יקרה?

המטרה הפנימית של סערות החיים 

מאחורי כל בעיה מסתתרת משימה. כל מכשול הוא בעצם אתגר. מותאם לך אישית, תפור למידותייך במדויק. הבעיה קוראת לך לשנות כיוון, לאמץ הרגל טוב, להשיל דפוס חשיבה או דפוס דיבור או דפוס התנהגות מקובע שאינו מועיל ולחשב שוב מסלול מחדש.

נכון, קצת קשה. אבל נסי לקבל את כל אלו – שגם הם כמובן השגחה פרטית ממש – כמתנות יקרות!!

מתגובתיות ליוזמה 

אבל יש דרך שונה לגמרי. "יום טוב" הוא לכתחילה יום של זינוק. חידוש. פיצוח אתגר שאת הצבת לעצמך. לא כזה שהונחת עלייך במפתיע. יום של חיפוש אחר חסד, עשייה ברובד אחר, אפילו מסירות נפש. שבירת הרגילות.

יום של "הפוך את העולם. היום!"

אל תייחלי לשקט. תייחלי לפריצת הגדר הפרטית שלך. כאן טמונים השקט והשלווה האמיתיים שלך. בסוף יום שכזה את מתמלאת בתחושת ניצחון, את יודעת שהתגברת על עוד מחסום שרק לפני רגע היה נראה בלתי עביר.

אשמה – מניין? 

וגם: תגובתיות לעומת יוזמה – מן התורה, מניין?

כשיוסף הצדיק החליט לקחת את בנימין כעבדו בעקבות עלילת הגביע, הבינו כולם שהצרה הזו הגיעה מאת ה' כעונש על הצער שגרמו ליוסף אחיהם. הם חיפשו, פשפשו במעשים ובתוך לבם ידעו את האמת.

"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת."

אבל ראובן חשב אחרת. הצרה אינה מהווה סיבה לחזור בתשובה. לשוב בתשובה ולתקן את הפגם, זו חובה ביוזמה אישית, ב"אתערותא דלתתא". בבחירת האדם ובלקיחת אחריות על החיים.

הצרה היא כבר דבר נוסף.

"ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש".

"צרה זו שבאה עליהם עכשיו הרי זה עניין נוסף 'וגם (בו' המוסיף) דמו הנה נדרש', לא כפי אמרם 'אבל אשמים אנחנו… על כן באה אלינו הצרה הזאת' שמחפשים להסביר סיבת הצרה".

אשמה לעומת אחריות

אשמה היא רגש של חרטה על העבר. היא מכרסמת בנפש, מחלישה את הכוח והאומץ להביט על המצב לאשורו. לקחת אחריות. לקום ולעשות.

אחריות היא גיוס משאבים לקראת פעולה מעשית־חיובית לתיקון המצב.

ועכשיו קחי לך החלטה משית טובה, נקי מעלייך כל אשמה. קחי במקומה אחריות. עם מבט קדימה!

יוזמה פרטית לשינוי, תיקון ועלייה מבלי לחכות לעת צרה חלילה.

כל יום הוא יום טוב, יום של הזדמנות לזינוק בעלייה, חידוש בעבודה.

את אשת חיל והולכת תמיד מחיל אל חיל.

____________________________

מקורות: בראשית מב, כא–כב, ליקוטי שיחות ל, עמ' 198 ואילך.

באדיבות מגזין עטרת חיה