תחנה ראשונה: ישראל

"גדלתי בבית של שליחות, וידעתי שכשאגדל – אהיה שליחה", פותחת ומספרת בתיה לוי. התחתנתי עם בעלי, בחור אמריקאי שהיה בשליחות בישיבה אמריקאית, ויחד החלטנו לפתוח ישיבה לנערים אמריקאיים בסיכון. זה דורש הרבה אומץ וגם עבודה קשה, אבל היינו חדורי מוטיבציה ונכונים לעבוד קשה.

שכרנו וילה גדולה והתחלנו לעבוד. ברוך ה', זכינו להצלחה גדולה. בחורים הגיעו ללמוד אצלנו והתקדמו מכל הבחינות. הכול היה נראה מבטיח. כך פתחנו שנה שנייה עם חזון, עבדנו על תהליכים משמעותיים, וכלפי חוץ המקום היה מכוון גבוה מאוד. עם זאת, מכיוון שהיינו צעירים וחסרי ניסיון, משהו צריך היה ליפול בין הכיסאות… ואצלנו זה היה הצד הכספי. התחלנו לצבור חובות, והם הלכו ותפחו. לא כל ההורים שילמו שכר לימוד – כמובן לא מכוונות רעות, אבל בפועל ההוצאות היו רבות יותר מהכסף שהצלחנו לגייס.

באמצע השנה השנייה המצב הפך בלתי אפשרי. היינו צריכים לשלם משכורות, שכירות, חשבונות שוטפים ועוד – ולא יכולנו לעמוד בזה. הודענו לבחורים שאין להם לאן לחזור מחופשת הפסח וסגרנו את הישיבה בחוב של מאות אלפי שקלים. הספקנו לעשות להם עוד 'קעמפ' מוצלח מאוד בחופשת הקיץ, משהו שמעל הטבע לגמרי, ובזה זה נגמר.

היינו אז זוג עם שני ילדים, ועם חובות עצומים, ולא ידענו לאן מתקדמים. אבל לא דאגנו מסיבה פשוטה מאוד, לא ידענו עד כמה בעייתי להיות שקועים בחובות. במקביל, ניסינו לחפש את השליחות הבאה שלנו.

תחנה שנייה: לה פאס, מקסיקו

אחרי תקופה קצרה חבר של בעלי הציע לו להקים את הישיבה שלו מחדש, אבל במקום שנקרא לה פאס, באזור נידח במקסיקו. הוא מכיר תורם עשיר מקומי שידאג למקום ולתקציב, ורק צריך מנהל לישיבה בפועל. זאת הייתה הצעה מפתיעה למדי, אבל מכיוון שלא הרגשנו שיש לנו משהו לעשות בארץ ישראל, החלטנו ללכת על זה, או נכון יותר – לטוס. יצאנו לדרך עם כל מה שאפשר להעלות על הדעת – בגדים, ספרים, אוכל, משחקים לילדים – הכול! מדובר בחור שלא ניתן להשיג בו פריטים חסרים. גם הטיסה לשם ארוכה מאוד, וארכה עשרים וחמש שעות, כולל שתי חניות ביניים…

דובר תחילה על כמה חודשים בסך הכול, שליחות קצרה. סברנו שנלך, נקדיש שנה להקמת ישיבה ונחזור. חילקנו חלק מהחפצים שלנו, אבל את השאר שמרנו במחסן כי תכף נחזור…

הגענו למקסיקו בליל שישי, באמצע הלילה. המזוודות שלנו אבדו בדרך. לא היו בטריות לפלאפונים ולא היו מטענים. בגלל טעות גם איש לא חיכה לנו בשדה התעופה, ואפילו דובר אנגלית ראויה לשמה לא מצאנו שם. שכרנו חדר ללילה אחד ב"מוטל" מזדמן בקרבת המלון, וזה היה ה"ברוכים הבאים" שלנו…

מצב לא אידיאלי, יכולנו גם לראות בו שפל, אבל היינו חדורי תחושת שליחות ומלאי מוטיבציה לפני הצלחה חדשה, בעזרת השם, וראינו בו חוויה מעניינת.

במקסיקו קרו לנו שני דברים: הדבר הראשון היה שקלטנו שיצאנו מהארץ בדיוק בזמן, היינו רגע אחד מצו עיכוב יציאה מהארץ, ואילו היינו נשארים, היו פותחים נגדנו בתהליכים בגלל החובות העצומים שלנו. אז ניצלנו מזה, כי אנחנו במקסיקו, אבל זה אומר שאיננו יכולים לחזור כעת לארץ ישראל.

הדבר השני ואולי החשוב יותר הוא שברוך השם חווינו הצלחה גדולה מאוד. בעלי התחיל ללמוד עם הבחורים בישיבה, אני נכנסתי לתפקיד בבית חב"ד, הרמנו אירוע לחנוכה מייד כשהגענו, הרגשנו שה' ממש הוציא אותנו לגאולה, מכל הבחינות.

תחנה שלישית: אטלנטה סיטי

הייתי לקראת הלידה השלישית בשעה טובה, ומכיוון שבתי הרפואה במקסיקו אינם מתקדמים במיוחד בלשון המעטה, החלטנו שאסע לאחותי באטלנטה (מרחק של 3–4 שעות טיסה), נהיה שם תקופה קצרה ונחזור ללה פאס, לשליחות שכבר התחלנו להשקיע ולהתקדם בה. נסעתי כמתוכנן, בעלי הגיע אחריי עם שתי הבנות, ושם ילדתי. יום אחרי הלידה בעלי מגיע אליי לחדר במחלקה ומשתף אותי שקיבל אימייל מהתורם המממן את כל הפעילות שלנו במקסיקו. התורם כתב שהחליט לסגור את כל הפעילות במקום… התברר שהוא הגיע וראה מקום ריק – בדיוק כשנסענו לכמה ימים – והחליט שלא מתאים לו. בעצם, זה אומר שאין לנו לאן לחזור. בדיוק בתחילתה של דרך חדשה. בדיוק כשהאופטימיות בשיא השגשוג שלה, ולא פחות מאתגר – מייד אחרי לידה.

לא הייתה לנו ברירה. לארץ הקודש איננו יכולים לחזור, בלה פאס אין לנו מה לחפש עוד. נאלצנו להישאר בינתיים באטלנטה, ושוב חזרנו לנקודת המוצא. בעצם היינו במקום קצת יותר נמוך הפעם: ארץ זרה, כמעט בלי כסף, בלי עבודה או שליחות.

בתקופה הראשונה היינו אצל אחותי, אבל בשלב מסוים היא עזבה את אטלנטה (היא הגיעה לשם לתקופה קצרה), ונשארנו לבד, מטופלים בשלושה קטנטנים.

התייאשנו? לא! גם במקום הזה חיפשנו הזדמנויות להוסיף ביהדות, בחסידות, ולהשפיע הלאה. בעלי התרים בזריזות כמה אנשים והקים שיעורי תורה וחסידות. במקביל בדקנו איפה בעולם אנחנו יכולים להתקדם לשליחות (להישאר באטלנטה לאורך זמן – לא היה שייך. )הדרישות שלנו היו בסיסיות – חיפשנו מקום שתהיה שם שליחות עם פרנסה. לא הצלחנו למצוא מקום כזה.

תחנה רביעית: הלנדייל, מיאמי

בינתיים עברנו בעצת המשפיעים, להלנדייל, מיאמי (Hallandale Miami), מתוך חשיבה חיובית ותקווה לשיפור כמובן, אף שבפועל לא ידענו מה נעשה שם.

למעשה בכל התקופה הזאת העמדנו את עצמנו במצב של "משפיע"  מתוך שמחה וביטחון, והתרחקנו מכל רגש של עצבות וייאוש, אף שלא היה לנו במה להיאחז. היינו דומים ל"צינור" – כלום משלנו, אבל משתדלים להעביר את הרבי ואת התורה לכל מקום.

נשארנו בלי שקל או דולר. הגענו למקום חדש ולא מוכר, ברכב טרנטה שבנס שרד בדרך. בסיום שתים–עשרה שעות נהיגה התארחנו אצל מכרה של משפחת בעלי, בידיעה שלא נוכל להישאר אצלה לאורך זמן. לכן בעלי התמקד בחיפוש שליחות, עבודה של קדושה, חינוך, לימוד – זה מה שהוא ידע לעשות. וגם אני חיפשתי את עצמי, תוך כדי מעברים מבית לבית, מידיד למכר וחוזר חלילה.

אחרי תקופה לא פשוטה עברנו סוף סוף לדירה "משלנו": שני חדרים בקומה חמישית ללא מעלית, קירות מקולפים בצבע ירוק וריח של חתולים במחיר סמלי, אפילו מטבח לא היה שם… היינו שם עם הילדים ולא ידענו שום דבר על עצמנו, חוץ מזה שאיננו רוצים לבקש שום עזרה מאף אחד.

בתוך המערבולת הזאת, כשאיש אינו יודע מה באמת קורה אצלנו – ואנחנו אובדי עצות, אחות שהכירה את הקהילה שם הציעה לנו ללכת לדינר של בית חב"ד האזורי. היה ניגוד עצום בין החוויות שלנו והקושי הקיומי שהיינו בו ובין הליכה לדינר מפואר, אבל היא לא ידעה את המצב שלנו… והחלטנו ללכת. למה לא, בעצם? הצלחנו למצוא בייביסיטר, לבשנו את הבגדים המכובדים ביותר שמצאנו במזוודות ויצאנו לנשום אוויר אחר, להיות לרגע אנשים אחרים. זאת הייתה ההרגשה.

ישבנו בצד, חווינו כל רגע – כמו בתוך בועה. היינו בשיא הפאר וההשקעה, הציגו שם מיזמים והצלחות, שיעורים ותוצאות מרשימות. היה שם בחור נחמד שדיבר איתנו וניסה לעודד ולחזק אותנו. התפעלנו מאוד מהשליחות המדהימה שעושים שם הרב והרבנית טננהויז – נהנינו מכל רגע, ובפנים ידענו שמשם אנחנו חוזרים לדירה הירוקה ולמציאות האפורה שמחכה לנו. אפורה כל כך שקמנו בבוקר כדי לטפל בילדים ולחפש עבודה. אפילו לבשל לא יכולתי…

חלפו עוד כמה ימים של כלום. בעלי חיפש עבודה של שליחות, כתיבת סת"ם או חינוך, ואני שלחתי אין–סוף מיילים של קורות חיים וחיפשתי עבודה כמורה. לא התקדמנו לשום מקום.

תחנה חמישית: פנמה סיטי

בשלב המייאש הזה פגש בעלי בהשגחה פרטית חבר, וזה הציע לו להיכנס לעסק כלשהו. האמת? היינו סקפטיים. בעלי מעולם לא התעסק בביזנס. כל מה שהוא ידע והכיר היה קשור לשליחות ולעשייה בקדושה. בכל זאת, בעצת המשפיעים הוא נכנס לעסק הזה והתחיל לעבוד. אחרי כחודש חל מפנה לטובה, כזה שהיה כתוב לנו מלמעלה עוד הרבה לפני שהתחילו הקשיים: סופת הוריקן פגעה במיאמי בעוצמה שלא הייתה כמותה זה שלושים שנה, והביזנס שבעלי התחיל להתעסק בו הפך להיות מבוקש ברמות שלא נראו כמותן. בתוך כמה ימים עברנו למוקד הפגיעה של ההוריקן (שהיה בחור מרוחק בתוך פנמה סיטי) שם הייתה לבעלי עבודה ללא הפסקה, יומם ולילה, והרווחים זרמו.

במקביל, גם שם כמו בכל מקום, חיכתה לנו אדמה יהודית שהיה צריך להצמיח – לא היו שם שלוחים, ולא הייתה שם כמעט יהדות. בתוך שבוע פתחנו "סאנדיי סקול", ערכנו מסיבת חנוכה (שוב, אחרי שנה, אך במקום אחר לגמרי…), פתחנו שיעורים, אירחנו בסעודות שבת ועוד. אומנם לא היינו שם תקופה ארוכה, אבל בזמן הקצר הזה הרצנו כל מה שראינו שחסר מבחינה יהודית. זאת הייתה תקופה טובה מאוד מכל הבחינות. אבל בכל אופן לא היה שייך מבחינתנו להישאר שם. הגיעו זוג שלוחים מהארץ להמשיך את הבסיס שהתחלנו, ואנחנו חזרנו למיאמי.

עוד פרט מדהים במסכת ההשגחות פרטיות הללו, כשבעלי עבד ללא הפסקה הוא הרוויח סכומים גדולים מאוד של כסף והתחלנו לשלם את החובות שהיו לנו בארץ ישראל. כשם שתמיד היה לנו ברור שלא נישאר במצב הנחות הזה – שהחובות רובצים עלינו ואינם מאפשרים לנו לשוב לארץ ישראל, ככה היה ברור לנו שלא נלך שוב להתרים בשביל לכסות את החובות. היינו שבורים לגמרי מהתרמות ורצינו לשלם הכול מכספנו. הרי עשינו דבר טוב, הישיבה זכתה לברכות רבות של הרבי מה"מ ופעלה דברים טובים בבחורים. היה ברור לנו שזה ייפתר בדרך הטובה והנכונה ביותר. ובאמת, באופן ניסי שלא יכולנו לדמיין מראש – בתקופה קצרה יחסית הצלחנו להחזיר את הסכומים העצומים שהיינו חייבים בארץ ישראל.

תחנה שישית: הלנדייל, מיאמי

חזרנו להלנדייל, ועכשיו היה לנו הכול חוץ משליחות. מצאנו שם דירה טובה, בעלי המשיך לעסוק בביזנס שלו, הילדים היו מסודרים, אבל בלי שליחות הרגשנו שזה לא נכון מספיק. לא הגענו עד לכאן רק כדי לגור פה בשקט. גם אם רצינו לעשות שליחות – לא היה קהל מתאים… גרנו באזור שגרות בו הרבה משפחות חב"דיות, לא היה אפילו את מי לארח לסעודות שבת. למרות הסיכוי הנמוך, פנינו לשליח באזור, הרב טננהויז, ושאלנו אם יש אזור פנוי לשליחות בשבילנו. והיה!

היה לו מקום בשבילנו, וקיבלנו אותו בלי שום פרוטקציה, ובהרגשה שלנו – למעלה מדרך הטבע ממש. עברנו לשכונת ט'רי איילנדס (Three Islands). בשכונה זו גרים הרבה יהודים, וגם בה, כמו בכל מקום, התחלנו בשליחות בכל הכוח. יצרנו קשרים עם היהודים באזור, ועסקנו בכל שאר הדברים ששליחות כוללת. לא קל להתחיל שליחות במקום חדש ולא מוכר, אבל בסייעתא דשמיא ובעבודה קשה הצלחנו לחבר את היהודים לקהילה גדולה ומגובשת. כיום יש לנו פה שיעורים, בית כנסת וקשר לכל אחד.

זרעים של גאולה פרטית

והדינר של הרב טננהויז, זה שביקרנו בו כזרים ולא שייכים לפני שמצאנו את עצמנו? מסתבר שהוא נערך מדי שנה…

כעבור חמש שנים השתתפנו בו שוב, והפעם אנחנו אלו שנקראנו לבמה כדי לקבל אות הוקרה על הפעילות שלנו בשליחות. בשבילנו זאת הייתה סגירת מעגל מרגשת, שלימדה אותנו שכבר חמש שנים קודם, בבית הירוק, כשבאנו לדינר "לא קשורים", נטמנו זרעי הגאולה שלנו אף שהיא עוד לא נגלתה לנו כשאנחנו במקום נמוך וקשה כל כך.

במבט לאחור אנחנו מבינים היטב את האמרה החסידית "ירידה לצורך עלייה", וכמו שאומר הרבי מה"מ ש"הירידה עצמה היא כבר העלייה".

מרוכזת ב"מה צריכים ממני?"

אני חושבת שהסוד במהלך התקופה הלא פשוטה הזאת היה ההבנה שה' מעביר אותנו משהו. שום דבר לא קורה "סתם". יכולתי להתנגד לקשיים, לסרב לתהליך ולעבודה שנדרשה ממני, להגיד "לא ודי". ה' יכול לתת לי את הפרנסה גם במיאמי, בלי שניאלץ לעבור לחור נידח כלשהו… אבל ברגע שאני מבינה שיש פה שיעור שאני צריכה ללמוד – אני מרפה ונותנת לרצון ה' לעבור דרכי.

וככל שאנחנו "נלמד" את השיעורים שלנו מהר יותר, בלי להתנגד, בלי לעסוק בעבר או בעתיד – כך נגיע אל הנקודה הסופית והמושלמת מהר יותר ובצורה טובה יותר. לעומת זאת, כשמישהו מתנגד לשיעור שה' מנסה ללמד אותו, בורח ושוקע בעצמו ובקשיים שלו, ה' מחזיר אותו שוב ושוב לאותה נקודה, עד שהוא ילמד. עברנו מסעות שיכלו לארוך זמן רב, אבל בכל מקום היינו תקופה קצרה, נתנו את המקסימום שלנו בשביל הסביבה – ועברנו הלאה לשלב הבא. למדנו מהר.

כל עוד אני בעמדת "משפיע" ולא "מקבל", מרוכזת ב"מה צריכים ממני" ולא ב"מה אני צריכה" לא אשקע בדיכאון, ולא משנה מה קורה סביבי!

המחשבה ש"אני נמצאת פה, מה אני יכולה לתת?" אינה משאירה מקום למחשבות האחרות – ודווקא כאשר מנתבים אותה לעשייה בפועל.

היו הזדמנויות רבות כל כך ליפול לייאוש במהלך השנתיים מלאות התהפוכות שעברו עלינו עד שהתייצבנו, ורק המחשבה על הנדרש מאיתנו והעשייה בכל מקום אפשרי הן שהחזיקו אותנו עד עכשיו.

מתכווננת בכל פעם מחדש

אין חיים בלי עליות וירידות, שאלות, התמודדויות והתלבטויות. כדי לדייק את עצמי מתוך המקום שבו אני נמצאת – מדי פעם צריך לערוך בדיקה פנימית. כמו גיטרה שצריך לכוון כל הזמן.

אני שואלת את עצמי ואת ה' אם כרגע אני עושה את מה שנדרש ממני. נשמע שזו שאלה גדולה מאוד, ולא ברור לכאורה איך אפשר לענות עליה…

אבל האמת היא שאם נקשיב, ולא נהיה עסוקים רק במטרות שאנחנו רוצים להשיג – נשים לב שכל הזמן אנחנו מקבלים מסרים קטנים ומכוונים. זה נכון בשליחות, וזה נכון בחיים האישיים – בכל מצב. מובן שחשוב להתייעץ עם משפיעים ולכתוב לרבי מה"מ, כדי לוודא שאנחנו בדרך הנכונה. אבל מתוך שימת לב. לעשות רפלקציה ולא לפחד לתת לעצמי ביקורת.

דוגמה קטנה מהחיים שלי: בשנתיים האחרונות אני מוסרת שיעורי תניא לנשים ישראליות מחוץ לקהילה שלנו. בראש השנה האחרון ערכתי חשבון נפש בנוגע לשיעורי התניא, כי שמתי לב שקיבלתי כמה מסרים, נשים מהקהילה שפנו אליי ושאלו למה אותן אינני מלמדת תניא… הרגשתי שצריך לעשות פה שינוי כלשהו, לשנות את חלוקת הזמן שלי כך שאקדיש יותר זמן לנשים האמריקאיות בקהילה. עוד לא עשיתי שום דבר, רק החלטתי ביני לבין עצמי לכוון לשם וכתבתי לרבי.

לפתע, באופן בלתי צפוי, פנתה אליי בחורה מדהימה מהקהילה שהיא מנהלת פרויקטים גדולים בהייטק, והציעה לשבת איתי על ניהול בית חב"ד ולתת לי טיפים להשתפרות, להתייעלות ולניצול הזמן שלי בצורה טובה יותר.

רק הבנתי בתוכי את המסר והרגשתי נכונות לעשות שינוי, וכתבתי לרבי כמובן – אבל עוד בלי לדעת מה בדיוק לעשות – והנה ה' שלח לי את ההדרכה ואת הדיוק איך לעשות את זה באופן הטוב ביותר. לולי הייתי מקבלת את המסר ומכוונת את עצמי – זה פשוט לא היה יכול לקרות…

בהמשך לנאמר קודם, ערכתי שינוי נוסף ומהפכני. עד עכשיו לקחנו לרבי כמה קבוצות של נשים ישראליות משיעור התניא, ועכשיו אנחנו מוציאים קבוצה ראשונה של נשים אמריקאיות שזוכות לנסוע לרבי! אני משקיע המון בנסיעות הללו, בידיעה שההגעה לרבי משנה את המהות.

פעם שאלתי את אימא שלי איך אבא (הרב מוטי גל ע"ה) קירב יהודים רבים כל כך – והיא אמרה לי שהוא פשוט הביא מקורבים לרבי. אז לקחתי את זה גם לעצמי, ואני רואה במוחש שאישה שחוזרת מהרבי מתחילה עבודה של תשובה ממקום פנימי ומהותי הרבה יותר.

קשה מאוד לחיות בשינוי. אנחנו מגיעים לאזור נוחות והכי קל להישאר שם… אבל בין שאני שליחה רשמית ובין שלא, כדי לעבוד את ה' ולא את עצמי, ולהיות כל הזמן באמת בשליחות של הרבי – חייבים לעשות את העבודה הזו.

בהצלחה לכולנו.

באדיבות מגזין עטרת חיה