יוסי ורחלי, בני זוג בשנות השלושים לחייהם, הורים לחמישה, הגיעו אליי לקליניקה וביקשו הדרכה בנוגע לבנם, שמוליק בן השתים–עשרה. הם הורים אחראים ואכפתיים, וחשוב להם לקבל כלים בעוד מועד, בתחילת גיל ההתבגרות, לפני שמשהו יסתבך, חלילה.

יוסי פתח וסיפר על מחלוקת שנתגלעה בינו ובין רחלי: "לפעמים אני כועס על שמוליק. אני מבקש ממנו לעשות משהו, למשל לעזור בבית, והוא מתעלם. אשתי אומרת שעליי להסביר לו יותר למה הבקשה שלי חשובה או למה אני מבקש דווקא ממנו. האומנם לא די שההורים אומרים משהו, הם גם צריכים לתת הסברים?! גרוע מכך, כשהוד רוממותו נפגע כי הרמתי את קולי, אשתי אומרת לי להתנצל ולהסביר לו שאינני כועס עליו, רק הייתי עייף אחרי העבודה… אינני מבין מדוע עליי להתנצל, להסביר, להיזהר שמא אגרום לילד נזק, ורק בגללי הוא בסוף יעזוב את הדרך, חלילה… אינני יכול לחיות בלחץ הזה"…

אמרתי ליוסי שאני מסכימה איתו לחלוטין. הורים אינם אמורים 'ללכת על ביצים', לחיות בתחושה של מתח, ולשקול בזהירות כל בקשה שהם חושבים לבקש; הורים גם אינם אמורים להתנהל כאילו הם בתנאי מעבדה, כי הם לא. החיים אינטנסיביים וטובעניים, ולא תמיד אנחנו במיטבנו. עם זאת, יש עוד דרך להסתכל על הדברים.

ההסבר מחבר

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית. בפרשה קוראים על פטירת יעקב אבינו כשהוא בן מאה ארבעים ושבע, לאחר שבע–עשרה שנות שלווה שזכה להן במצרים, מוקף במשפחתו המורחבת, וכל צאצאיו דבקים בה' ומנהלים אורח חיים יהודי, שאינו מושפע מתרבות מצרים הקלוקלת. לפני פטירתו יעקב מבקש מיוסף להישבע שיקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל.

למה יעקב מבקש מיוסף שיישבע? הייתכן שאינו סומך עליו?

יעקב אבינו יודע שיוסף ימלא את בקשתו בכל מקרה. אך הוא רגיש לנפש בנו, ומשער שהבקשה תציף אצלו כאב ותרעומת על שאימו רחל לא זכתה למעלה המיוחדת הזו ונקברה על אם הדרך. משום כך חשוב ליעקב להסביר לבנו מה קרה – "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה. וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת – הִוא בֵּית לָחֶם".

רש"י מסביר: "ולא הולכתיה אפילו לבית לחם… וידעתי שיש בליבך עליי. אבל דע לך, שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה, ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: 'קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, כי איננו'. והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם'".

יעקב אבינו אינו ממתין שבנו יפנה אליו וישאל: "למה את אימי לא טרחת לקבור במערה?", הוא עצמו פונה לבנו ופותח בשיחה: "וידעתי שיש בליבך עליי", ומדבר על מעלתה של אימו, רחל, על הערכתו כלפיה ועל גדלותה – שמוותרת מבחירתה על הקבורה במערת המכפלה, ומוסרת נפשה בשביל צאצאים שיחיו בעוד דורות רבים, למען בנים חוטאים.

יעקב אינו מתנצל לפני בנו, אלא מסביר. הוא רוצה למנוע מיוסף צער הנובע מפרשנות שגויה ושואף לחבר אותו רגשית לבקשתו. חשוב לו שבנו יבין את מניעיו ואת פעולותיו.

מרחיבים את זווית הראייה

כשאתה מסביר לילד למה אתה מבקש ממנו לעשות משהו, אתה עושה זאת משיקולים חינוכיים. אתה מבין שהוא עלול לראות את הדברים אחרת – לחשוב שאתה פונה אליו כי אחרים יסרבו, לחוש מקופח כי ממנו מבקשים יותר מאחרים, ואולי לסבור שהדבר שביקשת סובל דיחוי (הרי ההורה הוא שנושא בעול הבית, והילדים אינם רואים את התמונה הכללית ואינם מרגישים את כובד האחריות, וכך צריך להיות). כשאתה מסביר בביטחון ובאופן ענייני, בלי להתנצל ובלי להתחנן, אתה מחבר את הילד לבקשה שלך.

גם להתנצלות תפקיד חשוב בחינוך. כשאתה מתנצל לפני בנך שצעקת עליו, אינך עושה זאת כי אתה חושש ממנו, אלא כי אתה מחנך אותו שלא לבטא כעס או עייפות בצורה פוגענית. אתה מספיק בטוח בעצמך, ויודע להפריד בין התנהגות חינוכית–ערכית ובין התרפסות – מקום של חוסר ביטחון הורי שצריך לעבוד עליו.

לסיכום:

כוח – כשאת פותחת בשיחה עם בנך כשהוא פגוע ממך, את מגלה את הכוח שלך.

חיבור – כשאת נותנת הסברים לילד שלך, את מחברת אותו לערך שאת רוצה להקנות לו.

בחירה – ׳הורה שיודע להפריד בין חינוך להתרפסות הוא הורה שיש לו ביטחון עצמי.

באדיבות מגזין עטרת חיה