סבתא לימדה אותנו כבר מזמן שעבודה זה לא הכול בחיים. ובכל זאת, אין ספק שהיא ממלאת חלק גדול מסדר היום שלנו, תופסת מקום של כבוד בסדרי העדיפויות שלנו, ממלאת את המחשבות שלנו וגם, איך לא, סוחפת את הרגשות שלנו.

כשמדברים עם נשים על מקום העבודה שלהן, אפשר לשמוע כל אחד מהמשפטים הבאים, מהקצה המרוצה בסגנון: "הבית השני שלי!", "צוות שהוא יותר ממשפחה!" ועד לקצה המתוסכל: "עזבי, מעדיפה שלא לדבר…", "אם לא היינו חייבים את הכסף הייתי בורחת כבר מזמן…". המשותף לכולם: אי אפשר להישאר אדישה.

צינור של התקשרות ושליחות | בלה כ.

אני שמחה שיש לי הזדמנות לכתוב על מקום העבודה שלי והיחס שלי כלפיו, כי כבר מזמן רציתי לעשות את זה ולהביע לפחות קצת מההערכה הרבה שיש לי אל המוסד שבו אני עובדת. אני יודעת שיש הרבה נשים שלא יסכימו עם מה שאכתוב ואולי אפילו יכעסו, גם כאלו שעובדות איתי בצוות. זו אחת הסיבות שבחרתי לכתוב בשם בדוי.

זכיתי לעבוד במוסד חינוך על טהרת הקודש שמקפיד לחנך את הבנות בדיוק כמו שהרבי רוצה, בלי כל ה'תוספות' של ליב"ה ומשרד החינוך. ממש אפשר לראות אצלנו את ההתחלה של פרק ל"ב בתניא: "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה". אצלנו בבית הספר מגביהים את הנפש על הגוף, וזה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה תחומים.

בראש ובראשונה, זה ניכר בתוכנית הלימודים. הדגש הוא על מקצועות קודש לפני הכול. תורה, נביא, הלכה וחסידות מקבלים את המקומות הראשונים במערכת השעות ובחשיבות. לומדים גם חשבון ואנגלית כי הבנות יצטרכו להתקבל לעל־יסודי באזורנו בהמשך, אבל בלי כל ה'וואו' שמסביב. אין סיבה להתחיל ללמוד אנגלית לפני כיתה ה', ובטח לא לציין 'שבוע אנגלית' ו'יום שיא באנגלית' או לחשוף לשירים, ספרות ובטח לא סרטים באנגלית.

גם הבניין שלנו וחדרי הלימוד מראים את הדגש על הרוחניות. הם די צפופים, לא עברו שיפוץ כבר שנים, נצבעים באהבה בכל קיץ בידי כמה הורים משקיעים ומעריצים, אבל ספוגים ברמות גבוהות של קדושה והתקשרות. הילדות שמחות וטהורות, מוקפות ניגוני חב"ד וסיפורים חסידיים. אנחנו מנסות להספיג ולפטם אותן כמה שיותר לפני שיצאו אל העולם הגדול והלא קל שמחכה להן מחוץ לכותלי תיבת נוח שלנו.

הדבר הכי חשוב במקום העבודה שלנו הוא הצוות. אנחנו נבחרת של מורות חסידיות בעלות מסירות נפש מיוחדת. כולנו מגיעות יום־יום לעבודה לא קלה בתנאים לא נוחים, נותנות הרבה מעבר למה שהתחייבנו עליו בחוזה המקורי ומכוונות ישר אל האמת.

בהפסקות אנחנו ממש כמו אחיות – נהנות, משתפות אחת את השנייה בכול. עוזרות, תומכות ומוכנות תמיד להושיט יד. יש לנו כבר בדיחות פנימיות משלנו וגם קודים שמורה חדשה שמצטרפת עלולה לא להבין ולהרגיש מאוד תלושה בהתחלה. כמו גיסה חדשה במשפחה חמה ומלוכדת. אבל אנחנו מכניסות אורחים נהדרות, ממהרות לעטוף כל חדשה בצוות בחום ובאהבה.

לא קל לבנות צוות־נבחרת כמו שלנו. המנהלת שלנו היא משהו מיוחד, אבל לא זה מה שבנה את הקבוצה האיכותית שלנו. הקוד הוא בעיות במשכורת. כמוסד שאינו רשמי, רוב הסכומים אמורים להיות מגויסים איכשהו על ידי ההנהלה שבאמת משתדלת ובדרך כלל מצליחה, אך לא תמיד. כשלא מקבלים משכורת, לא הרבה נשארות. רק החזקות במיוחד, אלו שהרבי שומר אותן במוסד יום ועוד יום במכתבים ברורים באגרות קודש ובהבטחות על נחת מהילדים…

הפכנו לצוות שמזמן הפסיק לחשב שעות, גמולים ואחוזים; פשוט עושות את השליחות שלנו הכי טוב שאפשר. כמו העיזים במשל הידוע, סומכות על הקדוש ברוך הוא שייתן לנו את מה שאנחנו צריכות בשביל לקנות במכולת ולחפוף פאה ולחתן בת, גם אם זה לא בדיוק כתוב בהכנסות בחשבון הבנק שלנו.

הרבי מה"מ לא נשאר חייב, ולמרות המצב, אני רואה איך הוא משלם בכל כך הרבה דרכים שונות. לי נשאר רק להודות לה' שזכיתי שהפרנסה שלי תעבור, כשהיא עוברת, דרך צינור של שליחות והתקשרות. להודות לה' שיום־יום אני נמצאת בקרב צוות חסידי ואיכותי במיוחד. כל יומי עטוף קדושה ואני לא נאלצת ליפול ליאור של העולם הזה כדי להשיג את פרנסתי. אם כי, אני חייבת להודות, מה שבאמת מחזיק אותי במקום העבודה הוא האווירה המיוחדת בינינו, הצוות. אילו הייתי מקבלת ביקורת או תלונות מההנהלה, או שמישהי הייתה מקנאת בי או מדברת נגדי בחדר מורות, לא נראה לי שהייתי שורדת יום אחד.

אני יודעת שלא כל אחת תסכים איתי. הרבה יגידו שעבודה היא לא קעמפ 'אורו של משיח', ושצריך להביא לחם וחלב הביתה. יכול להיות. לא כדאי שמי שחושבת ככה תבוא לעבוד בבית הספר שלנו. לדעתי התחושה הטובה והמחברת בינינו, יחד עם השליחות האמיתית, חשובה מכל דבר אחר.

כסף זה לא הכול! | מלכי ג.

כבר שנים שאני עובדת בתור מזכירה במרפאת נשים באזור חרדי. המשכורת בסדר גמור, משכורת של מזכירה. מקום העבודה נחמד ועמוס תמיד, ברוך ה' בדרך כלל מסיבות טובות.

מדי פעם יש גם מקרים מרגשים, כמו לקוחה שליוויתי אותה שש שנים במהלך טיפולי פוריות. הייתי כמעט הראשונה ששמעה כל אכזבה, הראשונה שזכתה לבשר לה טוב. התהלכתי כמה ימים מרחפת, מאושרת. חיכיתי כל חודש־חודשיים לפגוש אותה במהלך המעקב, התאכזבתי כשגיליתי שהייתה ביום החופשי שלי. הרגע המרגש ביותר היה כשפגשתי אותה בחנות בגדים, עם עגלה. היא ניסתה להסביר לאימא שלה מי אני. המזכירה במרפאה. זו סיבה לחיבוק? מי שלא היה שם לא יבין…

שנים עבדנו תחת מנהל מבוגר. הוא לא ממש יצר איתנו קשר. שילם בזמן, התעצבן בטלפון כשהודענו על חיסור מוקדם בבוקר. זהו. בהמשך ניסו כל מיני גורמים לקדם את המרפאה, הביאו יועצים וכדומה. מדי פעם היה קורה משהו חדש. נתרמה מכונת קפה, המנהל התקשר אחת־אחת לשאול אם היא מרוצה, אם היא צריכה משהו. כללי אתיקה נתלו בחדר הצוות, קיבלנו תלושים לפני פסח. בכל פעם כזו היינו קורצות אחת לשנייה, כנראה עוד יועץ עסקי הגיע אתמול…

בסוף הוא הודיע על פרישה, ההנהלה חיפשה מנהלת חדשה. המשכנו להגיע לעבודה כרגיל, מנסות לנחש מי תהיה המנהלת החדשה, כמה זה ישפיע עלינו. האמת היא שלא פחדתי. מה כבר יכול להשתנות? עדיין אצטרך להגיע בזמן בכל יום, להדליק מחשב, לענות לטלפונים, להכניס תיקים לרופאה או לטכנאית אולטרסאונד… לא אהפוך פתאום לטייסת, נכון?

מתברר שהרבה יכול להשתנות. הגיעה מנהלת חדשה, שמה טובה. בהתחלה היא באמת הייתה נראית טובה מאוד; נכנסה בחיוכים גדולים, קנתה לכולנו שוקולדים עם הקדשה אישית וביקשה לדעת הכול על הכול. בימים הראשונים היא התיישבה במשרד שלה, וקראה לנו אחת־אחת לשיחות היכרות ובירור. היא רצתה לדעת על המקום שלנו בצוות, על החלומות והפחדים שלנו וגם הרבה על העניינים הטכניים של ניהול המרפאה. אחר כך היא התחילה לקבוע כללים. המון. שינתה את חישוב שעות העבודה, את ההפסקות. תחמה את ההפסקה בשעות ברורות מאוד ולא הרשתה לגנוב עשר דקות בזמנים ריקים.

לכל דבר היה שם והייתה סיבה ברורה. היו מספיק ישיבות צוות, משהו שלא ממש הכרנו, ובהן היא הפליאה בנו את משנתה על מסירות ועבודה מקצועית. התחושה שלנו הייתה כמו של גנבות. הרגשנו כאילו היא הגיעה רק כדי להפסיק את ההשתמטות שלנו והזלזול שלנו במרפאה ובעבודה. שנים ניהלנו את המקום לבד כשהמנהל הקודם כמעט לא טרח להיות נוכח פיזית. תמיד היינו נעימות ללקוחות שלא הפסיקו להצביע ברגליים, ונתנו את השירות הכי טוב. מעולם לא בדקנו מתי ההפסקה שלנו. היינו מסוגלות לא לאכול יום שלם בזמנים עמוסים, וכשהיה רגע של נחת אחת יצאה רגע לסנדוויץ', או לקנות קפה בחנות ליד או לדבר בטלפון. פתאום נתנו לנו זמנים מדויקים להפסקות כמו בבית הספר.

נחנקנו. ניסינו להסביר לה מה אנחנו מרגישות. היא הנהנה בסלחנות, נתנה לנו לשפוך את הלב. בסוף רק שאלה: "הביאו אותי כדי להפסיק את ההפקרות שהייתה פה, אתן באמת חושבות שאתן לכן להמשיך עם ההתנהגות הלא הגיונית הזאת?".

הבנו שאין עם מי לדבר. היא אף פעם לא הייתה מרוצה. אם יצאתי להפסקה בדיוק בעשר וחצי כי זאת השעה שנקבעה לי, היא הייתה מביטה בי במן מבט של: 'איך את מרשה לעצמך ללכת לאכול כשנשים בכל מיני מצבים מחכות לך?'. אם ויתרתי על ההפסקה, מעולם לא הסכימה שאשלים אותה. "מה קרה?", היא התרגזה. "אמרתי לך לא לצאת להפסקה? את בחרת להמשיך לטפל בנשים שהגיעו!".

היא קידמה את המרפאה בהרבה תחומים. היום היא הרבה יותר יפה, הרבה יותר מקצועית, הרבה יותר מפורסמת. היא גם מפנקת את העובדות שלה. פעם במוצר חשמלי חדש למטבח, פעם בשוקולד, פעם בשי לחג. כשיוצא לנו להתעכב מעבר לשעות העבודה, וזה קורה הרבה כי התורים מתארכים והרופאים מקבלים מטופלות הרבה אחרי שהמקום נסגר, היא תמיד מוסיפה לנו תשלום על שעות נוספות, מה שמעולם לא קרה אצל המנהל הקודם. ועדיין, הייתי מוותרת על הכול. אני לא צריכה שעות נוספות ולא טוסטר לחיץ במטבחון, רק רוצה שיעריכו אותי. שלא יתייחסו אליי כאילו אני אישה שבאה כדי לנוח ולא לעשות כלום אחרי שנים של עבודה מסורה. כאילו אילולי טובה, המנהלת, הייתי גונבת את הציבור כל היום וכל הלילה עם הסנדוויץ' הבודד שלי.

חסיה, המזכירה שעובדת איתי יחד כבר שנים, מתקרבת לפנסיה. אם פעם היא חשבה לדחות אותה בשמחה ולהמשיך להשקיע את הלב הטוב שלה בנשים היקרות במרפאה שלנו שמגיעה להן כל הסבלנות שבעולם, היום היא רק סופרת את הימים עד לפרישה. טובה גם. אני תוהה מה יהיה איתי, לבד במשרד. לידי בטח תשב איזו צעירה שטובה תכניס במקום חסיה, ותבקש ממנה ללמד אותי איך עובדים במסירות. אילו היה לי מקום עבודה אחר ללכת אליו בגילי, כבר הייתי עושה את זה.

כשאתן מחפשות מקום עבודה, אל תסתכלו רק על המשכורת. זה נשמע מוזר, כי אנחנו הרי הולכות לעבודה בשביל זה, אבל זה לא הכול. מניסיון של אישה לא עשירה שכל שקל חשוב לה, לכו למקום שבו יהיה לכן טוב, גם אם משלמים פחות. הבריאות הנפשית שלכן חשובה יותר מהכול.

חובות העובדת כלפי המעסיק על פי ההלכה

מאת הרב שלמה הלפרן רב קהילת חב"ד בתל אביב 

האם עובדת המתעסקת בענייניה הפרטיים על חשבון שעות העבודה עוברת על איסור גזל?

הרמב"ם כותב: "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר השכיר, ולא יעכבנו, כך השכיר מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל־הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן', לפיכך נטל שכרו בעולם־הזה שנאמר 'ויפרוץ האיש מאד מאד'".

דומה כי דברים אלו מדברים בעד עצמם, וכך נפסקו להלכה.

חשוב להדגיש זאת בפרט בימינו, כאשר כל כניסה ל"וואטסאפ" לדוגמה, שלא לדבר על גלישה באתרים, גוזלת הרבה יותר זמן מכפי שזה נראה, ופוגעת בקשב ובריכוז הנדרשים.

עובד חייב להגיע לעבודה כשהוא בכושר מלא. ולכן, אם הוא לוקח על עצמו עבודה נוספת שתגרום לו חולשה או עייפות – יש בכך בעיה. הדבר חמור שבעתיים כאשר מדובר אודות מלאכת החינוך, שם חובה להיות מרוכז במיוחד, וכלשון אדה"ז:

"כל מלמד תינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא או שהוא עושה מלאכה אחרת בשעת לימודו עמהם או שהוא מתרשל בלימודם הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' ברמיה… ואין למלמד להיות ניעור בלילה יותר מדאי שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יסגף עצמו באכילה ושתיה וכל שכן להתענות. וכן לא יאכל ולא ישתה יותר מדאי. כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב" (הלכות תלמוד תורה פרק א, יא-יג).

מה תעשה עובדת במקרה של התנגשות בין עניין הלכתי ודרישות המעביד, כגון הפסקה לתפילת מנחה בזמן?

מעיקר הדין, נפסק במשנה ובהלכה שיש לקצר אפילו בתפילה וברכת המזון, כדי לא לבטל מזמן המלאכה. אלא שכתבו הפוסקים, כי בימינו נהוג ממילא שיש הפסקות הניתנות על פי חוק במשך היום – אין התנגשות בין הדברים.

מובן מאליו שאין לעבור על שום הלכה או הנהגה על פי התורה, גם אם המעביד דורש זאת, או מצפה לכך, שהרי "לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים. במקרה שהמעביד דורש התנהגות כזו – יש לפנות לרב מורה הוראה, בשאלה כיצד לנהוג, והאם ניתן להמשיך לעבוד במקום כזה.

ככל שמדובר בענייני צניעות, הדברים חמורים עוד יותר, ואין להקל בשום פרט, הן בדיני יחוד, והן ביחס של קירוב דעת בין מעביד לעובדת, או חברים לצוות; שכן העבודה המשותפת יוצרת מטבע הדברים יחס של קירוב הדעת, המוגדר כ"מי שלבו גס בה".

כאשר המעביד מתעכב מלשלם, האם מותר לעובדת לאחר או שלא לבצע את עבודתה כראוי?

כמובן שעוול אחד אינו מתיר לבצע עוול אחר. וכתבנו לעיל, שאת חובת הנאמנות בעבודה אנו לומדים מיעקב אבינו שעבד אצל לבן הארמי, שכידוע לא ממש הצטיין בתשלום הוגן ובזמן… מובן איפה שגם בניו לא יתנהגו באופן אחר.

חובת המעביד לשלם שכר בזמן, היא מצווה מן התורה, אך במסגרת זו אנו דנים בעיקר בחובת העובד מול המעסיק.

עובדת המרגישה שלא התייחסו אליה במקום עבודתה כראוי או מנעו ממנה זכות המגיעה לה, האם מותר לה לפנות להסתדרות כדי שילחמו בעבורה?

כל עובד זכאי ליחס מכובד וראוי, ובוודאי שאסור בשום אופן להתעמר בו או לפגוע בו, בתחושותיו ובכבודו. במקרה שהעובד כפוף למעביד או מי מטעמו, הדבר נכון ומחוייב שבעתיים, ולכן, אם יש מי שיכול לסייע לו לקבל יחס הוגן, ניתן בהחלט להיעזר בו. אך יש לשים לב ולוודא שאכן זו הכוונה והמטרה, ואין כאן כוונה "להילחם" או לנקום ח"ו, אלא רק לשפר את המצב.

ניתן להיעזר בארגון המקצועי, גם כדי לברר את הזכויות המגיעות לעובד ממבחינה חוקית או מתוקף הסכמי העבודה והנוהג, להם יש משמעות הלכתית חשובה, וכן כדי לדרוש מהמעביד למלא את חובותיו. אולם, גם כאן יש לשים לב שלא עוברים בדרך על איסורים אחרים ביחסים שבין אדם לחבירו.

אם יש כוונה או המלצה לפנות לערכאות – חייבים לקבל פסק דין מרב מורה הוראה, ולעיתים אף מבית־דין לממונות, המתיר זאת.

עוד דיוקים הלכתיים בנושא:

כמעט כל אחד מאתנו יכול למצוא את עצמו הן כמעביד והן כעובד, לא רק אם הוא שכיר, אלא בהזמנת כל עבודה שהיא, או פועלים. מבחינה חוקית, לעיתים נדרשים להכריע האם מדובר ב'יחסי עובד מעביד', או צורת העסקה / הזמנת עבודה אחרת.

גם מבחינה הלכתית, יש מצבים המוגדרים כ"שכיר" לתקופה מסוימת, למלאכה או לתפקיד מסוים, או עבודה ב'קבלנות' (ביצוע פרויקט או מוצר מסוים), וגם כאן הדרך לברר זאת היא על־ידי רב המתמצא בהלכות אלו לצד החוק הנהוג בתקופתנו.

הכרחי לעגן כל הזמנת עבודה, ובוודאי כל משרה, בהסכם כתוב, ברור ומפורט ככל שניתן, כך ששני הצדדים יהיו מודעים לחובותיהם ולזכויותיהם. ודרכו תיקבע הדרך לפתרון מחלוקות שעשויות להתרחש, באמצעות דין תורה מוסמך.

גם כאשר מדובר בחוזה עבודה 'סטנדרטי' או הסכם קיבוצי, עבודה במקום ציבורי וכיו"ב, חשוב לדעת בבירור מה נכלל בהסכמה לעבודה, מהם התנאים, הזכויות והחובות. כל זה יחסוך בהמשך הרבה עגמת נפש והפסד ממוני. וידוע הפתגם: "עדיף להתחיל עסקה כמו שני גויים (שאינם מאמינים זה לזה בלי הסכם כתוב וברור) ולסיים אותה כמו שני יהודים, מאשר להיפך"…

נדגיש שוב את ההכרח בקבלת פסיקה הלכתית בכל מקרה, ולא להתנהל על פי מה שנראה לי (או לקרובים ולסביבה) כצודק, ברור ונכון.

ובזכות ההקפדה על היחס הנאות שבין העובד למעביד, זוכים לשכר המובטח "ויפרוץ האיש מאד מאד", ונזכה כולנו לקבל את השכר המובטח על־ידי הקב"ה, באופן של "ביומו תתן שכרו" – הגאולה השלימה בקרוב ממ"ש.

באדיבות מגזין עטרת חיה